בתשובה לדובי קננגיסר, 05/03/04 18:53
לא קון, פופר. 203393
טוב, אחרי כל המאמץ שהשקעתי בהקלדה, אני כבר מעדיף לעלות את זה לכאן. מתוך "המבנה של מהפכות מדעיות". אחרית דבר, עמ' 157-158.

"הטענה שניסיתי לטעון היא פשוטה, ומוכרת בפילוסופיה של המדע זה מכבר. ויכוחים אודות בחירת תיאוריה אי-אפשר שינוסחו בצורה דומה להוכחה לוגית או מתמטית...משום דבר הנוגע לתזה זאת – תזה מוכרת יחסית – לא משתמע שאין נימוקים טובים כדי להשתכנע, או שנימוקים אלה אינם מכריעים, בסופו של דבר, לגבי הקבוצה. גם לא משתמע ממנה שהנימוקים לבחירה הם שונים מאלה שכרגיל מונים הפילוסופים של המדע: דיוק, פשטות, פוריות וכדומה. לעומת זאת, מתבקש מדברי שנימוקים אלה מתפקדים כערכים, ועל-כן יתכן שהם יוחלו באופן שונה, ביחידות או במקובץ, על-ידי אנשים השותפים בכיבודם...לא קיים שום אלגוריתם נייטרלי לבחירת תיאוריה, שום הליך הכרעה שיטתי שכאשר מחילים אותו כהלכה הוא מוכרח להוביל כל יחיד בקבוצה אל אותה הכרעה עצמה".

וכדי לשמור על הערכתך לקון, הרי דברים שהוצאתי ממקום אחר:

התשובה להאשמתי ברלטיביזם חייבת להיות מורכבת יותר מאלה הקודמות, שכן האשמה זו נובעת מתוך יותר מאי-הבנה גרידא. במובן אחד של המילה ייתכן שהנני רלטיביסט: אך במובן מהותי יותר אינני כזה. מה שמקווה אני לעשות כאן, הוא להבחין בין שני המובנים. מן הסתם ברור כבר שהשקפתי על התפתחות המדע היא אבולוציונית ביסודה. ציירו בדמיונכם, אם כן, עץ אבולוציוני, המייצג את התפתחות תחומי-המדע החל מראשיתם המשותפת, הנעוצה, נאמר, בפילוסופית הטבע הפרימיטיבית. ועוד דמו לעצמכם קו רציף המשורטט במעלה אותו עץ, החל מבסיס הגזע ועד לקצהו של אחד הענפים. כל שתי תיאוריות הנמצאות לאורך קו זה קשורות זו לזו בכך שאחת יצאה מתוך השנייה. ועתה התבוננו בשתי תיאוריות מעין אלה, שכל אחת מהן נבחרה בנקודה שאינה קרובה מדי לנקודת המוצא שלה. אני סבור שקל יהיה לערוך רשימה של קריטריונים – וביניהם דיוק מרבי בחיזויים, דרגת ההתמחות, מספר (אך לא היקף) של פתרונות לבעיות קונקרטיות – אשר היו מאפשרים לכל מתבונן שאין לו נגיעה באף אחת מהתיאוריות, לקבוע איזו מן השתיים היא הקודמת ואיזו היא המשתלשלת מן השנייה. לדידי, אם כן, ההתפתחות המדעית הנה חד-כוונית ובלתי הפיכה בדומה לאבולוציה הביולוגית. שתי תיאוריות שונות אינן טובות באותה מידה לשם השימוש שעושים מדענים בתיאוריות. במובן זה אינני רלטיביסט.

אולם יש סיבות לכך שמכנים אותי רלטיביסט, ואלה מתייחסות להקשרים שבהם אני נזהר מהשימוש בתווית "אמת". בהקשר הנוכחי, השימושים הפנים-תיאורטיים בתווית זו אינם מעוררים עבורי בעיה. חברי קהילייה מדעית נתונה יסכימו ביניהם, בדרך-כלל, אילו מבין המסקנות הנובעות מתיאוריה אותה הם חולקים עומדות במבחן הניסוי ולפיכך הם אמיתיות, אלו מסקנות הן שקריות במובן המקובל של יישום התיאוריה, ואילו מסקנות עדיין לא נבחנו. אך בבואי לעסוק בהשוואה בין תיאוריות האמורות לחול על אותו תחום של תופעות טבע, הנני זהיר יותר. כאשר מדובר בתיאוריות היסטוריות, יכול אני להצטרף לסר קרל [פופר י.א] באומרו שלגבי כל אחת מהן בשעתה האמינו שהיא אמיתית, אם-כי בהמשך נטשוה כשקרית....ישנו צעד נוסף, או מעין צעד, שבו מבקשים לנקוט פילוסופים רבים של המדע, ושאני מסרב לנקוט בו. הם מבקשים להשוות בין תיאוריות כייצוגים של הטבע, כטענות לגבי "מה מצוי שם באמת". על אף שהם מודעים לכך שאף אחת מתוך זוג תיאוריות היסטוריות אינה אמיתית, הם תרים אחר מובן לפיו התיאוריה המאוחרת היא קירוב טוב יותר לאמת. אני סבור שאין למצוא מובן מעין זה. לעומת זאת, שוב איני חש שמשהו הולך לאיבוד, ופחות מכל יכולתנו להסביר את התקדמות המדע, עקב נקיטת העמדה לה אני טוען.

ההשקפה אותה אני דוחה תתברר בעזרת התייחסות להרצאתו של סר קרל בסימפוזיון ולכתביו האחרים. הוא הציע קריטריון של קרבה לאמת המתיר לו לכתוב כי "תיאוריה מאוחרת t2 באה במקומה של t1 בהגיעה קרוב יותר לאמת מאשר t1". וכן, כשהוא דן במערכות-ייחוס עוקבות הוא מדבר על כל מערכת מאוחרת יותר בסדרה כ"טובה יותר" מקודמותיה, ומשתמע מדבריו כי גבול הסדרה, לפחות אם ממשיכים אותה עד אינסוף, הוא האמת ה"מוחלטת" או ה"אובייקטיבית" במובנו של טארסקי. אולם עמדות אלו מעוררות שתי בעיות, ולגבי אחת מהן לא ברור לי מה היא עמדתו של סר קרל. לומר, למשל, שתיאורית שדות פיסיקלית "מתקרבת אל האמת" יותר מאשר התיאוריה הישנה יותר של חומר וכוח, פירושו הוא – אלא אם משתמשים במילים בצורה מוזרה – שהמרכיבים היסודיים של הטבע הם יותר דומים לשדות מאשר לחומר ולכוחות. אולם בהקשר אונטולוגי זה, רחוק הוא מלהיות ברור כיצד יש להחיל את הביטוי "דומים יותר". השוואה בין תיאוריות היסטוריות אינה נותנת כל תחושה שהאונטולוגיות שלהן שואפות לגבול כלשהו: מבחינות בסיסיות מסוימות תורת היחסות הכללית של איינשטיין דומה לפיזיקה של אריסטו יותר מלזו של ניוטון. מכל מקום, הראיות שמהן מוסקות המסקנות לגבי הגבול האונטולוגי אינן נגזרות מהשוואת תיאוריות בשלמותן, אלא מתוך השוואת תוצאותיהן האמפיריות. ההיסק האונטולוגי הוא אפוא בבחינת קפיצה ענקית, במיוחד לנוכח התיאורמה לפיה כל קבוצה סופית של מסקנות (תצפיתיות) של תיאוריה נתונה, ניתנת לגזירה גם מתיאוריה אחרת הסותרת אותה.

הקושי השני מובלט על-ידי אזכורו של טארסקי ע"י סר קרל, והוא בסיסי עוד יותר. התפיסה הסמנטית של האמת מיוצגת, בדר"כ, ע"י הדוגמא: הפסוק "השלג הוא לבן" הוא אמיתי אם ורק אם השלג הוא לבן. על-מנת ליישם תפיסה זו גם על ההשוואה בין שתי תיאוריות, יש להניח אפוא שחסידי התיאוריות מסכימים ביניהם לגבי מה שמקביל מבחינה טכנית לשאלות עובדתיות כמו האם השלג הוא לבן. אילו נגעה הנחה זו רק לתצפית האובייקטיבית בטבע, היא לא הייתה מציגה מכשולים כה חמורים; אך היא כרוכה גם בהנחה כי הצופים האובייקטיבים בהם מדובר מבינים את הפסוק "השלג הוא לבן" בצורה זהה, מה שכלל אינו מובן מאליו אם מדובר בפסוק מעין "יסודות מתרכבים בפרופורציה קבועה על-פי משקל". סר קרל מניח כהנחה מוקדמת את דבר קיומה של שפה נייטרלית המשותפת לחסידים של שתי תיאוריות מתחרות, אשר באמצעותה אפשרית השוואה בין דיווחים תצפיתיים מעין אלה. טענתי היא שאין שפה משותפת כזו [ועל טענה זאת הוא עובד בכמה מפרקי הספר. י.א.]. אם אני צודק, הרי יתכן שלמונח "אמת", כמו למונח "הוכחה", תהיה רק חלות פנים-תיאורטית.
לא קון, פופר. 204476
מה בין מה שציטטת כאן לבין שאלת *נפילת הפרדיגמה*? מה שציטטת עוסק בשלב שאחרי נפילתה: שלב הבחירה בין הפרדיגמות האלטרנטיביות שמתמודדות על הבכורה.
לא קון, פופר. 204999
מתוך "המבנה של מהפכות מדעיות", פרק ח', עמ' 68-70.

"נניח איפה שמשברים הם תנאי-מוקדם הכרחי לעלייתן של תיאוריות חדשות, ונשאל עכשיו כיצד מגיבים מדענים על קיומם של משברים אלה. חלק מן התשובה, חלק ברור כשם שהוא חשוב, אפשר לגלות אם נראה תחילה מה אין המדענים עושים אף פעם בעמדם מול חריגות, ולו גם חמורות ומתמשכות. אף-על-פי שייתכן שהם מתחילים לאבד את אמונתם ועקב כך גם מתחילים לחפש אלטרנטיבות, אין המדענים נוטשים את הפרדיגמה שהביאה אותם עד המשבר. כלומר, אין הם נוהגים בחריגות כבדוגמאות-נגדיות, אף על פי שלפי אוצר המילים של הפילוסופיה של המדע זה טבען של החריגות...

...אפשר לטעון אותה טענה עצמה, ובאותו תוקף לפחות, בצורה הפוכה: לא קיים מחקר ללא דוגמאות נגדיות, שהרי מה מבדיל מדע תיקני ממדע במצב של משבר? ברור שלא העובדה שהמדע התקני אינו ניצב בפני דוגמאות-נגדיות. אדרבא, מה שקראנו קודם החידות המהוות מדע תקני קיים רק מפני ששום פרדיגמה המספקת בסיס למחקר מדעי לעולם אינה פותרת בשלמות את בעיותיו. מתי המעט שאי-פעם נראו כאילו אמנם עשו זאת (למשל האופטיקה הגיאומטרית) פסקו עד מהרה מלהמציא בעיות למחקר, ונהיו כלים הנדסיים. להוציא את הבעיות שהן אך ורק בעיות מיכשוריות – כל הבעיות שהמדע התקני רואה אותן כחידות אפשר לראותן, מנקודת מבט אחרת, כדוגמאות נגדיות, ולפיכך כמקור של משבר..."

הקטעים האלה נוגעים לחריגות כדוגמאות נגדיות. זה לא עונה על כל הטענות שלך. אבל הנושא, מבחינת קון, הוא רחב הרבה יותר, וכולל את התפיסה של המציאות דרך הפרדיגמה ואת הגישה הפילוסופית הכללית שלו: אי-אפשר להפריד בין גילוי חדש ובין והמשגה (כי תפיסת המציאות היא דרך פרדיגמה בלבד), חריגות גדולות מהפרדיגמה יהיו "בלתי נראות" (מאותה סיבה) וכולי. אבל אני לא יכול להקליד לכאן את כל הספר, שלא לדבר על בעיות של זכויות יוצרים.

חזרה לעמוד הראשי

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים