בתשובה לגילית, 26/11/03 10:58
האמנם? 182267
גם ילד חילוני גדל בעולם שבו יש סרטים שלא תמיד מותר לראות, ומקומות שלא הולכים אליהם כי ההורים לא מרשים. ילד שמכריחים אותו להכין שיעורים ואוסרים עליו צורות התנהגות מסוימות ידרוש תשובות והוכחות שהוא באמת צריך, והאמיני לי, הרבה יותר קשה לתת תשובה שאינה "כי אלוהים אמר", "כי ככה כתוב בתורה", או כל אפשרות דוגמטית אחרת. (כמובן שגם בצד החילוני, יש הורים הבוחרים בתשובות דוגמטיות: "אסור, כי ככה אני אמרתי" וכיוצ"ב).

כל ילד בשלב מסוים מעלה תהיות וספקות על עולמו החיצוני והפנימי. אם העולם הזה כולל מוסר, אף הוא אינו מובן מאליו. ובפרט, בעולמנו כיום, אף ילד חילוני לא גדל מבלי לדעת שישנם אנשים סביבו בעלי אמונה דתית, ולפחות את הגרעין הבסיסי ביותר של אמונה זו – קיומו של אלוהים, התפישה כי אותו אלוהים אחראי לעצם קיומנו, קיומם של צווים אלוהיים שונים – הוא מכיר, כמובן. ודווקא משום שהוריו מספקים לו תשובות לא מספקות על מהות הקיום ("אנחנו לא יודעים, ואולי לא נדע לעולם") ועל המורטליות האנושית ("אין סיבה רציונלית להניח שיש משהו אחרי המוות"), הוא נאלץ להתמודד עם תפיסת עולם לא קלה כלל, כשהאלטרנטיבה, המספקת (לכאורה, לצופה מבחוץ) תשובות מלאות ומספקות, קיימת, זמינה וקורצת. לא קשה לשער כי *כל* נער ונערה חילוניים עוברים את השלב הזה בהתבגרותם, ולפיכך ההנחה כי בחרנו בחילוניות "מחוסר ידיעה", "לא באשמתנו", "כתינוקות שנשבו" היא כל-כך מקוממת, מעליבה – ושגויה.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים