בתשובה לכליל החורש נאורי, 17/08/03 16:22
 |
|
 |
||
|
||||
 |
(אם נחיה נראה את התשובה. עם רוב ערבי כאן, לא בטוח שנוכל להמשיך לחיות, ואם כן אז לא כאן.. תגיד זה לא מפחיד אותך לאבד את המדינה שלך לטובת מדינה ערבית איסלמית? לדעתי זה מה שסביר שיהיה כאן, אחרי שהערבים יהיו פה רוב. תחשוב גם על זה שאז, לא כל מדינה מערבית תפתח את גבולותיה ליהודים פליטי מדינת ישראל. היינו כבר בסרט הזה..) יש אימרה של האדמו"ר מגור ש"רק סוסים הולכים באמצע.." (בעידן שלפני המכוניות). דרך האמצע "סתם", כי היא במרחק שווה מן הקצוות, אינה דבר שניתן להתייחס אליו בויכוח הגיוני. אתה צריך להסביר למה דרך האמצע נכונה. איך היא תחלץ אותנו מהבעיות הקיימות. אם דרך האמצע היא בעצם החלטה שלא להחליט, הרי היא דומה מאוד לטמינת הראש בחול של בת היענה- אם נשארים בחיים, רואים שזה היה דבר נבון לעשות, אם לא, אז מה זה כבר משנה.. "הפיסקה הבאה" באה לומר שגישתך לתנאי קצה משפיעה רבות על מצבך גם כאשר אתה לא במצב קצה. למשל, אשה שיודעת שבשום תנאי היא לא תסכים להפלה מלאכותית, תדאג מאוד שלא להכנס להריון אם היא אינה רוצה בו. אם היא תחכה עד למצב בו היא בהריון כדי להתייחס לשאלה האם היא מוכנה מוסרית להפיל או לא, מצבה יהיה הרבה יותר מסובך ותוצאות ההחלטה שלה יהיו קשות הרבה יותר. כך גם לגבי החלטות אחרות. אם רוב האזרחים במדינה יחליט שמדינתו היהודית חשובה לו יותר ממערכת הערכים הליברלית מערבית, הרי כדאי שהוא יתמודד עם הבעיה של האזרחים הערבים כאשר הם עשרים אחוזים מהאוכלוסיה, ולא כאשר הם ארבעים וחמישה אחוז, שאז הבעיה הופכת אקוטית ביותר, והרבה יותר קשה לפתרון. לכן חשוב לדון בבעיה עכשיו ולהתמודד עם ההשלכות האפשריות של כל אחת מדרכי הפעולה עכשיו, במקום להמשיך ולומר "בינתיים הכל בסדר", כמו בבדיחה הידועה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
(מן הסתם זה לא יהיה נעים. אני חושב שהבהרתי לא פעם מעל דפי האייל את מחשבותי העגומות בנושא.) אני לא הולך לחזור על זה שוב. הדרך שבה מאזנים בין זוג הערכים הנ''ל אינה חוסר-החלטה. היא החלטה מושכלת. בה אולי יש ערכים אחרים הנעלים על שני עלה, וכל מני מבנים מורכבים והחלטות שונות. מה לעשות. העולם סבוך מכדי שנחליט תמיד ללבוש מכנסיים ארוכים או תמיד קצרים. על כל פנים, אינני יודע כיצד להבהיר את עצמי יותר. כנראה שיכולותי המילוליות מוגבלות. מה לעשות. אני רואה את הצרות בהמשך, אני לא מתעלם מהן, אבל ניתוחי אותן ומסקנותי שונות משלך. ככה זה כשהערכים שונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי מה שהכרתי אותך כאן באייל, יכולתך המילולית יש בה די והותר כדי להסביר דברים יסודיים כמו כיצד אתה חושב צריך להתמודד עם הצרות בהמשך. זה הרי לב הויכוח. אם תסביר טוב ואני אשתכנע, אולי אתפטר מהמועקה הקשה שיש לי לגבי העתיד שלנו כאן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דברי הנועם האלה, המחמיאים לי עד מאד, מזכירים לי משל של איזופוס: עורבנית עפה לה בששון בכפר. לפתע היא רואה לפניה בית, לו חלון פתוח, ובו מונחת חתיכת גבינה ריחנית. חיש-קל מסתערת העורבנית על החלון, חוטפת את המטעם, ונמלטת. כעבור זמן, כאשר הבית אינו בנראה עוד, היא נוחתת על ענף עץ גבוה, ומתעדת לבלוע את הפרומז'. שועל רעב, שצפה בהגיעה, וריר נוטף מזווית פיו, קורא לה: "עורבנית, עורבנית! מה יפות כנפיך, מה מאירות עיניך, מה נאה צווארך, מה בוהק מקורך, אם רק תואילי להנעים את אוזני בשיריך, כלום אוכל שלא ליפול שדוד לרגליך?" כשחזה נפוח ומקורה מונף, פצחה בשיר — אך השיר, קרקור עורב היה, והגבינה נפלה מפיה, היישר אל הקרקע, שם חיכה השועל. לפני שנמלט לו עם השלל, גילה לה את הנמשל: "לו הייתה בינתך כמחצית גאוותך, לא הייתה ממלאת את בטני ארוחתך." בקיצור, אני חושב שאחשב קצת את דרכי לפני שאענה לך, אם אין לך התנגדות מיוחדת. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |