 |
התגובה שלך כוונה אמנם לכותב המאמר, אבל ברשותך אני רוצה להתייחס לפסקה אחת בתוכה: זו המתחילה ב"גם קביעתך הנחרצת ש'הבעיה כמעט ואינה קיימת אצלנו'...".
לגבי ההקבלה לטרור: בפיגועי 11/9 נהרגו כ-2000 בני אדם (כל המספרים שאני מציין כאן הם קירובים גסים). בפיגוע אוטובוס "מוצלח" נהרגים כ-20 בני אדם - כלומר בלי התחשבות בגודל האוכלוסיה, יחס ההרוגים הוא 1:100. אוכלוסיית ארה"ב גדולה בערך פי 50 מאוכלוסיית ישראל, ולכן כשלוקחים את יחס האוכלוסיה בחשבון, מתקבל יחס הרוגים של בערך 1:2 "לטובת" 11/9. יחס כזה לא דומה ליחס של 16:1 שלפי המאמר המצוטט קיים בין שיעור רצח הנשים בישראל לבין שיעורו בארה"ב, ובשום פנים אי אפשר לטעון בהסתמך עליו ש"בעיית הטרור כמעט ואיננה קיימת בישראל".
אבל - לאמיתו של דבר, אילו היה מדובר בפיצוץ אוטובוס אחד, אולי בכל זאת מישהו היה יכול להגיד שהבעיה איננה חמורה כל-כך. אלא שההשוואה הנכונה איננה בין אירוע טרור בודד בישראל לבין 11/9 - אלא בין כלל היקף הבעיה בשנים האחרונות בישראל לבין היקף הבעיה בארה"ב. בשלוש השנים האחרונות נהרגו כ-800 ישראלים בפעולות טרור. בארה"ב לא היו בתקופה המקבילה ארועי טרור משמעותיים מלבד 11/9. חישוב קצר מראה שיחס ההרוגים בפעולות טרור, כשגודל האוכלוסיה נלקח בחשבון, הוא בערך 1:20 "לטובת" ישראל.
כלומר - אם כבר, אפשר להגיד (אם לאמץ את ההיגיון של כותב המאמר) שבאופן יחסי "בעיית הטרור כמעט ואיננה קיימת בארה"ב".
בשלב הזה את רשאית לומר "I rest my case" - הרי איש לא יטען ברצינות ש"בעיית הטרור איננה קיימת בארה"ב" - ובכך הפרכת את הלוגיקה של הכותב. על כך יש לי שני דברים לומר:
א. את צודקת. העובדה שבעייה מסוימת קטנה פי 16 במקום א' מאשר במקום ב' איננה (בהכרח) הופכת אותה ל"כמעט בלתי קיימת" במקום א'.
ב. בעיית הטרור בארה"ב אמנם קיימת - אבל לאמיתו של דבר היא איננה כה חמורה כפי שניתן להסיק מהמשאבים המושקעים בטיפול בה, ומתשומת הלה הציבורית שהיא נהנית ממנה. אבל זה כבר נושא לדיון אחר.
עד עכשיו, כל מה שאמרתי הוא שהדוגמה שבחרת לא היתה מוצלחת (ובנוסף, הסטתי את הדיון לעניינים אחרים שלא עליהם רצית לדבר). אבל כל זה איננו אלא הקדמה למה שאני רוצה להגיד על המשפט הבא שלך: "נראה אותך מוכר טיעון כזה לילדים שנותרו לבדם לאחר שראו את אבא דוקר את אמא".
טיעונים מהסוג הזה, הפונים ישירות אל הרגש, ומבטלים (במפורש או במשתמע) את הניתוח הרציונלי, זוכים בשנים האחרונות ליותר ויותר פופולריות, בעיקר באמצעי התקשורת (שר-האוצר מציג נתונים שלפיהם המיתון נבלם, ויש התחלה של צמיחה? מיד אחר כך נציג מובטלת שאין לה במה להאכיל את ילדיה, ונשאל (תוך הרמת גבה): "האומנם יצאנו מהמיתון?").
טיעונים מהסוג הזה הם פסולים מכל וכל מעיניי - משום שהם מעודדים גיבוש עמדות (ובעקבותיהן - קבלת החלטות) שאינן מיטיבות בסופו של דבר עם החברה בכללותה. ילדים של נשים שנרצחו ע"י בני-זוגן הם אומללים מאד ומעוררי רחמים? - מיד נכפיל את המשאבים שהמשטרה והפרקליטות משקיעים כדי להלחם באלימות נגד נשים.
אבל אז ישארו פחות משאבים כדי לטפל בתאונות-דרכים, ובבטחון-פנים (טרור), ובפשע המאורגן. האם ילדים של קרבנות התופעות האלה הם מסכנים פחות?
החלטות נבונות בנוגע לחלוקת המשאבים (המוגבלים) בין המשימות השונות יכולות להתקבל רק על סמך נתונים - מהסוג המוזכר במאמר המקושר - ולא על סמך אמירות כמו "נסה להגיד את זה לילדי הקרבנות". הנתונים על מספרי הקרבנות אינם בהכרח המרכיב היחיד במשוואה (החברה יכולה להחליט, למשל, שחשוב לה יותר להלחם בטרור מאשר בפשע המאורגן - אפילו במחיר של יותר הרוגים בסה"כ - משום שהדבר משרת מטרה ארוכת-טווח כלשהי, או ערכים כלשהם). אבל נתונים כאלה בהחלט צריכים להיות מרכיב מרכזי בקבלת ההחלטות.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש