בתשובה לאלון עמית, 16/08/03 4:27
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הסיפור עם סוקל הוא לא ממש עניין של העדר השגחה, או של חוסר דיוק, אלא של עיוורון דוגמטי בלתי נתפס בשנים האחרונות בענפים מסוימים של מדעי הרוח. זה לא שבודקי המאמר לא השגיחו כראוי האם הוא בעל משמעות, אלא שכלל לא דורשים, כיום, שהוא יהיה בעל משמעות. המאמר של סוקל, מעיון בו, כלל אינו ירוד באיכותו מכמה מאמרים בעלי השפעה עצומה בבראנג'ה שאליה כיוון- קרא למשל את המאמר הפמניסיטי החשוב The laughter of medusa, של הלן סיקסו. לא רק שהמאמר של סוקל נראה לי כטוב ממנו כמאמר רציני, אלא שרבים מהמאמרים שמייצר מחולל הפוסט-מודרניזם טובים ממנו. כלומר, המצב דומה לכזה שבו מגזין מתמטייחליט לפרסם הוכחות כי הן יפות ומהפכניות גם אם אינן נכונות, ויצהיר שעניין הבדיקה רק פוגע בעושר האסתטי של המתמטיקה וכובל אותה לאידאולוגיה לוגוצנטרית וחוץ מזה, סימן החיסור הו ביוטי לפאלוס ולפיכך יש לבטלו. המצב באגפים מסוימים של מדפי הרוח הוא אכן כזה בדיוק- ביטול מושגי הבחינה וה"נכונות" לא מתרחש יותר במסגרת ה"ספק הסביר" התמידי במדעי הרוח והחברה הלא מדויקים, אלא בשלילה מוחלטת של כל מושגי הבחינה , הנוכנות וההיגיון בהם, שלילה דראסטית כמעט ולא פחות מאשר לו הייתה מבוצעת במתמטיקה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מתמצא כלל בכתיבה המדעית במדעי-הרוח והחברה, אבל אם המצב הוא כפי שאתה מתאר (באותם אגפים מסויימים), זה די עגום. מישהו מוכן להיעלב מספיק כדי להגן על כבוד מדעים אלה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעב לכל מה שמישהו עשוי לחשוב על פוסט-מודרניזם ראדיקאלי במדעי הרוח והחברה (לעבר מפוסט מודרניזם מתון יחסית כמו פוקו סעיד למשל, שהוא חשוב ואף מוצלח לרגעים),ורמתו האינטלקטואלית, אחת הבעיות המטרידות יותר היא שמאז שהפוסטמודרניזם קיבל את הקונספט ש''לוגוצנטריות'' (דבקות בעקרונות הלוגיקה) היא מאפין מעוות של התרבות המערבית, הם עוד לא הסכימו לספר לאף אחד מה הדרך החדשה לקבוע האם שווה לפרסם מישהו, או לצטט מישהו, או להלל מישהו- זה סוד שמור, כניראה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"לוגוצנטריות" הוא מושג מורכב מאוד, ופירושו אינו סתם כך "דבקות בעקרונות הלוגיקה" כפי שהניח פלאי גרייצר (במין ניחוש מלומד, או ליתר דיוק בניחוש לא מלומד). המונח הזה, מבית מדרשו של אבי הדקונסטרוקציה ז'אק דרידה, עולה בשיח הפוסטמודרני, בין השאר, כשמבקרים מתייחסים לרעיון שלמילים יש משמעות ספציפית ומוגדרת, שאינה משתנה (וכמו כן, למסקנה, שלפיכך גם לטקסט חייבת להיות משמעות אחת בלבד). כחלק מהביקורת, טוענים שלמילים יש משמעויות מתחלפות שתלויות בקורא יותר מאשר ברצונותיו של המחבר (אם יש כאלו). אחת ההגדרות המנוסחות היטב של המונח "לוגוצנטריות" שאני מכיר (אם כי גם היא רחוקה מלמצות את הנושא עד תום) היא ההגדרה הבאה: "the illusion that the meaning of the word has its origin in the structure of reality itself and hence makes the truth about that structure seem directly present in the mind" (Ellis, 1989, qtd in Bunker, 1997). התיאוריה של דרידה סבוכה ביותר, איני מתיימר לשלוט בכל רזיה ואין בדעתי לפתח כאן את הנושא (אגב, דיון במונח הזה מתאים לדעתי הרבה יותר למאמרו של בואוסמה שהביא רב"יבדיון 1539). התייחסתי למונח לוגוצנטריות רק כדי שקביעתו של גרייצר לא תטעה קוראים שאינם מכירים את המושג. אני אישית איני מכיר הוגים פוסטמודרניים ששוללים את עקרונות הלוגיקה מיסודם (רק לשם דוגמה: עקרונות ההיסק הלוגיים כפי שניסח אותם אריסטו). עם זאת, ברור שלא קראתי את כל כתבי ההוגים הפוסטמודרניים, ומי יודע, אפשר שיש כאלה. (אולי פלאי גרייצר יצליח לספק לנו מראה מקום או ציטטה מפורשת מדבריו של הוגה פוסטמודרני בעל שם, ששולל את עקרונות הלוגיקה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושש שאני לא מכיר הגות פוסטמודרניסטית. אבל בקריאה ראשונה, הפרשנות שלך לא מאפשרת להניח את חוק הזהות, ומכאן לא את שאר חוקי הלוגיקה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין כאן שום פרשנות מצידי אלא תיאור (חלקי) של המושג לוגוצנטריזם. אני איני רואה כאן כל התנגשות עם חוק הזהות, אם אתה רואה התנגשות כזו הסבר והבהר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בנוגע לפרשנות – אתה צודק. זאת הפרשנות (אולי הלקויה) שלי לדבריך. בנוגע לחוק הזהות, כדי לאפשר עבודה בהתאם לחוקי הלוגיקה אנחנו צריכים להניח שפרשנות המציאות היא קבועה. שמסמן תואם למסומן, ודבר תואם את הגדרתו. אם המשמעות של המסמן תלויה בקורא, המסמן לא מסמן את אותו הדבר לאנשים שונים (או לאותו אדם בתנאים שונים). ולכן, שימוש בשפה לא יאפשר לנו ליצור היסקים תקפים על העולם. ואם הטענה יותר קיצונית משימוש במילים, וטוענת שאין "מאורעות" או "עצמים" אלא תפיסה שלנו אותם – בודאי שלא נוכל לדבר על זהות דברים לעצמם, גם בלי שזה יהיה תלוי בשפה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יהונתן, את הבעייה של אי היציבות של המשמעות של השפה הכירו מזמן, עוד הרבה לפני שהיו פוסטמודרניסטים. בקצרה, החשדנות כלפי השפה הטבעית היא עתיקת יומין, אפילו היוונים הכירו בבעייתיות שלה. הבעיה של "המסמן לא מסמן את אותו הדבר לאנשים שונים" עומדת גם במרכז הדיון במאמרו של בואוסמה דיון 1539, ולמיטב זכרוני, לא הועלתה שם עד כה הסברה שעובדה זו מערערת את חוק הזהות. דרידה הוא מסובך, וכפי שציינתי בתגובתי הראשונה איני שולט בכל נבכי תורתו. מה שאני כן יודע הוא שהוא טוען כי פילוסופים אינם יכולים לחרוג "מעבר" לשפה כדי להגיע לסוג כלשהו של "אמת" אובייקטיבית, המצוייה מעבר להיסטוריה ולתרבות המיידית והמקומית שלהם (הם אסירים לא-מודעים של מערכות הסימנים עליהם מסתמכות מחשבותיהם). השפה לעולם אינה יכולה, לפי דרידה, ללכוד את המהויות של מושגים כמו "אמת" או "ידע". במילים אחרות, הוא אנטי-אסנציאליסט. דרידה אכן טוען שהשפה אינה מסוגלת למנוע שינוי ולקבע רעיונות. האם המסקנה הנובעת מכך היא שהדבר מוביל לערעור על חוק הזהות? כשאני מהרהר בכך עכשיו עולה בדעתי שיכול להיות שאתה צודק, וזו המסקנה המתבקשת. אני אצטרך לקרוא עוד מכתביו של דרידה (זה עונש רציני ביותר) ועליו, כדי שאוכל לגבש את דעתי בנקודה זו. אשמח מאוד אם יש בין קוראי האייל מישהו שבקי ממני בעניין ויוכל להבהיר את הדברים לאשורם ולעומקם (ניק דה גריק? דוד פלד?). מכל מקום, יונתן, במוקדם או במאוחר אברר זאת, ואודיע לך בדואל ברגע שאפרסם תגובה בנושא. נ.ב. היות שהפתיל בנושא הזה יכול עוד להתארך אני מציע להעביר את הדיון בשאלות שהועלו בו לדיון 1539, כלומר, לכתוב את התגובה הרלוונטית שם, ולציין שהיא המשך הדיון כאן (עם הפנייה לתגובה של גרייצר שפתחה את נושא הלוגוצנטריזם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לדבוק ב"פלאי"? שום סיבה עקרונית, וטוב ומנומס לדבוק בשם משפחה כברירת מחדל, אבל זה סתם מצלצל קצת מצחיק באוזני כל פעם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי נדמה ליש היא לא עברה היטב מספיק - ההבדל החשוב בין הדקוסנטרקוציה לאסכולות אחרות שמפקפקות בשפה, הוא שאצל הדקונסטרוקציה במוצהר *לא מדובר* בשאלה של משמעויות שונות לאנשים שונים, אלא באף-משמעות-וכל-המשמעויות לכולם. אני לא מצפה לתגובה רגע, ואכן נמשיך בזמן ובמקום, פשוט רציתי להבהיר את זה פעם נוספת, שכן הדבר עקרוני מאוד לכל מה שאמרתי בנושא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכן, באשר לוגוצנטריות- קודם כל באמת טעיתי, מכיוון שהמילה עצמה אינה מתייחסת ל"לוגיקה" במובנה המודרני גם לא ברמה הלשונית אלא ל"לוגוס" במובן תבנית ,למיטב זכרוני, אבל אני חלש בזה . לעומת זאת, אכן נעשה שימוש רב במושג זה כדי לתקוף דרישה לשימוש בלוגיקה תקינה. כדאי להעיף מבט למשל בהוגים שעושים את ההצמדה לוגו-צנטרי, פאלו-צנטר,יורו-צנטרי, כדי להבין את מימדי התופעה. השימוש "לוגוצנטרי" משמש גם באופן מוחלט מחוץ לכל הקשר לשוני, כדי להתייחס לראיות שאונסות את העולם לחוקי הלוגיקה, והמונח משמש כמעין "אות קין" כללי אשר מצמידים לכל כתיבה המצייתת לחוקים ההומניסטיים-מערביים הישנים, ובראשם הדרישה ללוגיות. כאמור, טעיתי, אך אני עומד על כך שבאם בדיון עם דוגל בדקונסטרוקציה אצביע על כשל לוגי אצל אסוכלת יל, למשל, אואשם ב"לוגוצנטריות". זו המילה ששמשה בתגובה לביקורת באמצעות לוגיקה שנתקלתי בה אצל מרצים, מתרגלים, סטודנטים וחובבים כאחד. יתרה מכך, הוגים פוסטמודרניסטיים מהסוג שמשתמשים במילה לוגוצנטרי כלל אינם עוסקים לרוב בכך שהמשמעות של מילה תלויה במחבר אלא בקורא - היליס מילר, למשל, הצהיר על כך מפורשות - אלא בכך שלמילה יש מהות פנימית שהיא אנטי לוגית ואינסופית. השפה על פי היליס מילר, למשל, היא בלתי ניתנת לקיבוע באופן אינהרנטי, אונתולוגי כמעט, ולא בגלל שהשפה היא בעיני הקורא. ולסיום, הציטוט שהבאת למעשה ראדיקאלי הרבה יותר משהוא נשמע- הוא אינו אומר דבר בקשר למשמעות קבועה או נזילה, אלא רק שזו "האמונה שמשמעויות של מילים משקפות את המציאות", למעשה, האמונה שאנחנו יכולים לומר משהו נכון על משהו. אנחנו אפילו לא מדברים כאן על הרעיון הויגטגיינשטני של הכשל באמונה הסטרוקטורה של השפה אומרת משהו סודי וחשוב , אלא שיש מילה שמעלה תמונת מציאות ממשית. זה מעבר לשאלות של נזילות, זאת שאלה היצוג הבסיסית, קרע עמוק הרבה יותר. אין כל דמיון בין ההגדרה שהבאת מן המילון להסבר שהקדמת, ואולי יש בכך ללמד על נזילות המושג. כך או כך, המושג הפך שם נרדף לכלל המסורת המערבית שאליה הפוסט-סטרוקטרליזם הראדיקאלי מנגד את עצמו, בהקשר רחב הרבה יותר מזה שתיארת בהסבר המקדים את ההגדרה שציטטת. על דרידה, אגב, אין לי תלונות מלבד העובדה שאיני נוטה להסכים עם הטענות שלו שקראתי או קראתי אודותיהם, הוא חושב הגון ובעל מידות. דוגמאות רבות לשלילה של עקרונות הלוגיקה תוכל למצוא בהגות הפמינימסטית הפוסט סטרקטורליסטית, ונדמה לי שכמה ציטוטים ישירים תוכל להפיק מThe laughter of medusa. גם הדקונסטרוקציה הדרידאית עצמה מתנגדת תאורטית לעקרונות הלוגיקה, שכן היא טוענת שאין מערכות שאינן מפרקות את עצמן, ואינה מאמינה כי הדבר תקף רק ברמה תאורטית-מטא-פיזית כמו שמתייחסים לפרדוקסים ובעיות בלוגיקה במסורת ההומאניסטית, אלא כחלק מן העולם ממש. נוסף לכך, אני שמעתי בקורס באונ' כי דרידה מצהיר שאינו דוגל בלוגיקה אלא בכתיבה רטורית, אך אני מעדיף שלא להסתמך על ציטוטים ממקור שני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פלאי, ראה תגובתי לעיל תגובה 164439. וכאמור, המשך יבוא (מתישהו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההתרשמות הלא ממש מלומדת שלי היא שתחום ההיסטוריה חמק מהוירוס הזה, כמו גם חלק גדול ממדעי החברה (פרט אולי לסוציולוגיה-אנטרופולוגיה, בחלקה). עיקר הבעיה היא בפילוסופיה, בספרות ובאמנות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה קצת למדוד את מדעי החברה בכלים של מדעי הטבע. אי אפשר לצפות לרצפים לוגיים ולניסויים נקיים ממשתנים ומבעיות כשבחברה האנושית עסקינן. אז ההשוואה לא ממש במקום. לגבי מדעי הרוח, ברור שהאיכות של המאמר לא צריכה להיבחן בכלים של לוגיקה: האם מאמר שמנתח סיפור, או מספר על מהפכה, צריך להיבחן ע"ס עמידתו במבחני קוהרנטיות של לוגיקה מתימטית? לא ולא. יש לי חבר טוב שאומר שסטטיסטיקה היא התירוץ של מדעי החברה להיקרא "מדע", אבל במתודולוגיות המסורתיות יותר, יש הקפדה רבה על שיטת המחקר, במובן הסטטיסטי של המילה. בהקשר זה, דווקא טועה מי שכתב למטה משהו בשבח הכלים השיטתיים לכאורה של היסטוריה - רק בשנים האחרונות מוצאים היסטוריונים שמשתמשים בכלים סטטיסטיים של בדיקת השערות. אשר לזרמים החדשים יותר במדעי החברה - זרמים של דקונסטרוקציה ופוסט-מודרניות - כיוון שהזרמים האלה קוראים תגר על מבני הידע האובייקטיביים לכאורה של הדיסציפלינות המיושנות יותר (ובכלל זה מה שאנחנו מכנים "מדעים מדוייקים"), הם לא מחפשים לעמוד בקריטריונים האלה. מאמר פוסטמודרני נבחן לפרסום על סמך איכותו, אבל לא לפי קריטריונים של המתודולוגיות השמרניות יותר. כאן כמובן עולה השאלה, אם אתם קונים את זה. מהיכרותי הלא ארוכה במיוחד עם האייל, לא נראה לי שיהיו כאן הרבה קליינטים לפוסט-מודרניזם, כך שהדיון די מיותר. אם אתם לא קונים את זה, תתנחמו בכך שהזרמים היותר שמרניים מקפידים מאוד על מתודולוגיה, כשהיא ממין העניין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך מודדים את קריטריון ה"איכות", שהוזכר בדיון כבר מספר פעמים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה, קשה. וודאי וודאי שלא דרך כללי לוגיקה מתימטית, כשזה לא מתאים. כמה הצעות פוזיטיביות (וזו לא רשימה סגורה): האם התיזה במאמר מעניינת? האם היא מקורית? האם המאמר עוזר להבין את הבעיה? האם ההסבר לתופעה באמת טוב? האם התימוכין האמפיריים (במידה שיש כאלה) מועילים ולעניין? אבל האמת היא, שאחרי שקראתי את Lila של פירסיג, אני הרבה פחות נוטה לחפש קריטריונים אחידים ל"מהי איכות". איכשהו, כמו פורנוגרפיה, I know it when I see it. איכות היא כשקוראים מאמר וחושבים: "כן! ואללה! היא עלתה על משהו!" או "איך יכול להיות שאף אחד לא חשב על זה קודם?". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העניין הוא שמכיוון שביטלו אאת כל הקריטריונים, הקריטריון היחיד שנותר הוא לגרום לאנשים להסכים איתך. כלומר, אם פעם אפשר לטעון שהאקדמיה היית מצעד פופולריות על פי המידה שבה חשובים שמישהו מתאים לקריטריונים מסוימים, היום האקדמיה היא מצעד פופולריות על פי מצעד הפופולריות של מישהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך אפשר לדעת אם המאמר עוזר להבין את הבעיה, אם לא ניתן לבחון אותה בכלים אמפיריים? איך אפשר לדעת אם ההסבר הוא טוב (באמת או לא) אם אי אפשר לנסח את התיאוריה לסך מבחן אמפירי כלשהו? מרצה שלי אמר פעם שאין לו שום דבר נגד מחקרים איכותניים, אבל הוא בשום פנים לא מצליח להבין למה לעזאזל צריך קורס ללימוד שיטות מחקר איכותניות, כשכל הקטע הוא שאין שיטה, אלא רק "התבוננות". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שכתב הגדול מכולם על "מחקרים" מסוג זה: "While I'm still confused and uncertain, it's on a much higher plane, d'you see, and at least I know I'm bewildered about the really fundamental and important facts of the universe." Treatle nodded. "I hadn't looked at it like that," he said, "But you're absolutely right. He's really pushed back the boundaries of ignorance."
-- Discworld scientists at work (Terry Pratchett, Equal Rites) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דובי, נכון שמתודולוגיה איכותנית היא אולי "רכה" יותר ממתודולוגיה כמותית. אבל יש הרבה דרכים להתבונן במתרחש בעולם, יש הרבה דרכים לתעד את המתרחש בעולם, ויש הרבה דרכים להיות מודע ל-biases אפשריים בהתבוננות הזו. זו טעות להניח שמתודולוגיה איכותנית היא משהו שלא דורש מתודה, העמקה, חשיבה ותכנון. מהנסיון שלי בשני סוגי המחקר, מתודולוגיה איכותנית דורשת הרבה יותר הקפדה, זהירות ועבודה מאומצת בניתוח הנתונים, מאשר משחק בנתונים כמותיים בתוכנת SPSS. מקווה שבתור איש מדע המדינה אתה מבין על מה אני מדברת (ואם לא, חבל). Paging Ayelet Boazson! Paging Ayelet Boazson! אני בטוחה שאיילת יכולה להסביר טוב ממני את ערכה של מתודולוגיה איכותנית שיטתית. איילת, אייך? ואגב, אם יורשה לי, אני לא מופתעת שמדובר במרצה גבר ולא במרצה אשה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה אני כאן (כמעט בשכנות אליך), וראשית התנצלות לכל מי ששולח לי אימיילים, שרת ההודעות היוצאות שלי עדיין לא מסודר. נקודה מעניינת במחקרים איכותניים היא שרוב החוקרים הן נשים והגברים הספורים שהכרתי שעסקו במחקר איכותני היו אנשי חינוך. makes you wonder... אנשי מדעי החברה ומדע המדינה בפרט לא מתעניינים במחקרים איכותניים בעיקר משום שההסקה שלהם היא דדוקטיבית - כלומר מהמקרה הכללי למקרה הפרטני. ע"י הסקה כמותית, הם משליכים על המקרה הנחקר המסוים. שום case study לא יהיה יעיל במצב הזה. לצערי, הסיטואציה הזו שבה הם מזלזלים בשיטות המחקר האיכותניות היא שכיחה למדי, כנראה משום תחושת חוסר האונים שלהם נוכח נתונים מסוימים שאינם יכולים לחקור כמותית ולפיכך מעדיפים להתעלם מהם. ובנוגע להערה האחרונה שלך על מרצים לעומת מרצות, כל שיש לי להוסיף הוא שיש דברים שהם לעולם לא יבינו (ובקצב הזה נכרוז גם לנגה להגיע). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע לגבי מדעי המדינה בפרט, אבל להגיד שאנשי מדעי החברה לא מתעניינים במחקרים איכותניים? נו, באמת. כמה מאמרים כמותניים ראית ב"תיאוריה וביקורת"? לגבי הקשר בין מגדר והעדפות מתודולוגיות, לא נראה לי שיש רגליים לטענה שלך. מהתרשמות כללית ביותר (לפחות בחוג לסוציולוגיה בתל אביב) - המצב לא ממש דומה לתיאור שלך. מקרב המרצים, יש גברים איכותנים לא מועטים כלל (גם אם יש מעט מאוד כמותניות). מקרב המאסטרנטים והדוקטורנטים, רוב הכמותנים הן נשים, והשיעור אפילו גבוה יותר בקרב הרציניים יותר (כלומר, עוזרי מחקר ומתרגלים). נראה לי שרוב המאסטרנטים והדוקטורנטים הגברים (המעטים שיש, זאת אומרת) הם איכותנים. וכדי להוסיף עוד קצת שמן על המדורה, כמה מהכמותניות הצעירות (נשמע טוב, אולי אפשר לפתוח סדרת ספרים - הראשון ביניהם יקרא "הריצי רגרסיה לוגיסטית, עידית, הריצי רגרסיה לוגיסטית!") הבולטות בחוג מתרכזות במחקרים בתחום החינוך. גם פרופ' חנה איילון, מהחוקרים הכמותניים החשובים בחוג, עובדת גם בחוג לחינוך. does *that* make you wonder? ודבר אחרון. "הסיטואציה הזו שבה הם מזלזלים בשיטות המחקר האיכותניות היא שכיחה למדי, כנראה משום תחושת חוסר האונים שלהם נוכח נתונים מסוימים שאינם יכולים לחקור כמותית ולפיכך מעדיפים להתעלם מהם" - לא יפה. באמת. וגם די מיותר. אמנם אנחנו באייל, אבל לא לכל הכמותנים יש קרניים. כמה מהם הם אפילו די אינטיליגנטים ונחמדים (אבל אל תגידו שאמרתי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנשי מדעי החברה מתעניינים במחקרים איכותניים בצורה פחותה בהרבה מאשר במחקרים כמותיים (ויעידו על כך האיילים בפקולטאות למדעי החברה השונות). למעשה, החוגים היחידים במדה''ח בירושלים שמלמדים שיטות מחקר איכותניות מתוך מגמה להשתמש בשיטות אלה מאוחר יותר הם החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה והחוג לפסיכולוגיה. במדע המדינה למשל, ניתן הקורס, אך כמו שדובי כבר ציין ההתייחסות אליו היא רצינית פחות. בנוגע למגדר, אשמח אם תגדיר כמה זה ''לא מועטים כלל'' וכן מה היחס בין מרצים למרצות בחוג. העובדה שישנן נשים רבות שפונות למחקר כמותי, כלל לא שוללת את הטענה שישנן גם חוקרות איכותניות. בנוסף, שים לב לעובדה שהחוג לחינוך אינו נכלל באוניברסיטה העברית בפקולטה למדעי החברה. כמובן שכתבתי את המשפט בציניות מה, אבל אם אתה כבר נטפל אליו אשמח אם תשים לב לדברי ולא תעוות אותם. בחוג לחינוך משתמשים הרבה מאוד הן במחקר כמותי והן במחקר איכותני (על מנת לבחון שאלונים סוציומטריים למשל). ודבר אחרון, בזמנך הפנוי, אתה מוזמן לבדוק מאחור ולספר לי לכמה מהכמותניים יש גם זנב ולא רק קרניים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שכן, אני יכול לראיין כמותני או שניים ולברר האם הם תופסים את עצמם כבעלי זנב. (-; | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא במדע המדינה מתרכזים במחקרים כמותניים ומזלזלים באיכותניים? אני ממש לא מבין - חשבתי שההיפך. לי נדמה שמדע המדינה מטבעו, ההכלללות שהוא עושה הן על קבוצות מאוד קטנות של מקרים, קטנות מדי לצורך סטטיסטיקה. האם ניתן לעשות סטטיסטיקה סבירה על מדגם של מדינות דמוקרטיות (או אפילו על כולן)? על מפלגות בישראל? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, אבל על מצביעים אפשר לעשות מדגמים. בכלל, רוב הנתונים שאפשר לחקור במדע המדינה הם מספריים (אחוזים, מדדים שונים של הצבעה) בין כה וכה. מי שעושה מחקרים איכותניים בפוליטיקה נקרא הסטוריון... (סתם, לא נכון. דווקא בהוג'י יש הרבה מדעני מדינה איכותניים, בניגוד למה שאומרת איילת. אגב, המרצה שציטטתי הוא בכלל מאונ' חיפה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איכותניים או הסטוריים? (איילת, מתקטננת דווקא ותיכף תשאל את המומחית). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רק שיש שיטה, גם ההתבוננות היא לא פשוטה כמו שאתה מתאר. הרעיון הכללי של מחקר איכותני הוא לבחון תופעה מסוימת בהתאם למיקומה הכללי. לא תמיד ניתן לבדוק את הדברים כמותית ואמפירית מכמה סיבות: אין מספיק נתונים להסקה אמפירית מהימנה, הנתונים שונים זה מזה באופן שלא ניתן להתעלם ממנו או שפשוט אין אפשרות לכמת אותם, כגון סיפורי חיים, תצפיות וראיונות. הזלזול במחקר האיכותני הוא טעות משום שבלעדיו לא ניתן לבצע כל הסקה פולקלוריסטית או אנתרופולוגית. שיטות המחקר הן רבות ומגוונות ונעות החל מסוגי תצפית שונים - לא משתתפת, משתתפת למחצה ומעורבת, דרך ראיונות בנויים מראש וכלה בראיונות פתוחים. אירועים שונים וחומרים שונים ניתן לחקור בשיטת ה CASE STUDY וכך להדגיש את חשיבותם במקרה הספציפי, בעוד שבמחקר כמותי מתחלקים כל הנתונים לקטגוריות ומאבדים כל ייחוד, במידה והיה להם כזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שוות המסקנות באותו ''מחקר איכותני'', אם הדרך היחידה להגיע אליהן היא רק ע''י אנקדוטות, וכל ניסיון ליישם אותן על מקרים אחרים (כאלה שנראים במבט ראשון כמו אותן אנקדוטות) בעייתית מאוד, מאחר והמשתנים השונים באנקדוטה לא נבדקו באופן מדעי קונבנציונלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שכלום. אבל הם בהחלט יכולים להביא ל-insights ולהעלאת השערות חדשות, שיבדקו אח"כ במתולוגיות אמינות. אם לקשר את העניין לנושא המאמר - אפשר להשוותם לבחינת סדרה של מיקרים פרטיים במתמטיקה, המובילה לניסוח השערה כללית (שאח"כ יש להוכיחה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא זה התהליך שאיילת תיארה. היא דיברה על סיוע במקרים ספציפיים, ולא כעבודת איסוף למחקר ''קונבנציונלי'', העוזרת בניסוח שאלת המחקר והגדת המשתנים השונים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או. זו בדיוק הביקורת של הכמותניים על האיכותניים. התשובה היא פשוטה. ישנם הרבה מאוד מקרים בהם כימות והסקה סטטיסטית נותנת אמנם תמונת מצב אך לא מביאה לידי מסקנות שיהיו טובות לדרכי פעולה עתידיות. למשל - ניתוח כמותי של מקרי תקיפה של נשים תתן לנו פרספקטיבה על היקף התופעה, הגורמים לה וכיו''ב אך ניתוח איכותני, הכולל למשל ראיונות עם התוקפים או הקורבנות, תיתן לנו צורת התייחסות ואופציות לטיפול בבעיה. השימוש במילה ''אנקדוטות'' בהקשר זה הוא מוטעה משום שגם ראיונות, גם תצפיות וגם שאלונים (ואפילו ניתוח טקסטים) מבוססים על מקרים ספציפיים שמעידים על תופעה חברתית כלשהי. האיכותניים, בדיוק כמו הכמותניים לא ממציאים את שאלת המחקר שלהם יש מאין אלא מתוך ראייה מחקרית חברתית, הכלים הם שונים והמסקנות מגיעות מנקודת מבט שונה. כך, במקרים רבים משלימים שני סוגי המחקר זה את זה ולא מנוגדים זה לזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת ועוד. אחת הסוציולוגיות הבולטות בברקלי, קריסטין לוקר, מחלקת את סוגי המחקר למה שהיא קוראת "אפיסטמולוגיה של גילוי" ו"אפיסטמולוגיה של הסבר". לשיטתה, בעוד שמחקר כמותי מתוכנן נכון יכול לגלות את מצב הדברים בעולם הקיים, קשרים בין משתנים וכיו"ב, אפשר לתת הסבר מבוסס-אמפירית לקשר הזה רק דרך מחקר איכותני. אני מאמינה גדולה בטריאנגולציה של שיטות מחקר ובשילוב של מחקר כמותי ואיכותני. אסור לשכוח, שיש מחקר איכותני *טוב* ו*רע*: כשמחקר איכותני הוא לא יותר מאנקדוטות, כמובן שהוא לא שווה כלום. הגם שאין דרישה סטטיסטית למספר נחקרים מסויים, מדגם צריך להיערך בצורה מסודרת ומוקפדת. ראיונות צריכים להיות מאורגנים ומתוכננים בהתאם למטרת המחקר. ושיטת הקטלוג שלהם אחר כך גם היא דורשת מחשבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל מה המבחן ל*נכונות*? שזה נשמע הגיוני? שזה קוהרנטי? שנשמע כאילו יש בזה משהו? שזה מעניין? שזה מתקבל בחום בקרב כמה פרופסורים? אם מדובר בעוד כלי מתודולוגי שעוזר לדלות מידע, אז בסדר, נשמע כמו כלי לגיטימי למדי (אבל אליה וקוץ בה - כך לעולם המחקר האיכותני נשאר ככלי או כשלב לפני בואו של המדע האמיתי, שיכול לתת גם תוקף לדברים). ברגע שחלק מן המחקר האיכותני הוא טענות אמפיריות, יש לבדוק את נכונות הטענות, אחרת מהו ערך האמת של הטענות? ברגע שהטענות הן לא אמפיריות, לא מדובר במדע (גם אם זה יכול להיות עיסוק אינטלקטואלי פורה ומעניין). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אביב, אני לא בטוחה ששנינו מדברים על אותו דבר. אני מדברת על מחקר ועל ידע, ואתה מדבר על מדע (מילה שאני לא הזכרתי). אני חושבת (תקן אותי אם אני טועה) שכשאתה אומר "מדע" אתה מתכוון למדעי הטבע ולמדעים מדוייקים. זאת ועוד: כנראה שאנחנו גם לא מדברים על אותו דבר כשאנחנו אומרים "מחקר איכותני". משתמע מדבריך שמה שאתה מכנה "מחקר איכותני" הוא איזשהו סוג של חשיבה לא אמפירית - משהו דומה למה שעושים חוקרים בפילוסופיה ובמשפטים, למשל. כשאני אומרת "מחקר איכותני" אני מתכוונת למחקר אמפירי. מה יכול להיות יותר אמפירי מלראיין אנשים? מלעשות תצפיות? ודאי שזה אמפיריציזם. מחקר אמפירי יכול להיות כמותי או איכותני. יש דברים שטוב יותר לבדוק בכלים מסויימים, ויש דברים שטוב יותר לבדוק בכלים אחרים, והרבה פעמים כדאי להשתמש בארגז כלים מגוון יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואגב: כל מי ששלח מאמר איכותני לפרסום (וקיבל את הערות הקוראים) יודע שיש מספיק דרכים לבקר את האיכות של מה שעשית. אז נכון, הביקורת היא לא ביקורת סטטיסטית, אבל בהחלט יכולות להישאל שאלות על טיב ואופי המדגם שבחרת, על גודל המדגם, על הפרשנות שבחרת לייחס לדברי המרואיינים (ע"ס ציטוטים בגוף הטקסט, למשל), על הקטגוריות שבחרת לניתוח, ועוד, ועוד. החיים לא נהיים יותר קלים כשמשתמשים במתודולוגיה לא כמותית... מהרבה בחינות הם קשים יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המחקר איננו מנותק מ*עובדות*, אלא שעובדות אלו אינן בהכרח מספריות. לעתים, כאש מדובר בארועים חשובים, העדויות יכולות להיות אנקדוטליות (למשל, תקציר ביקורו של הקיסר וילהלם השני בארץ ישראל) ולעתים, כאשר חוקרים קבוצה (לאומית, דתית, אחרת) העדויות יכולות להיות סקירה מקיפה של ספרות, עיתונות, וחומר אחר מהתקופה. ניתן בקלות ךשגות בשיטות "איכותניות", למשל להסיק בטעות שאי-קיום עדות למשהו בספרות היא עדות לאי-קיומו, כאשר הסיבה לכך שאותו אלמנט אינו מופיע נעוצה, למשל, בבחירת החומר אותו חיפשת. ודברים דומיםף מורבים בהרבה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל חייבת להחקר על ידי חוקר מהתחום (ולכן אני נפסל א-פריורית): ניתוח התהליכים אשר הובילו להווצרות הפוסט-מדעים, תוך כדי הבנת המנגנונים החברתיים והפסיכולוגים של קבוצת המחקר (ה"חוקרים" הפוסט-מודרניסטיים, להלן ה"פוסט"). ניתוח סטטיסטי של הפרסומים בתחום לפי הפרמטרים המוצגים לעיל. במיוחד, היחס בין כמות המאמרים שאינם שווים את הנייר עליו הם מודפסים לפי הקריטריונים לעיל, לפרסטיז'ה של המחבר בקהילת הפוסט. מחקר על תהליכי החיברות הקרב הפוסט והשוואה עם תהליכי חיברות דומים בקרב כתות ריכוזיות. ואם כבר רוצים להתפרע, בדיקת דומה אשר תתבצע ע"י כלים לוגיים מקובלים ולא רק כלי מחקר של הפוסט, והשוואה בין התוצאות. האם התזה מעניינת - כן, הרי הפוסט אוהבים לנפץ מסגרות מחשבה קיימות. כהדגמה של Self Reference זה יכול לפתוח חזית מחקר חדשה התקרא פוסט-פוסט-מודרניזם, או מטה-מודרניזם. האם היא מקורית - כן, כי עדיין לא קם הפוסט-מודרניסט אשר יכרות את הענף עליו הוא יושב. האם עוזר להבין את הבעיה - כן, אם מסכימים שקיימת אחת (אבל גם ללא הסכמה זה לא יפריע, הרי התזה תטען שיש בעיה ותוכיח זאת, לפחות במתדולוגית הפוסט). ההסבר לתופעה טוב - תלוי בתוצאות המחקר. תימוכין אמפיריים - כתבי עת שלמים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לחקור את הפוסטמודרניזם בכלים של ביקורת התרבות. זו הצעה מצוינת, ואני מניח שמישהו כבר יישם אותה. אם לא, אני מוכן להתנדב (מייד כשאסיים את הדוקטורט). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני כמה שבועות התפרסמה בהארץ כתבה על סוציולוג ישראלי צעיר שבדק ומצא שקהילת הסוציולוגים בארץ חוטאת למקצוע ונגע המחקר המוטה פגע גם בה. כך למשל רוב העבודות בתחום לא היו על סוגיות היחודיות לישראל, אלא על נושאים המעניינים את קהילת הסוציולוגים בחו''ל. על המתנחלים למשל לא היו כמעט עבודות, כי הם נושא שהוא לא פוליטיקלי-קורקט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אתה כבר סיימת את הדוקטורט, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוסכם לגמרי שאין למדוד מאמר במדעי החברה בכלים של מדעי הטבע, ואין גם ספק שבמדעים אלה יהיו מדדי איכות שאינם פורמליים גרידא (גם במתמטיקה, אגב, זה כך). מה שאני טיפה פחות מבין זה את המשמעות של קריאת-התגר של הפוסטמודרניזם על המדעים המדוייקים. כנראה שאני באמת לא קליינט לפוסט-מודרניזם (הזה), אבל הייתי רוצה לפחות להבין מה זה בשביל להחליט. האם הפוסט-מודרנים טוענים טענות *על* המדעים המדוייקים בזמן שהם משחררים עצמם מהצורך לעמוד בקריטריונים של הדיסציפלינות המיושנות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלה מעניינת- אני יודע לבטח שהביקורת הפמנימיסטית הפוסט סטרקטורליסטית הראדיקאלית (נסה להגיד את זה מהר שלוש פעמים) טוענת כנגד המדע שהוא צורת חשיבה גברית, דכאנית ופאלו-צנטרית. כול, כמובן, האמירה המפורסמ ש''חוקי ניוטון הם אונס גברי של הטבע''. חשוב להבין שלא מדובר בתמהוניים שוליים, אלא בכתבים שנכנסו עמוק אל השיח האקדמי. בקשר לזרמים אחרים, אני לא בטוח. נדמה לי שזרמים רליטיביסטיים-לא-אנליטיים (דהיינו, יש רלטיביזם שרוצה להפריך את עליונות העמדות המערביות באמצעות אנליזה, ויש רלטיביזם ששולל את מושגה האנליזה בגלל שהוא פוסט-סטרקטורליסטי) תוקפים את המדע. אני לא מתמצא בתחום אבל נראה, מעיון מעמיק באתר של פרופ' סוקל, שבהחלט יש ''מלחמה'' אינטלקטואלית סביב המדע שבה מתקיפים הפוסט-מודרניסטיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בגלל שהרלטיביזם הזה הוא פוסט סטרוקטורלי, לא בגלל שהאנליזה היא מושג פוסט סטרוקטורלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שיהיו בריאים... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואתם אל תשתחצנו, מאז הפרכת האינדוקציה אתם על זמן שאול. :-P טוב, לא המתמטיקאים.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וודאי שיש. וודאי שפוסטמודרניות ופמיניזם רחוקות מהיות זרמים שוליים במחקר. אבל יש מספיק מחקר לא רלטיביסטי, ולא פוסט-סטרוקטורלי, כדי להפיס את דעתו של מי שממש מוכרח מתודולוגיה כמותית בשביל להרגיש טוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הזרמים הפוסטמודרניים בפמיניזם ותחומים אחרים מזכירים במשהו את מה שפלאי מתאר (ודומה שקטעים שמצאתי ממאמר של סנדרה הארדינג מאששים זאת), אז מתודולוגיה כמותית זה ממש לא מה שחסר כדי להפיס את דעתי - חסר הרבה יותר. כלומר, המחקר הכן-רלטיביסטי וכן פוסט-סטרוקטורלי נראה לי לוקה מהרבה בחינות שאינן קשורות לחסרונה של מתודולוגיה כמותית. *סייג*: אני מתפרץ לתחום שאני לא מכיר כלל, וייתכן שאני עושה לו עוול. אבל *אם* הויכוח על הגבריות-כן-או-לא של חוקי ניוטון קיים בפמיניזם הזה, תהום פעורה ביני לבינם, תהום שאין לה שום קשר לפמיניזם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה בגלל שאתה שוביניסט גברי, כמובן. עזוב את ניוטון, חשבת פעם למה "פונקציה" היא נקבה? כדי שאפשר יהיה לגזור אותה (ע"י הפעלת "אופרטור" זכרי לחלוטין) שוב ושוב ולהתעלל בה באיצטלה של מחקר מדעי. ובכל מקום שהיא לא רכה וחלקה מספיק לטעמך השוביניסטי, אתה מתאונן ומכריז על זה כ"פתולוגיה" שלה, רק בגלל שהאופרטור הזכרי *שלך* לא מסתדר איתה טוב. או "מטריצה", הנקבה הזאת שאתה, סוטה שכמותך, נהנה למצוא את ה"הופכית" שלה דווקא. כמה עניין אתה מגלה ב"ערכים העצמיים" הזכריים שלה, כאילו *הם* אלה שמעניקים לה את החשיבות ואת המהות, ובלעדיהם היא סתם אוסף מבולבל של מספרים חסרי צורה. אפשר להמשיך, כמובן, עוד ועוד אבל אני חושב שאין בכך טעם. ממילא אתה תחזור לכל ה"חבורות" הגבריות שלך, עם ה"חוגים" הסגורים הדחוסים ומדיפים עשן הסיגרים, ותדבר שם על "אידיאלים" ועל "מרחבים" בלי להרגיש כמה אתה שבוי בקבעון של "ערכים מוחלטים" זכריים. אגב, אם אתה כבר כאן, יש לי הוכחה קצרה לכך שהשורש הריבועי של 2 הוא נקבה. יש לך חמש דקות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"יש לי חמש דקות"?! ומי הרשה שיהיו "בבעלותי" אותן דקות רכות? בוודאי אותו שעון דו-פאלי, הבועל שעות ושניות תמות, הא? יש פרופסור אחד (חוקר משובח - שמו שמור במערכת) שגחמתו הקלה היא לדבר מתמטית בעברית צחה. אז מילא "פעיל דחיס" (אופרטור קומפקטי), אבל אם איזו פוסטמודרנית תשמע אותו מזכיר "רב-איבר חשרורי" (!!!), זה הסוף שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זה "חשרורי"? (אני מנחש ש"רב-איבר" זה פולינום.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ציקלוטומי. ''חישורים'' רומז למבנה הגאומטרי של שרשי היחידה (וניחשת נכון). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם צריך להכפיל אותו בעצמו כדי לקבל 2, אז הוא אווז; ואם להכפיל אותה בעצמה - אווזת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה עדות לשובניזם מובנה במתמטיקה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, פלאי (והשוטה ועוד כמה חברים) מציגים את הגישה הפמיניסטית למדע, ולאמפיריציזם, כאנשי (ואולי נשות?) קש. הייתי מנסה להסביר בצורה קצת יותר רצינית, אבל אחרי שקראתי את הפארודיה של השוטה, אני פוחדת. :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנא, הסבירי. פארודיות, לפחות במקרה שלי, רק מעידות על חוסר ידע אמיתי. אני סקרן מאוד לדעת מהן הטענות ומה משמעותן לגבי השיטה המדעית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי. אני אנסה. Disclaimer קצר: בפמיניזם יש המון זרמים, וגם הגישות כלפי מדע הן די מגוונות. על הוריאציות היותר רדיקליות, מן הסתם, אני אפילו לא אנסה להגן כי חבל על המאמץ. אבל: הטענה העיקרית היא שקשה לנתק בין עובדות ביולוגיות ובין הלקחים החברתיים המופקים מהן, ובכלל זה הלקחים המגדריים. לשיטת הביקורת הפמיניסטית, השימוש בשיח שהוא שיח "אובייקטיבי" ו"מדעי" יוצר אשליה שיש לגיטימציה לכל מה שאומרים על סמך המדעיות הזו. בספרה "המין השני" כותבת סימון דה בובואר על התפיסה המדעית את תפקידי הגבר והאשה כנובעים באופן טבעי מצורת אברי המין שלהם. העובדה שאבר המין הגברי הוא חיצוני, ואבר המין הנשי הוא פנימי, הביאה דורות של מדענים להסיק כל מיני מסקנות ברמה החברתית-משפחתית לגבי תפקיד הגבר כ"בועל" וה"חודר" ותפקיד האשה כ"מקבלת". איכשהו יצא שהתפיסה הזו נגזרה, באופן "טבעי" לכאורה ובמשך מאות שנים, מהעובדות המדעיות היבשות לגבי האנטומיה. גם ההבחנה שעוכרת ג'רמיין גריר בין "מין" ו"מגדר" קשורה ורלוונטית כאן. הממסד המדעי התקשה לשים את הגבול (אם יש בכלל גבול כזה, כטענת הדה-קונסטרוקציה) בין המאפיינים הביולוגיים של המין ובין המאפיינים החברתיים שלו. עד כמה זה רלוונטי לחוקי ניוטון, אני לא יודעת, ואין לי ספק שיש איילים שיטענו שעדיף לשים את הגבול בין מדע לחברה במקום הלא נכון מלא לשים אותו בכלל. אבל הבטחון שאנחנו יודעים לדעת איפה נגמרות העובדות ואיפה מתחילה הפרשנות החברתית שלנו לעובדות אינו במקומו, ומאות שנים של פטריארכיה ושוביניזם שבוססו, בין היתר, על הנחות בדבר "טבעם" השונה של נשים וגברים כאקסיומה, יעידו שיש בזה משהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטבע של גברים ונשים שונה בתחומים רבים, גם בלי להתייחס לזה שאחד מהמינים מטיל מימיו בעמידה. כל מי שפעם חקר תינוקות ופעוטות (השלב שלפני ההשתלה המכוונת או העקיפה של ההתניות החברתיות) יודע זאת. אבל מה לכל זה ול"גישה מדעית"? מדוע ויכוחים פוליטיים בין קבוצות אוכלוסיה שונות צריכים להוות חלק מהמדע? כל הרעיון של "מדע פמיניסטי" (כמו גם "מדע שוביניסטי") נראה לי מופרך. אני לא ממש סומך על "מדעים" שרגישים כל כך לעמדות הפוליטיות של מחבר המחקר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם לא היו מתקיפי פוסט-מודרניזם טובים ממני באייל, ואם זה לא היה כה רחוק מנושא המאמר, הייתי מגיב לטענות שאיזכרת. בבחינת, "תחזיקו אותי" (: לבסוף הייתי מסייג את דבריי בחשיבות שיש למודעות למנגנונים שעיצבו את הידע שלנו בעבר ושעדיין הם ושכמותם מסוגלים פה ושם להשפיע גם כיום, גם אם "אין מה להשוות" לפעם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה רבה. הדיון במאפיינים החברתיים של המגדרים, כתחום מחקר במדעי החברה, נשמע לי סביר בהחלט. אבל אני באמת התעניינתי בצדדים הרדיקליים יותר אליהם התייחסת בפסקה האחרונה, ואת זה אני עדיין לא מבין. איזה בטחון שאנחנו יודעים להפריד בין עובדות לפרשנות חברתית נחוץ בפיסיקה, או מתמטיקה? יש הרבה גבולות שאנחנו לא יודעים לשים במדוייק, אך להסיק מכך שאין דברים הנמצאים באמת משני צידי הגבול זו מסקנה שגויה כמעט בכל דוגמה שאני יכול לחשוב עליה, ובפרט כאן. אני עדיין מתקשה להאמין שאדם נבון יניח שיש חשיבות לפרשנות מגדרית של חוקי ניוטון. מה טיבה של פרשנות כזו? האם המסקנה היא שהחוקים שגויים, או שעצם הדיון בהם הוא "רע"? האם הפמיניסטיות טוענות נגד חוקי המדע, נגד השיטה המדעית, או נגד איזשהו שימוש שנעשה במדע כדי לדכא נשים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"איזה בטחון שאנחנו יודעים להפריד בין עובדות לפרשנות חברתית נחוץ בפיסיקה...?" כל חקירה פיזיקלית יוצאת מתוך השקפה על המציאות, שהיא תוצר של התרבות ושל הפילוסופיה שבדיוק פופולרית. דתות יסבירו תופעות באופן מסוים, אריסטו חשב על "סיבות תכליתיות" בפיזיקה (ובכלל, העמיד את הפיזיקה על הביולוגיה בשעה שהיום אנחנו מנסים להעמיד את הביולוגיה על הפיזיקה), אפלטון חשב על חקר האידאות כדרך להכיר את העולם, היום אנחנו בעד רדוקציוניזם וכולי. אנחנו צריכים לזכור שהמודלים והמושגים שאנחנו משתמשים בהם להסבר העולם ("אטום", "גל" וכו') אינם "נמצאים שם", אלא הם תיאורטיים, ופרי המצאה של האדם. והמושגים של האדם מתעצבים במסגרת התרבות שהוא חי בה. אני לא מכיר תיאוריות פמיניסטיות. אבל אני בהחלט יכול לקבל טענה היוצאת כנגד זיהוי ההכרה עם המדע, והאמת עם העובדות המדעיות. מדע הוא רק שיטה, שעוסקת במקטע של המציאות שאפשר להכיל בכלים מדעיים, ומתיימרת לראות בתוצאות של חקר זה את דמות המציאות כולה. טענה רדיקלית אף יותר היא שהמדע חוקר עולם אחר מזה שאנו מכירים, ולמעשה "יוצר" עולם שבו התופעות עברו מתמטיזציה ואידיאליזציה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זיהוי ההכרה עם המדע, ושל האמת עם העובדות המדעיות, נתון תמיד לוויכוח. הקושי שלי הוא ספציפית עם הרלוונטיות של פרשנות *חברתית* לחוקי המדע. אפשר לדון בשאלה אם חוקי ניוטון *נכונים*, ואפשר לדון בשאלה אם הם *מעניינים*. לדעתי לא ניתן לפתח דיון משמעותי סביב השאלה אם חוקי ניוטון הם בסולם מז'ורי או מינורי, ובאותו אופן בדיוק גם לא סביב השאלה אם הם גבריים או נשיים. לכן אני מנסה להבין מה בדיוק אומרות אותן פמיניסטיות. למי שחש שהדיון לא מתאים למאמר - אפשר לטעון שדווקא כן, כי במובן מסויים המאמר מתייחס לפער בין דיון פורה לקשקושים סתם. אני רוצה לדעת איפה אני, לפחות, ממקם פמיניזם פוסטמודרני (ואני באמת לא יודע עדיין). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מתאר לעצמי שהרעיון הוא זיהוי של המאפיין גברי/נשי עם תכונות כלליות יותר, שמובילות לדרכי חקירה שונות 1. אבל, כאן באמת אני נכנס לתחומים זרים לי. אני אחכה יחד אתך לתשובה מבוססת. 1 "עובדות" בחקירה מדעית רלוונטיות רק ביחס להיפותזה נתונה. אפשר גם לחשוב שהתודעה החברתית שלנו היא זאת שמובילה לבחירת העובדות הרלוונטיות לחקירה. חוקי ניוטון? אולי זה רלוונטי מה מינו של הנופל. מישהו ניסה פעם לזרוק ממגדל גבר ואישה בו-זמנית ולראות מי נופל ראשון? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את הניסוי הזה עושים עם אווז ואווזת, אם זה פוגע ראשון זה אווז וגו'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מכיר. בא לך לספר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סתם, לא מצחיק. האמת שהטריגר היה קצת מצחיק, כי אווז ואווזת יכולים לעוף, וזה היה עשוי להיות דימוי נחמד מאוד לפמיזיקה. פרגמנט נוסף של הבדיחה, בתגובה 164866. הבדיחה המלאה: איך מבדילים בין אווז לאווזה? אם הוא מגעגע זה אווז, אם היא מגעגעת זוהי אווזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך תבדיל בין אווזת לאווז? התשובה היא מפורסמת: ניגשים אל זה הצמד, צמ-חמד אווזים ובלי הרף מרגיזים. ורואים: אם היא נרגזת, אז סימן שהיא אווזת. אם רואים שהוא נרגז, אז סימן שהוא - אווז!" של שלונסקי. (למען האמת, לא זכרתי את הציטוט במלואו, ולכן העתקתי אותו מתוך "בישולה"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני אוסיף שזה לקוח מתוך עלילות מיקי-מהו (כן, של שלונסקי) שמכיל עוד פנינים אלמותיות רבות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האפשרות הראשונה שהעלית, "דרכי חקירה שונות", נשמעת לי יותר סבירה (כלומר, יותר סביר שזה מה שהפמ' הפוסט' טוענות). כמוך אני מסכים שעלינו לחכות לתשובה מבוססת, או לקחת אוויר ולרכוש את ספרה של סנדרה הארדינג, "The Science Question in Feminism". אפשר קצת לעלעל בו באמאזון, ואותי העמודים הראשונים לא מאוד הרשימו. אח"כ הזכרת את האפשרות שחוקי הטבע חלים אחרת על גברים ונשים. אולי. ואולי חוקי-ניוטון נכונים חוץ מבימי חמישי כשקופצים מגשר מסויים בפריז. אלו ניסויים שאפשר לערוך, והם לגמרי במסגרת החקירה הפיסיקלית הנוכחית. כל אדם רשאי לקרוא תיגר מסוג זה על חוקי הפיסיקה הנוכחיים. אבל עד שלא נערך ניסוי מבוקר שמראה משהו כזה, לטעון סתם "חוקי ניוטון גבריים" זה פשוט משעמם. ברור לי שבדרישתי "לערוך ניסוי מבוקר" אני חושף את הקיבעון שלי לשיטה הפיסיקלית הקיימת (הגברית?). אך, שוב, אם *זו* הטענה הפמיניסטית, אשמח לשמוע מה הביקורת על שיטה זו ו(יש לקוות גם) מה החלופה המוצעת. זו טענה שונה מ-"גברים ונשים נופלים במהירות שונה בהיזרקם ממגדל". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוי. ההצעה שלי לניסוי לא הייתה רצינית. כנראה שמוטב שאשאיר את הפרודיות לשכ"ג. בכל מקרה, אם יורשה לי ניחוש לא-מלומד, ללא הפרודיה זה בכל זאת הכיוון. באמירה שחוקי-ניוטון "גבריים", הכוונה לא רק לשיטת-חקירה שונה, אלא לבחירת העובדות הרלוונטיות להתבוננות בעולם. "פיזיקה ניוטונית" מחפצנת גופים: לפיה, אין זה חשוב באיזה סוג דברים אנו עוסקים, אלא לפי אילו חוקים הם פועלים. תכלית החקירה היא החוקים ולא מושאי-החקירה עצמם, והיא בונה תמונת-עולם שדוחה את ההתנסויות החושיות והרגשיות שלנו לטובת עולם מופשט (ופשטני?). עכשיו נשאר רק לזהות תכונות אלו (שימוש בדברים בעולם באופן תכליתני, התייחסות לתועלת ולא לדברים עצמם, דחיית הרגש לטובת הפשטות) עם גבריות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשדתי שזו פארודיה, אבל הגבתי כי לא הייתי בטוח שכולם יראו זאת כך :-) ולטענות נגד מדע הפיסיקה: אני לא מסכים עם רובן. המדענים לא "דוחים" את עולם הרגש, ואינם אחראים ל-"תכליתנות" של שימוש בדברים בעולם. הראייה כאילו הפיסיקאי עיוור לעולמות הנשגבים של הרגש, ואופקיו צרים כדי הדברים שניתן למדוד במעבדה, היא פופולרית אך (לדעתי) שגויה לחלוטין. אם הפמיניסטיות רוצות ליזום סוג חדש של חקירה מדעית, הדנה בשאלות שהפיסיקה לא דנה בהן עד כה, זה מבורך. אני סקרן לראות חקירות כאלה, ולא רואה שום סיבה לא לקרוא להן "מדע" או "פיסיקה" כשהיהיה בהן תוכן של ממש, וזה לא חייב להיות משוואות או חוקים. תחושתי היא שזה לא המצב: הן לא מציעות כיוונים חדשים, אלא טוענות נגד הקיים. מה הטענות? ומה ניתן להפיק מהן? זאת הייתי רוצה להבין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לשאלתך: כיוון שהביקורת הפמיניסטית שאתה מדבר עליה היא גם פוסט-מודרנית, הבעיה אינה ייחודית לביקורת הפמיניסטית (ב"פ!) אלא לביקורת הפוסט-מודרנית (בפ"מ!) בכללותה. וכן, אתה צודק - זו חשיבה שמפרקת את הקיים ולא מציעה לו אלטרנטיבה (מלבד אולי אלטרנטיבות הדוניסטיות, שקיימות בבפ"מ, אבל לא תופסות לעניין החשיבה המתימטית). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, פוסט-מודרניזם בכללותו מבקר את המדע. אבל לנקודת המבט הפמיניסטית היתה תרומה ניכרת להתפתחות אורח החשיבה הזה על מדע. הפוסט-מודרניות חייבת הרבה לגל השני והשלישי של הפמיניזם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רק נקודת המבט הפמיניסטית - גם הפוסט-קולוניאלית, למשל. ייתכן שטענות פוסט-קולוניאליות תופסות פחות במקרה של כמה מהמדעים המדויקים (שכן גם חוקרים ערבים עסקו בהם בתור הזהב). ובכל זאת אפשר לטעון שהמדעים המדויקים הם אלמנט חזק בחתירה המערבית לחשיבה לוגית. למשל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז מסתבר שהיה לנו כבר פגש''ן (פמיניזם גל שני) ופגש''ל (גל שלישי). כאילו שכבר התאוששנו מהגל הראשון... וברצינות, אולי תפרסמי מאמר על תולדות הגלים האלה (מה זה פוסט מודרניזם אנחנו, נגיד, יודעים, למרות שלעולם לא נודה בזה שאנחנו לא יודעים, אבל הגלים האלה, זה נשמע חדש, ומותר לנו בשלב זה להסתכן ולהודות שאנחנו לא יודעים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אליהוא יקירי, ספרים ומאמרים על פמיניזם יש למכביר, בכל מיני רמות ולכל מיני קהלים, וניתן למוצאם בכל ספריה אוניברסיטאית. למי ש*ממש* אין רקע בפמיניזם, ופשוט רוצה לקבל מושג מה זה, תאריכים, אירועים מרכזיים, דמויות בולטות, גלים וגו', אפשר להציץ בספר המאוד בסיסי של טלי רוזין "מה זה בכלל פמיניזם ואיך קרה שאנחנו לא יודעות על זה כלום". בגוף הספר יש הפניות לביבליוגרפיה פמיניסטית בסיסית, ולמעמיקים ינעם (או שלא). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לפרק משהו ע"י שמכריזים "הרי אתה מפורק"? לא צריך לפחות להצביע על קשיים קונקרטיים מסוימים, טעויות, שיפורים, משהו? כלומר, נניח שברצוני לפרסם מאמר ב-Social Text המפרק את הפוסט-מודרניזם, מבלי להציע לו אלטרנטיבה כלשהי. האם יש *איזושהי* אמת-מידה שמאמרי צריך לעמוד בה? או שמספיק שיהיה שנון, מצטט לרוב מטקסטים הקיימים, וכועס מאוד? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צריך שתהייה לך תזה שמחדשת משהו, שמסתכלת על הקיים בדרכים שלא הסתכלו עליו קודם, ולפעמים מתבקש שתהייה לך אג'נדה חלופית. יש, אגב, מאמרים שעושים בדיוק מה שאמרת - דה-קונסטרוקציה לדה-קונסטרוקציה (כמו Against Criminology של Stan Cohen). חשוב לזכור, שוב, שהעולם האקדמי במדעי החברה שונה מאוד מזה של המדעים המדוייקים. מאמרים אינם מתפרסמים באותה תדירות, אפילו לא מתקרב, וההגדרה של מהו "חידוש" היא מאוד שונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לך אולי משהו להעיר על תגובה 136891? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, כי לא הבנתי מאין הגיע המספר שהזכרת ולמה הוא מתייחס, והאם אפשר להשוות מספרים מוחלטים בלי קשר לכמות המדענים, לכמות כתבי העת ולתדירות שיתוף הפעולה בין כותבים. ההתרשמות הלא-כמותית והלא-בדוקה שלי, פשוט משיחות עם חברים בכל מיני דיסציפלינות, היא שחבר'ה שעובדים במעבדות (בעיקר כימאים ופיסיקאים) מפרסמים יותר, כי המעבדה מוציאה מאמרים משותפים המתייחסים לפרוייקט מתמשך של עבודה, שחתומים עליהם לא מעט אנשים. וכך, גם אם אתה יחסית חוקר צעיר וטרי, יש לך כמה וכמה פרסומים באמתחתך כבר בשלב מוקדם מאוד של הקריירה שלך. במקצועות כמו סוציולוגיה ומדע המדינה, שבהם אין מעבדות, ושיתוף הפעולה הוא נדיר יותר, מצופה ממך להגיע למקומות עבודה ולדיונים על הקביעות שלך עם פחות מאמרים וספרים, כי אתה עובד רוב הזמן לבד (או, פחות שכיח, עם עוד אדם אחד. נכון, שאני מכירה פחות את תחום המתימטיקה, ואולי הוא פחות דומה לכימיה ופיסיקה - כשם שפסיכולוגיה, ובמיוחד פסיכולוגיה ניסויית, שונה מהדיסציפלינות החברתיות שהזכרתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את המספר שהזכרתי (2 מליון) - המצאתי. השאלה היתה האם הוא סביר בעינייך, ואם לא - כמה מאמרים מתפרסמים במדעי החברה מדי שנה לפי ההערכה שלך. אני לא עוסק בכלל במספר המאמרים שמפרסם חוקר בכל תחום (שם, כפי שציינת, משפיע גם נפח שיתוף הפעולה), אלא במספר המאמרים שמתפרסמים באופן כללי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואללה, עוזי, אין לי מושג. במספרים כללים, זאת אומרת. אחת הסיבות שקשה לי להעריך, היא שיש כל מני ז'ורנלים, בכל מיני רמות, לכל מיני דיסציפלינות ותת דיסציפלינות. ניסיתי גם להתרוצץ קצת באינטרנט ולבדוק אם יש הערכה של המספר היכן שהוא, ולא מצאתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שאפשר להמיר את הטענות בתגובתי לטענות לפיהן "המדענים דוחים את עולם הרגש..." (זאת הפרודיה שאתה עושה?). הטענה היא שמדעי-הטבע הם ניסיון להבין את המציאות מסביבנו, ו"הבנה" זאת למעשה יוצרת את תמונת העולם שלנו. בניגוד למתמטיקה, זה לא משחק מופשט. לכן, המדע שפועל לפי הנחות-יסוד וכללים מסוימים, יוצר את תמונת-העולם הרווחת בחברה. אם המאפיינים שלה גבריים, גם תמונת העולם תהיה כזאת. אני מזמן החמצתי את ההזדמנות לפרוש בשיאי ולא לדבר על דברים שאני לא מבין בהם, אבל אני אנצל את ההזדמנות הזאת, ואפרוש מהדיון תוך ניים-דרופינג: אם אתה באמת מתעניין באלטרנטיבות שאפשר להפיק מהן משהו תוכל לנסות כיוונים אחרים כמו פנומנולוגיה (הוסרל היה מתמטיקאי, אז אולי זה יעניין אותך מכיוונים נוספים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פמיניזם ופוסט-מודרניות דווקא מציעות אלטרנטיבות למחקר מעבר לקיים, במיוחד במדעי החברה (אני מעדיפה לדבר על מה שאני יודעת). גישות של מחקרי עומק איכותניים עם קבוצות שאינן באות לידי ביטוי בסטטיסטיקות רשמיות, וכתחליף לסקרים, למשל, מאפיינות מאוד את המתודולוגיה הפמיניסטית, ובמיוחד את ה"גל השלישי" של הפמיניזם ואת ה-viewpoint feminist. הכיוון הוא לעשות פרגמנטציה, ודה-קונסטרוקציה, של החוויה האנושית, על ידי הבנות לעומק של חוויות של יחידים, ואחר כך מציאת תבניות משותפות ושונות בין החוויות הללו. בסוציולוגיה של המשפט מאפיינת מתודולוגיה זו את גישת ה-legal consciousness, שאינה פמיניסטית במוצהר, אך ניזונה הרבה מהמתודולוגיה הפמיניסטית. במשפטים, יש מה שמכונה "feminist jurisprudence", וגם שם יש הצעות מתודולוגיות לניתוח חלופי לניתוח הלוגי המקובל של הקטיגוריות המשפטיות. מבטיחה לנסות ולברר אילו אלטרנטיבות (מעניינות או לא) מציע הפמיניזם למדעים המדוייקים. לפחות לגבי מדעי הטבע, אני יכולה לציין את ספר בריאות הנשים המצויין "Our Bodies, Ourselves", שמתייחס לביולוגיה הנשית דרך החוויה הנשית, ולא דרך הפריזמה הרפואית המקצועית המקובלת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה גלים היו לפמיניסטיות בסך הכל? ספרתי איתך שלוש עד עכשיו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מקובל לדבר על שלושה גלים, אבל הזרמים והמגמות הם רבים יותר. החלוקה ה"גסה" היא כדלהלן: הגל הראשון הוא הגל שהחל בסוף המאה ה-19, עד מלחה"ע הראשונה, שהתרכז בשאלת מתן זכות הבחירה לנשים. הגל השני מורכב מהפמיניזמים של שנות החמישים עד שנות השבעים. בתקופה זו ניתן לדבר על שני זרמים מרכזיים: פמיניזם ליברלי - שוויון בזכויות עבודה ובשכר, תוך קבלת הפרמטרים של העולם הגברי לשוויון, ופמיניזם רדיקלי - הכרה בהיסטוריה של פטריארכיה, ניצול ודיכוי, בין היתר מהבחינות של קשרים מיניים בין גברים לנשים ואלימות בתוך המשפחה (הפמיניזם הרדיקלי יזם את השימוש במונח "ג'נדר", מגדר). הגל השלישי הוא המגמות החדשות, בשנות השמונים והתשעים, ובין היתר הוא כולל זרמים של פמיניזם סוציאליסטי וקומוניסטי, "פמיניזם של נקודות מבט" (כמו, בישראל, הפמיניזם המזרחי) ופמיניזם פוסט-מודרני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה שאלות. למה להבין לעומק מקרים יחידים ואח"כ לחפש תבניות (משותפות ושונות) זה "דה-קונסטרוקציה"? זה נשמע לי בדיוק כמו השיטה המדעית הישנה והגברית. ועוד: הצורך להתייחס לביולוגיה הנשית דרך החוויה הנשית נובע מכך שיש בביולוגיה הנשית משהו אינהרנטי שמוציא אותה מהישג ידו של מדע הרפואה, ושל מדע בכלל? או סתם שרופאים בני זמננו לא מספיק מתייחסים לבעיות-מיוחדות-לנשים? אם זה השני, אז הטענה ברורה בהחלט ו-*לא* חורגת מהתפיסה המדעית. אם זה הראשון, הייתי שמח להבין מהו אותו "משהו", ומדוע הוא איננו נגיש למדע. מה שאני מנסה להבין, נניח בהיבט הרפואי, הוא זה: אפשר לטעון שמדע הרפואה אינו מדוייק או שלם, ולהציע תוספות או חלופות שבמהותן לא חורגות ממדע זה: אפשר לנסות אותן, אפשר לבדוק את הצלחתן, אפשר לשפרן, בקיצור - מדע לעילא. ואפשר לטעון משהו רדיקלי לגבי עיוותים בסיסיים ומגבלות מובנות בגישה המדעית לרפואה בכלל. מה עושה ספר בריאות הנשים המצויין? ומה באמת המצב האנלוגי בשאר מדעי הטבע? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם את עדיין סקרנית (בעניין האלטרנטיבות למדעים המדוייקים), אולי שווה להציץ כאן: M. A. Campbell and R. Campbell-Wright, Toward a Feminist Algebra, in Teaching the Majority: Breaking the Gender Barrier in Science, Mathematics, and Engineering, S. V. Rosser, Ed. Teachers College Press, 1995). אני מאוד רוצה לקרוא את המאמר הזה, אם אוכל לשים עליו את היד. אבל אני מזהיר מראש ומודה: "אלגברה פמיניסטית" נשמעת לי טרחנית-כפייתית ממש כמו כתביהם של כמה מגיבורי ספרו של Dudley.כפי שאמרתי בתגובה 168057, עוד לא נרגעתי מהצורך להבין מה הפוסט-מודרניים רוצים ממני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכוונה היא שישימו דגש על חוגים נותריים במקום ארטיניים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה כבר המצב, אז מה הן רוצות? :-) אבל בוא לא ניגרר לבדיחות, אותי העובדה שיש מאמרים על אלגברה פמיניסטית בקושי משעשעת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלתי היום את המאמר הנ"ל מהספריה, והנה תמציתו. המאמר עוסק בעיקר בניסוחן של בעיות מילוליות במתמטיקה ("ליוסי חמישה תפוזים...") מהזוית המגדרית, ומציע ארבע דרכי פעולה: 1. יש להציג "גיבורות" נשיות, ולשבור סטראוטיפים מגדריים. דוגמא לבעיה מילולית המציגה גיבורה נשית היא חישוב מהירותה הממוצעת של אתלטית אולימפית. דוגמא לבעיה השוברת סטראוטיפים מגדריים היא חישוב גובה המשכנתא החודשית שתשלמנה זוג נשים על ביתן. 2. יש להמנע מבעיות מילוליות המבחינות בין גברים ונשים שלא לצורך, ולא להרתע מבעיות המבחינות בין נשים וגברים באופן "רלוונטי". דוגמא לבעיה המבחינה בין גברים ונשים שלא לצורך: "במועדון צפרות בו חברים 4 נשים ו- 2 גברים, יש לבחור נשיא, סגן נשיא ומזכיר. בכמה דרכים ניתן לעשות זאת אם הנשיא צריך להיות אישה, והסגן, גבר?" המחברות היו רוצות לראות, למשל, בעיות הסתברות על ביטוח חיים, שנתוניהן כוללים מין, גזע, העדפה מינית וכו'. לדבריהן, "האימפקט הפוליטי של השוואות כגון אלו הוא עצום, וחשיבות הניתוח המתמטי נעשית נהירה לתלמידים." 3. יש להמנע משימוש במטאפורות דתיות או אלימות, המרחיקות נשים מהמתמטיקה. על פי המחברות, אין לצייר את המורה כסמכות אלוהית על ידי שימוש במשפטים נוסח "עליך להאמין בכלל זה", או להציג את המתמטיקה כאוסף כללים הדורשים ציות. יש להראות לתלמידים כי הם יכולים לא רק להשתמש במתמטיקה בחיי היום-יום, אלא אף לבנות מושגים מתמטיים חדשים משל עצמם. דוגמאות למטאפורות אלימות שנמצאו בספרי לימוד: "לבצע מניפולציות", "בחרו דרך לתקוף את הבעיה", "השתמשו ב- brute force", "נצלו את המשפט הקודם" ו"המונה שולט (dominates) במכנה". מטאפורות אלה מרחיקות תלמידות מהחומר הנלמד. המחברות טוענות כי במתמטיקה קיימת "אלימות חברתית", וכי זו מופנית כלפי נשים. "מלחמת המינים" מודגמת באמצעות בעיה מילולית בה גבר לוקח את אישתו לארוחת ערב, ומתחכם כאשר היא שואלת אותו כמה כסף יש לו. ברמה עמוקה יותר, גורסות המחברות, תיאורו של ראסל את המתמטיקה כ"יופי קר וחמור" מעיד על שנאת/אפליית הנשים (misogyny) החבויה בפרדיגמה המתמטית המקובלת. 4. יש לנסח בעיות שנושאן קרוב לנסיון החיים של נשים. במקום לחבר בעיות אודות נושאים "גבריים" כגון משחקי כדור, נהיגה ברכבות ומסלוליהם של טילים (את הדוגמא האחרונה המחברות מתארות כ"מטרידה"), עדיף לחבר בעיות העוסקות באוכל. תלמידות ירגישו יותר בנוח עם בעיות שכאלה, ויזכו בהעצמה (empowerment). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרבה ספרים ומאמרים שקראתי, באנגלית, משתמשים בנקבה "היא" ולא "הוא". למשל "הפעילות האיזולירבנדית עולה כשהיא חושבת על...". מצד אחד אני חושב שהמאמץ לשנות את צורת השימוש הוא מאד מרענן. מצד שני, זה די מוזר לקרוא שימוש כזה רק בנושאים פילוסופיים ולא בתחומים אחרים, כמו הסטוריה, ספרות וכיוב'. האם עוד מישהו נתקל בתופעה? אגב, עד כמה ששמתי לב, זה קורה רק בחיבורים של העשורים האחרונים, וזה קורה גם בהרצאות בע"פ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה קורה הרבה, בכל סוגי הכתבים שיוצא לי לקרוא: מתמטיקה, ביולוגיה, מדעי-המחשב, ועוד. זו באמת תופעה של העשורים האחרונים. אפילו אני הקטון השתמשתי בטכניקה חמודה זו בתגובה 164719. ככל הידוע לי, יש עדיין ויכוח אם זה טוב או לא. כלומר, כמעט כולם רוצים איכשהו לכתוב "נייטרלית", אבל לא תמיד אפשר להשתמש בגוף נייטרלי, ויש גם טיעונים נגד השיטה של לשתול שרירותית זכר ונקבה אם כי אינני בטוח כרגע מה הם. דומני שהופשטטר (שוב פעם הוא...) נדרש לסוגיה באחד המאמרים שלוקטו ב-Metamagical Themas, וכן זכורני שהמתמטיקאי Spivak הוא תומך נלהב של שיטה אחרת: השימוש ב-E במקום He/She המסורבל, ועוד חידושים כאלה. לדעתי הוא כתב ספר על AMS-TeX בו הוא משתמש בחידושיו לאורך כל הספר. כשתרגלתי באוניברסיטה, כולנו השתמשנו בשפה נייטרלית ("נסו להוכיח ש...") בניסוח התרגילים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתורת האינפורמציה, כפי שכבר הוזכר באייל היכנשהו, אאז"נ, שני הצדדים העיקריים בתהליך העברת מסרים, נקראים Alice ו-Bob. זה מאפשר להשתמש בכינויי גוף "he" ו-"she," דבר הגורם לטקסט ארוך בנושא להיראות פחות מאולץ. Alice sends Bob a token. He analyzes the token, then returns a bit. She erases the bit, and uses the generated heat to cook dinner. טוב, זה בעצם יכול לעצבן את הפמיניסטיות. אעצור כאן.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 154538 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יובל - קודם כל, תודה. באמת. אם הבנתי נכון, אין באף אחד מהטיעונים הללו ביקורת על מדע המתמטיקה, אלא על הדרך בה הוא נלמד ברמה הבסיסית ביותר. על כך אני יכול להעיר: 1. שיפור אמצעי-החינוך המתמטיים כך שיהפכו את המתמטיקה למעניינת, מושכת ולא מרתיעה לכל הוא מטרה נעלה וחשובה. 2. האמצעים המוצעים בכתבה להשגת מטרה זו נעים בין סבירים ורצויים למשונים עד מאוד. העסק נהייה מוזר עוד יותר כשהמחברות מוצאות שנאת/אפליית נשים ב-"פרדיגמה המתמטית". כאן לא ברור לי אם הן עדיין דנות בדמיונם המוגבל של מנסחי הבעיות המילוליות (שאז הטענה רלוונטית, אבל שולית ביותר בהקשר המתמטי הכללי) או בשיטה המתמטית עצמה (שאז איבדתי אותן לגמרי). אם הכותבות היו מתרכזות בתחום הוראת-המתמטיקה ומציעות שיפורים, הייתי מתווכח איתן קשות על חלק מההצעות אבל לפחות הויכוח היה בהקשר סביר ורצוי. דומני, עם זאת, שהכותבות מנסות לטעון טענות יסודיות יותר לגבי המדע המתמטי, מפני שמה שראסל התייחס אליו הוא מתמטיקה, לא שני ברזים ממלאים בריכה. מה הטענות? אינני יודע, ואולי אין כאלה במאמר, ואולי אין כאלה בשום מקום. "אלגברה פמיניסטית"? נו, באמת. נראה לי שההתבדחויות של תגובה 164718 ו-תגובה 168069 באמת לא כל כך רחוקות מהמציאות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
3. "אין לצייר את המורה כסמכות אלוהית על ידי שימוש במשפטים נוסח "עליך להאמין בכלל זה", או להציג את המתמטיקה כאוסף כללים הדורשים ציות" האם הכוונה היא שצריך לספק הוכחה מלאה לכל מה שעושים בכתה? נדמה לי שלא על זה מדובר, אלא על "התנסות אישית" ועידוד התפיסה השגויה שהמשפט נכון רק משום שבדקת שני מקרים במו-ידיך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני פרשתי את זה כמוך, וזה אחד הדברים שנראים לי מועילים בהחלט - שיטת לימוד של "ככה זה וזהו" היא בעיני גרועה. אבל... איך זה קשור לפמיניזם? למחברות פתרונים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |