 |
וכדי שלא ייצא שאני מתעלם מחלק מתשובתך (אליו שכחתי להתייחס):
בוודאי שדמי אבטלה או קצבאות ילדים משפיעים גם הם על ה"נכונות לעבוד", וחסר משמעות הדבר לדבר על "יותר" במובן הזה.אני מניח שאתה יכול לחשב את הנגזרת (השינוי בהיצע העבודה יחסית לתוספת שקל למשכורת או הורדת שקל מקיצבת אבטלה), אבל זה משתנה מעבודה לעבודה, ואני לא יודע על מישהו שבדק את זה "מדעית". מהמעט שאני יודע על טבע האדם, נשמע לי מוזר שאנשים מוכנים לחיות בעוני תוך השפלה תמידית רק משום שזה נוח כל כך. אם תקרא קצת פורומים של מובטלים באינטרנט תגלה שרובם המכריע של הכותבים אינם חשים כך. הם מדברים על תחושת חוסר הערך העצמי, על הימים הריקים חסרי המעש, על הבושה מהמשפחה, הגברים שבהם מדברים על תחושה של פגיעה בגבריות, על ראיונות עבודה משפילים וחסרי טעם, וכולם כולם מדברים על ההשתוקקות העזה לחזור לעבוד. כמובן, יכול להיות שזה לא מייצג. אולי שאר המובטלים פשוט נהנים כל כך מחיי הבטלה עד שהם יצאו ליום כיף עם הילדים בכינרת על חשבון משלם המיסים בדיוק בימים שאני קראתי את הפורום.
אתה מציע (ולמה לכבס את הדברים) שכל מי שלא עובד ירעב הוא וילדיו. אין ספק שזה יגדיל את היצע העבודה (וגם יוריד את השכר הממוצע במשק כדרך אגב), ואם נניח שמקומות העבודה הנוספים הללו אכן קיימים, גם את מספר העובדים בפועל. אולם העבודה עצמה, כך ראינו, לא מצילה מעוני בישראל של ימינו. עובדי הקבלן במפעלי ים המלח עובדים בעבודה שהיא כנראה קשה לא פחות מזו שלי או שלך, וקרוב לוודאי שהינה מסוכנת בהרבה. והם עניים, כולם עד האחרון שבהם. אם יש לבחור בין הרעבת אנשים עד שייאלצו להציע את עצמם לכל עבודה בכל מחיר ובין הפסקת היצע העבודה הזולה מבחוץ, אני בוחר בשני ללא היסוס.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש