בתשובה לדורון יערי, 11/07/04 14:52
 |
|
 |
||
|
||||
 |
(דווקא קצת חבל לי על התגובה הזו שתיקבר בדיון הארוך הזה) הבעיה עם התפיסה הדתית שהיא מתעלמת לחלוטין מהאדם, מנסיון להבין כיצד הוא פועל, ולו רק מהצד הטכני. כך אפשר לבנות תלי תלים של טענות ותאוריות שלא ברור עד כמה הן רק "משאלות לב תאולוגיות" או דבר מה מבוסס. בכל אופן, כדאי אולי להסתכל כיצד פועל הזכרון שלנו והצורה בה אנחנו מתמקדים בארועים שעוברים ומגיעים דרך החושים שלנו. למשל, אחת הטענות אומרת שאנחנו פועלים בעקבות "שינויים מגרים" - למשל, אם העין שלנו תנוח יותר מדי זמן על אובייקט מסוים, נפסיק "לראות" אותו. השינוי מעורר פעילות. לכן העיניים שלנו נעות כל הזמן, מבלי שנרגיש בכך, כדי ליצר רצף של שינויים קטנים ששומר אותנו ממוקדים על מה שאנחנו מסתכלים. אזי: (1) ישנה הרגשה של רצף של אירועים - כדי שאירוע יהיה בדיד צריך לתחום אותו ולהבדיל אותו מאירוע אחר ולכן אולי המאמץ לשמור על רצף שינויים. (2) רצף האירועים נותן הרגשה של זמן - אירוע בעקבות אירוע. (3) רצף השינויים "מחבר" למציאות - אנחנו חווים את השינויים החיצוניים, והתודעה (מה שהיא לא תהיה, אם היא בכלל הווה) לא "פועלת" בחלל ריק, או מתוך כוח עצמה. פעילות מתוך כוח עצמה, sui generis, נופלת בתחום המחשבה הדתית, נשמה וכאלה. אבל האם תודעה יכולה ליזום מעצמה (המלים הקודמות צריכות לבוא במרכאות כפולות) חיבור למציאות? (הערה: גירוי חיצוני יכול להיות גם מהגוף עצמו). אם כך, האם ישנה איזו מגבלת קיבולת לכושר התפיסה שלנו, גם מבחינת זמן ההתמקדות ומבחינת כמות הארועים הנרשמים בחושים? לזה ישנה כמובן השפעה על כמות הדברים בהם אנחנו יכולים לטפל בו זמנית לפני שהמערכת תקרוס מעומס אינפורמציה או תתחיל לייצר שגיאות ותגובות מוטעות. מניסויים רבים עולה שחלון הערנות/מודעות שלנו מוגבל למקסימום של כ- 15 שניות, וכמות הדברים אותם אנחנו יכולים לתפוס ולהתמקד מוגבל בערך לשש או שבע. הכוונה היא לכמות האירועים החולפים לפני חושינו והנרשמים בזכרון לטווח קצר. אחד הניסויים הראשונים והמאלפים נעשו על ידי אבי הפסיכולוגיה האמריקאית וויליאם ג'יימס. הוא זרק ג'ולות מקופסא וניסה לנחש אחרי מבט ראשוני כמה מהם נפלו. הוא גילה שהוא רואה (וזוכר) חמש או שש ג'ולות, מבלי שיצטרך להתאמץ לספור במודע, והסיק שקיבולת התפיסה החזותית מוגבלת בערך לחמש או שש דברים. הניסוי הזה קיבל חיזוקים נוספים - למשל, ניסוי שאפשר לעשות בבית - אחד אומר רצף אקראי של ספרות והשני צריך לחזור אחריהן. אני מניח שלרובנו לא תהייה בעיה לזכור רצף בן 2, 3 ואפילו 4 ספרות. כשמגיעים לרצף בן 5, 6, 7 או יותר המאמץ מתחיל להיות מורגש וכך גם תוצאות האיחזור מהזיכרון קצר טווח. ג'ורג' מילר כתב לפני כחמישים שנה, מאמר קלאסי בשם "מספר הקסם שבע, פלוס מינוס שתיים", בו הוא מסכם את הנושא. בהערה צריך לזכור שהמספר נכון לא רק לגבי ראיה אלא גם לגבי חוש המישוש והשמיעה, גם לגבי דברים ממשיים וגם אבסטרקטיים. המספר שבע מופיע בהמון מקומות - שבע חטאים, השביעיה הסודית, שבעה ימים בשבוע, שבעת הימים (sea), מדורי הגהינום, צבעי בסיס, תווים מוסיקליים. תרבויות עתיקות היו רוויות במספר שבע (וכפולותיו) וכיוב'. האם יש קשר? האם אפשר לומר שהמספר שבע, שמופיע בצורה כל כך מכרעת בתרבויות שונות (ובכל תרבות שהיא), הוא תוצאה ישירה של היכולת המוחית שלנו? מילר מפגין זהירות אופיינית, וממליץ שלא להחפז בהסקת מסקנות כאלה, אלא שאם באמת ישנה איזו משמעות עמוקה למספר שבע, אולי זה רק צרוף מקרים מרושע. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי כבר מזמן את הטענה (ואני לא זוכר איפה) ששבוע של שבעה ימים זה השבוע הכי ארוך שניתן לקיים בלי לוח שנה כך שהאנשים יזכרו כל יום איפה הם נמצאים ולא יתחילו מריבות איזה יום היום. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |