בתשובה ליהושע פורת, 10/09/03 13:27
 |
|
 |
||
|
||||
 |
את השיר עצמו - לבדו - חיבבתי למדי. השכנים תוארו בעדינות צנועה, והבית השני המתאר אותם הוא היפה בשיר, קצת "חנוך לויני", אבל בחמלה. הבית השלישי והחיוך קצת מחליש את התמונה, אולי כי הוא צפוי, אולי כי את המת ההולך אל המוות בחיוך אנו כבר מכירים. דווקא המתח עם הדמות הנשית היה מרתק, ואולי היה מקום להרחיב אותו בשיר. זה מה שחשבתי כשקראתי את השיר בפעם הראשונה. ואז קראתי את פרשנות המשורר לשירו. ראשית, אני חייב לציין שהפרשנות לא תרמה לי דבר להבנת השיר, שכן רוב הכוונות המתוארות שם במפורש היו מובנות לי - בבירור או במרומז - מקריאת השיר עצמו. במקומות שבהם לא שמתי לב ל"הקשר" מקראי ("ימים אחדים") הרי שגם המשורר עצמו טוען שההקשר היה מינימלי ולא בהכרח חשוב, ואם יורשה לי להוסיף, מפוקפק למדי. אבל מה שהפריע לי יותר מכל היא הנימה של הטקסט שכתב המשורר על שירו, כאילו הוא כותב על שיר של מישהו אחר, וכאילו בפליאה על ההבנה שהוא מבין את השיר. למשל, "העמדה הלא איכפתית הזו היא עמדה אופיינית" - מנייך לנו? על "עמדה אופיינית" ניתן להצביע מתוך מכלול יצירתו של משורר, או לפחות כמה שירים, לא אחד. הכתיבה הזאת על השיר כאילו נכתב בידי אחר, מבלי להסגיר את היות המשורר והמבקר אחד, מסריחה קצת (אם יותר לי להשתמש במילה) דווקא מחוסר כנות, דווקא מניסיון של המשורר להאדיר את יצירתו ולהסביר לנו כמה טוב השיר שלו. ראו למשל "האירוניה ומשחק המלים הקטן, בצירוף הפניה לדמות נשית עלומה, מוסיפים עוד כמה קווים לתמונה שהולכת ומתבהרת, כמעט בלי מלים." או "ואז, כשאני כבר מחבב את המנוח וכמעט תוהה על עצם היות האיש החביב הזה כה אומלל ובודד בחייו, הוא מחזיר אותי באחת לעמדת הפתיחה, ופותר אגב כך את התמיהה." בבחינת "כמה יפה כותב המשורר הזה, ותראו איזה יפה הוא יודע לשזור את המסר בדבריו". צר לי, אם זאת כוונתך בנוגע להעברת המסר, אני עם אשר שכטר. יתר על כן, מאמר הביקורת הקצר הזה של המחבר על שירו גם אינו מקיים את מה שהוא טען במאמר השני, על נחתומים ועיסות בכלל. שם, אומר המחבר שבדרי ההסבר לשיר "הוא יכול להראות לי משמעויות שנסתרו ממני (בגלל קוצר ידי, בסדר, זה לא הוא אשם, אבל מה איכפת לו לעזור לי קצת?), הוא יכול להראות לי איפה טעיתי בהבנה, הוא יכול להפנות אותי למקורות השראה, להצביע בפני על ציטוטים שהשתמש בהם ושמקבלים משמעות שונה או נוספת, להסביר לי למה בחר להשתמש דווקא במילה מסוימת, או בביטוי מסוים, איך זה שירת את המטרה שלו, אילו ויתורים ופשרות ניכפו עליו במהלך היצירה, מליון דברים." בקריאה זו יש משהו שנראה מעניין, מעין הצצה אל "חדר העבודה" של המשורר, שבה הוא מספר לנו על התלבטויות, משמעויות, בחירת מלים וכד'. למעשה זה בערך מה שעושים בסדנאות כתיבה, או עם עורך ספרותי. אבל זה לא מה שעשה מר פורת במאמר הקטן שכתב כליווי לשיר. במאמרו, מר פורת לוקח עמדה של מבקר, שאינו יודע מה שהמשורר יודע, וממנה מפענח את השיר. במקום להביא לנו התלבטויות, שיקולים בבחירת מלים, או דיון בגוף ראשון בהקשר של השיר (מישהו מת בבניין שלך? הרהרת מהב יקרה אם תמות מתישהו?), הוא נוקט בגוף השלישי הנייטרלי וכותב ביקורת שניתן היה לכתוב אותה מבלי להיות המשורר עצמו. בשביל מה אני צריך את זה? במלים אחרות: יכול להיות נחמד לשמוע מהנחתום על ההתלבטויות שלו בהכנת העוגה, על הקצף המיוחד בו השתמש ואיך בחר בו. אבל ביקורת אוכל על העוגה, בסגנון "הקרם המריר משתקף במרנג החמצמץ באופן המזכיר קמעא את מסורת הבישול הפריזאית" זה לא זה. זו בדיוק אותה עדות של הנחתום על עיסתו שהיא בבחינת פסול. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, אני שמח שחיבבת את השיר. אם הפרשנות לא תרמה לך דבר, אין ספק שלפחות עבורך היא היתה מיותרת. אינני יודע אם זה נכון לכל הקוראים, או אפילו לרובם, ייתכן שהשיר פשוט מדי ואינו הבחירה האידיאלית להדגים את מה שביקשתי, למרות שאם לשפוט לפי מאמרי ההערכה של מר ליפשיץ וגב' מילר וכן לפי כמה שיחות פרטיות שלי, לפחות אלמנט ההתאבדות המרומזת חמק מעיני רבים. אני רואה בכך, כמובן, חולשה של השיר. כתיבת דברי ההסבר בגוף שלישי אכן בעייתית במידת מה, והתלבטתי בשאלה הזאת בעצמי, אבל לפני שאעסוק בה אני רוצה להעיר שהמאמר והשיר פורסמו תחת שמי, כך שאינני מסכים עם המשפט "מבלי להסגיר את היות המשורר והמבקר אחד" ובעקבות כך גם דוחה את ה"סרחון" הקטן שהדבקת לי בהקשר זה. לעניין: אכן, המבקר והמשורר הם אותה יישות ביולוגית ונושאים אותה ת.ז., אבל במסגרת התרגיל הקטן שלנו הם, בעת ובעונה אחת, גם שני אנשים שונים כיוון שהם ממלאים שתי פונקציות שונות. היחס ביניהם הוא שהמבקר יודע הכל על מחבר השיר (בדומה ליחס בין שוקי המחבר לשוקי נשוא השיר) ובכך יש לו, לדעתי, יתרון על מבקרים אחרים. השווה זאת למה שקורה כרגע: אני כותב על שלוש דמויות (מבקר, מחבר, דובר) שונות ומתייחס לכולן בגוף שלישי למרות שכולן אינן אלא עבדך הנאמן – ואם יימשך הדיאלוג בינינו ייתכן שבעתיד אתייחס גם לכותב תגובה זאת, וגם הוא (אני) יהיה יישות נפרדת מבחינה מסויימת. מאחר והשיר עצמו נכתב בגוף ראשון החלטתי שמוטב להפריד בין המסביר לבין והמחבר באופן ברור במאמר ההסבר, למרות שדיבור על עצמי בגוף שלישי אכן צורם במידת מה אלא אם כן אתה כדורגלן. החלק שהפתיע אותי ביותר בתגובתך הוא ההרגשה שלך שבדברי ההסבר ניסיתי ל"האדיר" את השיר. הרושם הזה הוא, ללא ספק, פספוס גדול שלי באופן שבו כתבתי את המאמר. חשבתי שאני _מסביר_, לא התכוונתי לשבח, וכל ה"יפה" שאתה מייחס לי בתגובתך אינו בא ממני (לפחות לא במודע). נכון שהרשיתי לעצמי להתייחס בחיבה אל שוקי מהשיר, ואם תרצה הרי גם כאן מתבטאת השניוּת ביחסי הזהות-הפרדה בינו לביני שכן בגוף השיר הוא (אני) מתייחס אל עצמו בהרבה פחות חיבה, אבל זאת חיבה שמופנית אליו, לא אל השיר. מה שרציתי לעשות הוא, בפשטות, להגיד לקוראים: הנה, זה מה שניסיתי לעשות בשיר, ואתם מוזמנים להחליט אם הצלחתי או לא. אם מה שעולה הוא "תראו איזה שיר יפה כתבתי" הרי שנכשלתי: זאת בפירוש _לא_ כוונתי בנוגע להעברת המסר. אני מודה: לאחר שקראתי את ההודעה שלך חזרתי למאמר שלי, ומצאתי שאכן עולה ממנו ניחוח קל של שביעות רצון עצמית שלא שמתי לב אליו עד כה (אולי בגלל שפע הריחות החזקים יותר שהסתובבו שם ;-)). חושבני שאני יודע לזהות את מקור הריח הזה, אבל אינני מאמין שהוא מעניין במיוחד את הציבור, ואני מקבל את הערתך שהסגנון אינו אופטימלי. מכל מקום, ה"עמדה [ה]אופיינית" כוונה לשיר הזה בלבד, וגם כאן אני מסכים שהניסוח שלי לא היה ברור. לגבי ההחלק האחרון של תגובתך: כתבתי שהמשורר, תחת כובע המבקר, _יכול_ לעשות כך ואחרת, להוסיף ולהאיר ולבאר ולהסביר, אבל לא התכוונתי שהוא _צריך_ לעשות את כל הדברים האלה בכל התייחסות שלו אל יצירתו. ההבדל בין הניתוח שלו לבין זה של אחרים הוא בכך שהוא יודע בוודאות את מה שאחרים רק משערים. בשביל מה אתה צריך את זה? אני לא בטוח, כנראה _אתה_ לא, בייחוד מאחר ואמרת שההסבר לא חידש לך דבר. לאחרים, אולי מלאתי לפחות את החלק "הוא יכול להראות לי משמעויות שנסתרו ממני... הוא יכול להראות לי איפה טעיתי בהבנה...". אי אפשר להכיל את הכל במאמר אחד שגם כך יצא ארוך מהרצוי בעיני. לסיום, מה רע ב "הקרם המריר משתקף במרנג החמצמץ באופן המזכיר קמעא את מסורת הבישול הפריזאית"? יכול מישהו לענות שהמרנג הרבה יותר מדי חמוץ והמסורת הפריזאית דורשת עידון רב יותר, ומישהו אחר יכול לתמוה על כך שבעיני הקרם מריר בעוד עבורו הוא מתקתק עד בחילה, ושלישי לטעון, כמוך, שאת כל זה הוא הרגיש לבד כשטעם ולא הוספתי לו דבר. לגביו אני יכול רק להתנצל על גזילת זמנו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |