בתשובה לארז לנדוור, 25/03/04 7:05
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אם כבר מדייקים בעובדות צריך לציין שעראפת דחה לא רק את תוכנית ברק, אלא גם את תוכנית קלינטון. הסיבה לדחית התוכניות ע''י עראפת היא שקבלתם היתה מציינת את סוף הסכסוך, ולכן גם סוף התוכנית המקורית להעביר את כולנו אל הים הגדול. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
רגע אחד, הקונצנזוס הישראלי היום היא שחתימת ערפאת על מסמכים היא זמנית בלבד (ע"ע ההכרה בזכותה של ישראל להתקיים בהסכם אוסלו) וכל מטרתה להרדים את הערנות הישראלית ולשפר את המצב החומרי של הפלסטינים כדי שיוכלו לחדש את האלימות מעמדה משופרת. אם כך, מה איכפת לערפאת לחתום על סיום הסכסוך, לקבל את מירב השטחים מברק, להביא מיליוני פליטים פלסטיניים מהפזורה לשטחי הרשות ואז לחדש את מימוש התוכנית ללמדנו הלכות שחיה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכפת לו כי יש לו גם קונצנזוס עולמי להתחשב בו, לא רק ישראלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלה טובה מאד, שראוי לשאול את ערפאת, שרק הוא - אולי - יודע מה מתחולל בראשו. לנו לא נותר אלא רק לנסות לנחש את מחשבותיו ואפשר להעלות על הדעת מספר אפשרויות. אסתפק בהעלאת אפשרות אחת: ערפאת חושש (לדעתי ולמזלנו הרב - בטעות), שעצם חתימתו על *סופיות הסכסוך והכרה בזכות קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי* תסכל, או לפחות תדחה לשנים רבות מאד, את האפשרות של הערבים לחסל את מדינת ישראל. ואני משתייך לקבוצה הטוענת, ששרדנו והגענו לאן שהגענו פחות בשל תבונתנו ויותר בגלל טפשות אוייבנו, אופיים ותרבותם. אלא שאסור לנו לבנות על כך, שאוייבנו יישארו טפשים לעד, וגישתם של סרי נוסייבה, חנאן עשראווי ואחרים מלמדת על כך. בהקשר זה מעניינת כתבה זו של מכון ממר"י על חוקר יפאני שחי בקרב הערבים כארבעים שנה וכתב עליהם ספר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איני בטוח שמדובר ב"קונסנזוס ישראלי", אך אני אישית באמת מאמין שהערבים אינם משלימים עם קיום ישראל (למעט אולי, המקרה היוצא דופן של חוסיין, שעשה זאת כנראה בשל הכרת הטובה על הצלת משטרו), ופועלים בצורה שהכי נראית בעיניהם להביא בסופו של דבר לנפילתה כך או אחרת. האמונה הזאת נובעת מעקיבה רבת שנים אחרי המאורעות, החל מאי קבלתם את גבולות החלוקה, דרך העוינות ומצב המלחמה המתמיד לפני מלחמת ששת הימים, ואפילו אותה קלטת מהתקופה של תחילת מימוש הסכמי אוסלו (שהועלמה מעינינו בכוונה ע"י גורמים מעוניינים אצלנו), שבה אומר שעת' בפרוש לבני עמו שאחרי מימוש הסכמי הביניים הם יוכלו לחזור לטרור, ועוד ועוד ועוד. לצערי הרב, כשמתבוננים על מה שקורה בראייה רחבה, רואים שהם גם משיגים לאט ובבטחה את יעדיהם האסטרטגיים. זאת עובדה שבתחילה ראה חבר הלאומים (שקדם לאום) את האזור הזה שיצא משליטת הממלכה האותומנית, כמיועד להיות מחולק לשלוש מדינות: סוריה לערבים המוסלמים, ארץ ישראל (משני צדי הירדן) ליהודים, ולבנון לערבים הנוצרים. בעקבות אי הסכמה מתמדת ולפעמים אלימה של הערבים חל כרסום בתמונה הזאת. ארץ ישראל חולקה תחילה לשני חלקים ואחר כך חולק החלק המערבי שוב לשני חלקים. הכרת ערפאת במדינת ישראל, שנמצאת במכתב ערפאת לרבין בהסכמי אוסלו, איני אומר שהיא חסרת חשיבות לחלוטין, אבל באין הסכמה על גבולות סופיים ופתרון בעיית הפליטים, החשיבות הזאת היא מאד זעירה ומוגבלת, והתמורה: הכרה בישות פלשתינית והקמת הרשות הארורה שגרמה לנו נזק בלתי הפיך, כנראה הצדיקה בעיני הערבים את הקורבן הזעיר הזה. אבל הפלשתינים מקפידים לא להסכים לעולם על הסכם קבע. גם בהסכם ז'נבה הם דאגו להשאיר את אותה עז בדמות זכות השיבה. (היו כאן ויכוחים על עניין סופיות בעית הפליטים, בהסכם זה, ופורסם מאמר של פרופ' אבינרי שקבע שההסכם מכיר בעקיפין בזכות השיבה. אין לי ספק, שזו תהיה הפרשנות הערבית להסכם הזה, ובכוונה הם עשו אותו כל כך מעורפל.) ועכשיו לשאלה מדוע לא מסכימים הערבים לכול, ביודעם שאחר כך יפרו את ההסכם. אני חושב, שהחלטות מנהיגי הערבים מונחות הרבה ע"י אינטואיציה, והם מעריכים בחושיהם שהסכמה מפורשת לקיומה של מדינת ישראל והסכם ובו פתרון כל הבעיות, ירחיק אותם מיעדם האסטרטגי בנותנו לישראל כלי חוקי בלתי ניתן לערעור בעיני העולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רן מלוס אנג'לס מעלה סוגיה מעניינת של סתירה בטיעון הימני: מצד אחד, הערבים נחשבים שקרנים מושבעים שאי אפשר להאמין לאף מילה שלהם. חשדהו וחשדהו. מצד שני, הערבים נחשבים בו זמנית למי שנאמנים עד מוות למילתם ולכן חייבים להאמין לכל מילה שלהם ולהתייחס אליה ברצינות גמורה. כבדהו וכבדהו. המפתח לטיעון הכפול והסותר הזה הוא מן הסתם הבא: א. אם הערבי טוען כי פניו לשלום והוא מבקש למצוא פתרון לסכסוך – הוא שקרן. ב. אם הערבי טוען כי פניו להשמיד את כל היהודים – הוא דובר אמת. ואם מסובבים את זה פעם נוספת, מתברר כי עמדת הימין היא: כל הערבים רוצים להשמיד את היהודים ואם הם טוענים אחרת מדובר בשקר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פשטני מאוד. אותו דבר ניתן לעשות ל"טיעון" השמאלני (כשהוא טוען כי פניו לשלום הוא דובר אמת, כשהוא טוען כי פניו להשמיד את היהודים הוא לא רציני/לא הבנו אותו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם זה קצת פשטני. כשהם אומרים שהם רוצים שלום הם רק מדברים. כשהם אומרים שהם רוצים להרוג אותנו הם מגבים את זה במעשים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה באמת חושב ש"הטיעון השמאלני" או "הטיעון הימני" הוא כזה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהשמאל מפיץ כל מיני קשקושים מהסוג הזה והודות למערכת החינוך המופלאה של מדינת ישראל יש פתיים שנופלים בפח. הבעייה היא שגם אם אסביר להם כל היום שזה לא נכון זה לא נדבק טוב כי ססמאות על שלום יותר משובבות נפש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי אמר שאי אפשר לעשות את זה לטיעון השמאלני? בהחלט אפשר. הבעיה של שני הצדדים היא הגישה האווילית שלפיה רק לאמירות ולכוונות יש משמעות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כן זאת לא ממש בעיה, כי ה"צדדים" מייחסים משמעות גם (ולפעמים בעיקר) למעשים, ליכולות, ולאינטרסים - AKA המציאות בשטח. חוץ מזה, כשאותו אדם/גוף מביע שתי עמדות סותרות, זה כלל לא אווילי להאמין שכוונתו האמיתית היא רק אחת מהן (רצוי החמורה מבין השתיים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת קצת כן ממש בעיה, כיוון שגם בימין וגם בשמאל נוטים להתמקד במסמכים כתובים, סקרי דעת קהל, אמירות באמצעי התקשורת, וכדומה, במקום להתמקד במערך האינטרסים המהותי של הצדדים. כאשר בוחנים את האינטרסים המהותיים של הצדדים, יש פחות משמעות לעובדה שאדם או גוף מביע שתי עמדות סותרות (או לעמדותיו המוצהרות באופן כללי), משום שהאינטרסים המהותיים שלו מגלים את שאיפתו האמיתית ואת הדברים אליהם יחתור בסופו של דבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אדם הרוצה שלום - לא יטען מדי פעם שצריך להרוג את היהודים. אדם הרוצה להשמיד את היהודים יטען מדי פעם שהוא רוצה שלום כדי לקנות גיבוי בין לאומי ולהשקיט את קורבנותיו הפתיים. אותה שאלה תוכל לשאול על היטלר שאמר שיהרוג את היהודים וגם אמר להם שהוא שולח אותם למזרח לקבל עבודה. וחוץ מזה, יש גם מעשים של הערבים שכולם מעידים בבירור על כוונות מלחמתיות. האם אתה יכול להעיד על מעשה אחד של הערבים אשר מעיד על רצון כנה בשלום? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא טענתי שהערבים רוצים שלום – אמרתי רק שהטיעון הקלאסי של הימין (ושל השמאל, לעניין זה) כולל סתירה פנימית. טענתי העיקרית, כפי שהובאה כאן קודם, היא שהשגיאה העיקרית בהבנת המציאות של הימין (לפי נציגיו בדיון) ושל השמאל (לפי עבר-הדני, לדוגמה) היא שהם מתייחסים לסכסוך כאל עניין של רצונות, הצהרות וכוונות ומתעלמים מהאינטרסים המהותיים של הצדדים. ובפינת הניטפוק: אומרים "רצון כן בשלום" ולא "רצון כנה בשלום". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה לעשות וההיסטוריה מראה שכנראה ההצהרות על השמדת ישראל אמינות יותר? | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |