 |
אתה יודע יותר ממני בנושא (אני מניח), אבל אני לא חושב שהדוגמאות הם מסוג של תפיסת מיכלולים (לא שאין מקום לדבר על גשטלט, אבל אני לא יכול לעזור בנושא).
אני לא חושב שאתה יכול לשים את האצבע ולהצביע על הנקודה בה החוויה החושית הופכת לתפיסה, משום שיש רצף והמשכיות (ותלות) בין המקור החושי ולתפיסות.
הדוגמה של חולי הקטרקט הראתה שבגלל שלא היה להם שום גירוי ספציפי, הנפש לא פיתחה תפיסה ויזואלית של צורות, למרות שהתפתחה תפיסה מישושית של גופים וצורות. ידועים גם מקרים בהם עקב מחלות מוח שונות, אנשים מאבדים את היכולת לזהות אותיות, למרות שהם יכולים לראות בלי בעיה. החושים פועלים ללא תקלה, אבל מכיוון שהם לא יכולים לעצב תפיסה של אותיות (או פנים במקרים אחרים), הם לא "רואים" פנים או אותיות. דבר דומה קורה כשאתה מתרגל לרעש מטריד, או ריח רע ואחרי זמן מה אתה כבר לא שומע או מריח, למרות שלא קרה כלום ליכולת השמיעה או ההרחה שלך.
אם לקשר בחזרה למה שב' מנסה לבחון, נראה שישנה בעיתיות במה שהרבה אנשים (ומיסטיקנים) אומרים "העולם הוא רק אשלייה". הוא בוחן את זה מבחינה פילו', וישנן דוגמאות המראות שמה שאנחנו חווים באמצעות החושים, נבנה באמצעות הנסיון. התשתית הביולוגית מאפשרת לזהות צורות, אבל אם לא נספק לה נסיון חושי, לא תתפתח היכולת הנפשית שמזהה צורות, ובמידה רבה, הנסיון החושי מעצב את עצם מבנה הנפש.
באותה מידה אפשר לבחון את הטענה האומרת שחלומות, דמיונות וכיוב' הם החלון דרכו אנחנו יכולים לחוות אל "מעבר" לחושים. (במאמר אחר, בואוסמה משתמש בבמשפט אחר של דקארט שכתב שהרבה פעמים הוא הולך שולל בחלומותיו). גם כאן, לפחות עפ"י מה שאני מבין מהמאמר (ומהדוגמאות), אין חוויה חושית או מחשבתית שאיננה חלק מהמערכת ה"גופנית/מנטלית" שלנו.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש