בתשובה לגיל לדרמן, 22/08/04 19:10
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אם לתמצת את הטיעון שלך, אתה טוען כי המערכת האוניברסיטאית באוסטרליה הפכה עצמאית והמימון הממשלתי בה ירד לרמה נמוכה (43 אחוז ב-2001, לטענתך) ובעקבות "תחרות המולידה התנהגות קצרת רואי ומזיקה" שם "לפחות חלק מהנבואות השחורות התגשמו." יש כאן כמה בעיות: א. לפי הספר אליו הפנית1, היוזמות הבולטות ביותר לשינוי במערכת האוניברסיטאית באוסטרליה, כמו הקונסולידציה של מוסדות אוניברסיטאיים וקולגיאטיים ב-1985 ומהפכת דוקינס משנת 1988 היו יוזמות של מפלגת ה*לייבור* שכוונו "לקדם רעיונות של שוויוניות ואחידות בחינוך" (עמ' 61) באמצעות הפיכת האוניברסיטאות לקולג'ים להכשרה מקצועית (כפי שהיו במידה רבה עד שנות הארבעים). קשה לי לראות איך תפישה כזו מתקשרת לשוק חופשי. ב. לפי אותו מקור (1) וכן 2 היוזמה ל"רציונליזציה" של מבנה האוניברסיטאות בוצעה ומבוצעת בלי ויתור מקביל על השליטה הפוליטית באוניברסיטאות. מצב זה נמצא בניגוד מוחלט לעקרונות השוק החופשי וגם כאן קשה לי לראות איך אתה מפשר בין הניגודים. אם תציץ בחוק מימון האוניברסיטאות משנת 1988 (כאן: http://www.dest.gov.au/highered/unis.htm) תוכל לראות איך השיטה לשליטה עובדת דרך "מסגרת הערכה מוסדית" מענקים ותשלומים. ג. הירידה ברמת הלימודים באוניברסיטאות, אם ישנה כזו, נראית כמו תוצר טבעי של גידול במספר התלמידים, בלי שיתקיים גידול מקביל במספר התושבים. מספר בני ה-19 גדל בשיעור של 5 אחוז בעשרים השנה האחרונות. מספר התלמידים באוניברסיטאות, לעומת זאת, הוכפל ויותר מזה. מאחר וניתן להניח כי האוסטרלים לא נעשו לפתע חכמים, ניתן להניח כי הופעת רבים יותר מהם ללימודים קשורה להורדה בסטנדרטים האקדמיים. זה היה יכול לתמוך בטענתך, אלמלא זה שהתהליך מתרחש כבר ארבעים שנה באופן עקבי, בלי תלות ביוזמות האחרונות. 3 ד. טענתך שהמימון הממשלתי קטן נשמעת לי מפוקפקת ביותר, אחרי שאני מעיין במקורות הבאים: טבלאות משאבי מימון ממשלתיים (אקסל): http://www.avcc.edu.au/australias_unis/statistics/un... פירוט כללי יותר של המימון: http://www.aph.gov.au/library/intguide/SP/hefunding.... בעיון במסמך לשנת 20034 אתה יכול לראות נתונים מעניינים מאוד. בטבלה בעמוד 9 נמצאים מן הסתם הנתונים שעליהם הסתמכת, לפיהם המימון הפדרלי (קומונוולת') והמדינתי מגיעים רק ל-44 אחוז. התמונה האופטימית הזו מתחילה להשתנות, עם זאת, כאשר אנשים חטטניים ששום דבר לא טוב בשבילם מתחילים לבדוק גם את הטבלאות בסוף מתגלה כי כאשר מפרקים את סעיפי ההכנסה השונים לפי מקורם, המימון הישיר והעקיף של הממשלה מגיע ליותר מ-61 אחוז. יתר על כן, למרות הרושם שנוצר כאילו סך כל תשלומי הסטודנטים עולה משנה לשנה, כשבודקים את הנתונים בעיון, מגלים כי הדבר היחידי שעולה הוא גובה התשלום של תלמידים שאינם אוסטרלים (המשלמים שכר מלא בלי חוכמות והנחות). אחוז ההכנסות המגיע מתלמידים אוסטרליים נותר יציב, כ-8.2 אחוז. במלים אחרות, בהשוואה למצב בראשית הרפורמה, שאז שילמו סטודנטים אוסטרליים כ-10 אחוז מהכנסות האוניברסיטאות (מספר הסטודנטים הזרים היה אז זניח), היום הם משלמים אפילו פחות מששלמו אז ביחס להכנסת האוניברסיטה. ============= 1 ר' כאן: http://www.uow.edu.au/arts/sts/bmartin/dissent/docum... |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לצערי אתה שוב לא ממש מתייחס לנושא העיקרי. למה זה כל כך חשוב לנו כרגע איזו מפלגה יזמה את הרפורמה המדוברת? אם זה מה שיעזור לך, מבחינתי אני מוכן להודות שזו היתה יוזמה של פידל קסטרו. אני לא מדבר על וויכוחים תאורטיים באשר לרודנויות סוציאליסטיות, אלא על התופעות שהתרחשו עקב הרפורמה. הסיבות לרפורמה, כמו הסיבות לחלק גדול ממה שעושים אנשים, לא היו מרושעות או חסרות טעם. האקדמיה באוסטרליה סבלה כבר קודם מקשיים מסוימים, מעמדה הציבורי היה בשפל, והחופש האקדמי לא היה במיטבו (אם כי ספציפית אני לא בטוח לגבי ה"שוויון". עד כמה שהבנתי הרפורמה שינתה את המצב שהיה קיים משנות השבעים - העדר מוחלט של שכר לימוד). אז מה? מכיוון ששוק חופשי אידיאלי לא קיים בשום מקום, אנו נאלצים להסתפק בבחינת צעדים חלקיים. זה לא מופרך כל כך - סינגפור משמשת לא מעט אנשים להדגמת התפתחותו של שוק חופשי למרות שההתפתחות הזו היתה יזומה ומוכוונת מלכתחילה ע"י ממשלה ריכוזית, הכוונה אשר במקרה של כישלון מן הסתם היתה משמשת אותנו להסברים על טיבעה ההרסני של הכוונה ממשלתית. אני מבין את טענתך שהרפורמה האוסטרלית איננה מהווה מימוש מושלם של שום דבר, אבל זה לא משנה. בסופו של דבר נאלץ לחוות את דעתינו לגבי רפורמות מעשיות אשר יוצעו לגבי האקדמיה בישראל, וגם הן לא יהיו מושלמות משום בחינה. אני מבין (בערך) מדבריך שהאוסטרלים, כמו בבדיחה הישנה, "לא התמידו בזה מספיק זמן", ואני לא מבין על מה אתה מתבסס. הבעיות המתוארות נראות כתוצאה של יישום צעדים כמו תחרות על כספם של סטודנטים, על מימון תאגידי, ונטיה לניהול "יעיל" וכלכלי של האקדמיה (אשר כולל גם accountability, למרות המימון הממשלתי. זה כמובן לא סותר. אדרבא, צוינה לרעה העובדה שהחוקרים נאלצו להצדיק את עצמם ואת מחקרם על כל צעד ושעל, ולעבור מבחני כדאיות כלכלית כתנאי למימון). חלק מהמטרות הללו הושגו אכן ע"י שליטה פוליטית, וחלק סתם בשל העובדה שלא היו מקורות תקציביים מספיקים. אני לא טוען שלא ייתכן מצב בו צעדים חלקיים מובילים לקטסטרופה בעוד מהפכה שלמה יכולה לשפר את המצב, אולם אתה תאלץ לבסס טענות שכאלו. מדוע קיצוץ תקציבי הממשלה ופניה גוברת והולכת למימון בשוק הפרטי וע"י שכר לימוד גרמה לקיצוץ עד כדי סגירה כמעט של מדעים מדויקים "טהורים" למשל, בעוד שקיצוץ מוחלט של תקציבי הממשלה היה מביא לתוצאה ההפוכה כמעט? הסיפורים על כך שבשלב כלשהוא לפתע הפילנטרופים ירגישו אחריות היסטורית (משום שהם יודעים שהכל תלוי בהם ולא בממשלה) הם מעניינים, אבל נראים לי לא יותר ממשאלת לב אופטימית. עלייה דרמטית במספר הסטודנטים אכן יכולה לפגוע ברמת ההוראה, בעיקר בשל הדרדרות של היחס בין מורים לתלמידים. אולם כזכור, אנו מדברים על פגיעה ברמת המחקר האוסטרלית (ממילא למחקר מגיעים הטובים ביותר), ובאופן משונה משהו דווקא על קריסה של מספר תחומים - על מחסור בסטודנטים, ועל מחסור באנשי סגל. בוודאי שהירידה בסטנדרטים האקדמיים איננה תוצאה ישירה של מספרם הכולל של הסטודנטים (אפשר הרי פשוט להשאיר את הסטנדרטים במקומם ולהכשיל את כולם). לכל היותר הרדיפה אחר שכר הלימוד יכולה לייצר לחץ לקבל סטודנטים שלא עומדים בקריטריונים. יצוין שהפגיעה הקשה בהשכלה הגבוהה באוסטרליה קשורה לפחות נסיבתית ברפורמות דוקינס מ 1988, ולא להידרדרות רצופה של ארבעים שנה. ולסיום, מה לגבי ישראל? מה הציפיות שלך לגבי התפתחות תחרות משוכללת ב"שוק" של אוניברסיטאות המחקר, בו ניתן לספור את הפירמות על אצבעות יד וחצי? האם הגיוני להתייחס בשוויון נפש ("לתת לאוניברסיטה הראשונה שפושטת את הרגל לפשוט את הרגל") לקריסה של הטכניון או של האוניברסיטה העברית, או להתכנסות שלהם למודל כלכלי מצליח יחסית כמו המרכז הבינתחומי בהרצליה, או התוכנית למנהל עסקים על שם רקנאטי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברשותך, עייפתי מלהסביר פעם-אחר-פעם ששוק חופשי והכוונה ושליטה ממשלתית הם תרתי דסתרי ולא יכול להתקיים כאן מתוך-שלא-לשמו-בא-לשמו. שליטה ממשלתית אינה יכולה להכתיב שוק חופשי אלא רק להיפך. רק ויתור על שליטה ממשלתית יכול ליצור שוק חופשי. אתייחס, על כן, רק לנקודה האחרונה בדבריך: "ולסיום, מה לגבי ישראל? מה הציפיות שלך לגבי התפתחות תחרות משוכללת ב"שוק" של אוניברסיטאות המחקר, בו ניתן לספור את הפירמות על אצבעות יד וחצי? האם הגיוני להתייחס בשוויון נפש ("לתת לאוניברסיטה הראשונה שפושטת את הרגל לפשוט את הרגל") לקריסה של הטכניון או של האוניברסיטה העברית, או להתכנסות שלהם למודל כלכלי מצליח יחסית כמו המרכז הבינתחומי בהרצליה, או התוכנית למנהל עסקים על שם רקנאטי?" מה שאני מצפה שיקרה הוא הנ"ל: נתוני בסיס: א. שכר לימוד בסיסי: אם אינני טועה, יחס טוב בין סגל לתלמידים הוא 1:8.5. בהנחה ששכרו הממוצע של איש סגל (אקדמי ולא אקדמי) יהיה כ-7,500 שקל ומכיוון שידוע שכ-75 אחוז מהוצאות האוניברסיטה הן לשכר, עולה ששכר לימוד "ריאלי" המכסה את ההוצאות יעמוד על כ-14 אלף שקל לשנת לימודים. ב. דיפרציאציה בשכר לימוד: סביר להניח ששכר הלימוד ישתנה בהתאם לשני שיקולים עיקריים: א. הכנסה עתידית של הלומד מלימודיו. ב. עלות הלימודים בפועל. אם ללמוד מהנתונים לגבי אוסטרליה על עלות הלימודים, הרי שהיא נמוכה במיוחד בלימודים הומניסטיים, משפטים ומנהל עסקים, מעט יותר יקרה במתמטיקה, חינוך, מחשוב, וכדומה ויקרה (עד פי שלוש) בלימודי חקלאות, הנדסה, מדעים, רפואה, רפואת שיניים, ווטרינריה וכדומה. ג. מספר תלמידים: מאחר וישראל היא סך נתון וידוע כי שיעור הלומדים בכל שנה מקרב האוכלוסיה הוא כ-3.5 אחוז (אם נאמץ את הנתון מאוסטרליה) הרי שמדובר בכ-240 אלף תלמידים. ד. מספר אוניברסיטאות: אם נניח שגודל סביר לאוניברסיטה הוא בערך 15 אלף תלמידים וגודל מכללה כ-5000 תלמידים ומניחים שהשוק יתחלק ביניהן שווה בשווה (סתם לנוחותנו) הרי שניתן לצפות ל-7 או 8 מוסדות אוניברסיטאיים ועוד כ-25 מוסדות מכללתיים. התרחשות בפועל ביום השחרור: א. בלאגן: סביר להניח שהתגובה הראשונית לחופש הפתאומי תהיה מהומה וצווחה, עם השיעור הרגיל של 80 אחוז מבולבלים, 10 אחוז זועקי חמס ועוד 10 אחוז החשים אהדה מסוימת לרעיון, אבל לא יודעים עוד מה לעשות איתו. ב. ריאורגניזציה: סביר להניח שאחרי התדהמה הראשונית וכנסי החירום להשבת המצב הקודם על כנו, יתחילו המוסדות לנסות להתארגן בתוך עצמם כדי למצוא את הדרך הנכונה ביותר מבחינתם להמשיך הלאה. כאן גם קיים הסיכוי הגדול ביותר להתפרקות של איזה אוניברסיטה או מכללה שיאבדו את דרכם. זה לא יקרה בנקודה זו, אבל כאן זה יתחיל. ג. תחילת תהליך התמקצעות: כאן, תגלה כל אוניברסיטה במה היא טובה יותר ובמה היא טובה פחות וסביר להניח שנראה אוניברסיטאות שומטות פקולטות מסוימות כדי לתת העדפה לאחרות. סביר להניח כי באופן מפתיע יגלו האוניברסיטאות כולן כי הן מחוננות במיטב הכישורים להכשרה בתחומים כמו לימודי משפטים ומנהל עסקים. בתחומים אחרים, הן תשפוטנה את עצמן ביתר חומרה. ד. כינון מערך הלוואות סטודנט: האינטרס הברור והבולט ביותר של האוניברסיטאות יהיה להקל על הסטודנטים להכנס בשעריהן מבחינה כספית. סביר להניח כי נראה מספר ארגונים, עם ובלי שיתוף האוניברסיטה, המציעים הלוואות-לימודים בנוסח "קבל לימודים חינם, שלם אחרי קבלת התואר" (עלות מוערכת לתשלום ממוצע: בערך 450 שקל לחודש בהלוואה לעשר שנים). ד. כינון מערך סובסידיה פנימית: מאחר וחלק מתחומי הלימוד עולים הרבה ואחרים מעט, סביר להניח שאוניברסיטאות המבקשות להמשיך להחזיק בפקולטות בתחומים יוקרתיים כמו מדעים ורפואה תיצורנה מערך סיבסוד פנימי, בו פקולטות כמו מנהל עסקים או משפטים משלמות במידת מה את עלות התחומים היוקרתיים. ה. עקב אכילס של השיטה נחשף?: בעיית-הבעיות של האוניברסיטאות תהיה הלימודים בתחום ההומני, ובמיוחד כאלו שאינם מכניסים ביותר בשלב הבא. כאן, סביר להניח שרק שתיים או שלוש אוניברסיטאות ישמרו על פקולטות בתחומים מסוימים, פופולריים פחות. כלומר, תהיינה רק שתיים או שלוש שתחזקנה בחוג ללימודי יהדות ולא בכל אוניברסיטה יתקיימו לימודי החיתית המקיפים כפי שמקובל היום. המילונים בגרמנית ישמשו גם במאה ה-22. ו. הגמשת צורות הלימוד: כדי לחסוך בהוצאות, רוב האוניברסיטאות יפתחו ערוצי לימוד נוספים, לא בהכרח פרונטליים כמו לימוד מרחוק, לימוד ב"התכתבות" או דרך האינטרנט. המגמה החדשנית והנהדרת הזו תתקיים מספר שנים עד שהאוניברסיטאות יגלו שזה עולה בערך כמו לימוד רגיל ורק מבעס יותר. או שלא. ז. חדירת עסקים וקורפורטיזציה: בניגוד למצב היום, בו תורמים, ממשלה ועסקים פשוט נותנים את הכסף והולכים הביתה כדי לאפשר לחופש האקדמי להנץ ולפרוח, בעולם השוק החופשי האכזר תורמים יחפשו להנציח את שמם הבלתי ראוי על קתדרות ובניינים. עסקים יבקשו לפרסם את עצמם בתוך האוניברסיטאות ומשך זמן מה, זה גם יעבוד, עד שהאוניברסיטה הראשונה שתשלב את קוקה קולה במערך הלימודים הסדיר ("היכל הפנטה," "הקתדרה ללימודי ואנטי-פפסי") תגלה ששמה הטוב צולל הביובה ברעש גלו-גלו-גלו מבעית ושהסרטים החביבים ביותר על תלמידי מגמת הקולנוע הם סאטירות צולפניות על ההתמכרות לגזוז ותלמד, היא וחברותיה, להתוות את הקו המאזן הנכון בין האינטרסים הסותרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אם כל אדם הוא אנוכי (דואג לאינטרסים של עצמו), מה יפריע לנשיא האוניברסיטה לחנוק מחקרים או לבנות את האוניברסיטה כמו שחברות מסחריות ירצו? זה באמת מצער שהשם הטוב של האוניברסיטה יפגע, מצד שני מחכה לו משרה מכניסה בקוקה-קולה עם סיום כהונתו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוק חופשי אינו תעודת ביטוח מפני עלייתם של אנשים מושחתים. לא ברור לי למה נוגעת השאלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לתפיסה שלך את טבע האדם כאנוכיות צרה. בעצם, לא משנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''אנוכיות'' לא מוגדרת היטב בפתיל הזה. אני לא רואה את עצמי מספק הגדרה שתשרוד דיון, אבל אם להתייחס נקודתית לדוגמא שלך, היא לא סותרת את ההנחה שכל אדם הוא אנוכי, אם אתה מגדיר אנוכיות בצורה מסויימת. אנוכיות לא חייבת להתבטא בצורה חומרנית. נשיא האוניברסיטה בדוגמא שלך אולי נהנה להיות נומרו אונו ולא רוצה שום משרה במקום אחר שבה הוא כפוף למישהו. יכול להיות שמשרת מנהל אוניברסיטה יוקרתית בעיניו יותר מאשר מנהל עציץ בקוקה קולה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי, ''אנוכיות'' במובן צר של המילה - בלי להכניס סיפוק כתוצאה מהגשמת ערכים - לא יכולה להסביר את המציאות, או לבנות מודל סביר להתנהלות אנושית. ברגע שנכניס לתוך המודל הגשמת ערכים כסוג של אנוכיות, איבדנו את היכולת להסביר את העולם לפי מודלים כלכליים טהורים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''ברגע שנכניס לתוך המודל הגשמת ערכים כסוג של אנוכיות, איבדנו את היכולת להסביר את העולם לפי מודלים כלכליים טהורים.'' להפך, נוכל להסביר מעשים שבכל מודל אחר היו מוגדרים כ''לא-רציונלים''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעשים כמו תרומה לנזקקים, מוגדרים כ''לא-רציונליים'' בכל מודל כלכלי שלא לוקח בחשבון את ההנאה שלי מעצם התרומה. מודל כלכלי שיגדיר את הסיפוק שלי כרווח דווקא יהיה יותר קרוב למציאות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן אבל אז ההנחה שכולם אנוכיים היא טאוטולוגית, ולא תורמת שום דבר לדיון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. זה אכן יהיה מודל משעמם למדי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בהכרח. אם מניחים שכולם שואבים אותו סיפוק ובאותה תכיפות מתרומה לקרנות צדקה כמו מרכישת מוצר עבור עצמם או טיול בחו"ל, כי אז אכן אנוכיות אינה כלי יעיל לדיוננו. אבל עינינו רואות כי רוב האנשים מסתפקים בתרומה של עשרה או מאה שקלים מדי חודש, ומוציאים לצורכיהם אלפי שקלים מדי חודש. יתר על כן, אפשר לראות כי ההוצאה של אנשים אינה סתמית. הם אינם נוטלים את משכורתם ומוציאים אותה לרכישת 4,000 עותקים של ידיעות אחרונות, למשל. להיפך, הם בוררים בקפידה על מה יוציאו את כספם: הם מקצים חלק ממנו לחסכון, חלק אחר לאוכל, עוד למשכנתא, חשמל, מים וטלפון, וכן הלאה. כלומר, לא רק שהם מוציאים את עיקר הכנסתם על צורכיהם האנוכיים, רובם גם מוציאים את רובה באופן מחושב ורציונלי מאוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה פשוט דורש הגדרת קריטרינים למתי מתקיים סיפוק מערכים, על מה הוא מופעל וכן הלאה, לדעתי אין מדובר בחוסר תועלת פשוט לתיאוריות הכלכיות אין כרגע מודל טוב להתנהגות לא רציונלית (כשאני מגדיר לא רציונלית כהתנהגות הנעשית למען מירב הרווח הכספי) לשם העיניין, הרי מה אומר כהנמן (זוכה פרס הנובל בכלכלה) הוא אומר בין השאר ששיקולים הם לא רציונלים כי הסיפוק שאנשים מרגישים לא נובע בהכרח מכמות האמצעים החומריים שברשותם , וכן המניע שלהם הוא בהכרח לא יכול לנבוע אך ורק משיקולי רווח כספי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אני מגדיר לא רציונלית כהתנהגות הנעשית למען מירב הרווח הכספי" עכשיו בלבלת אותי או את היוצרות לחלוטין. מדוע פעולה למען רווח כספי אינה רציונלית? לעניין עצמו, אינני חושב שאפשר להעלות טענה רצינית שכל השיקולים של אנשים הם כספיים. אפשר, אבל, להעלות טענה שהרוב המוחלט של השיקולים הם אנוכיים ומכוונים לסיפוק שאיפות שחלקן בעלות פן כספי וחלקן לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדוע אינך מביא אף דוגמא אחת למערכת אוניברסיטאית כזו הפועלת בהצלחה אי שם? האם נראה לך שישראל היא המקום לעשות בו את הניסוי הראשון בעולם ב"שוק חופשי טהור" של מערכת ההשכלה הגבוהה? נחמד שאתה מודה בקיומו של עקב אכילס קטן. איזו סיבה תהיה בכלל להחזיק ולתמוך בתחומים ההומנים ובעיקר אלה הלא-פופולארים? (ושאלה רטורית, שכפי שהדר כתבה לפני הרבה מילים - מביך בכלל שצריך להעלות את הנקודות האלה בדיון שאינו עם נהג מונית - האם לא יכול להיות ערך ללימוד מעבר לתנובה הכלכלית שלו?) תגיד - מה עם מערכת החינוך בכלל? מדוע שהמדינה תתקצב בתי ספר? (ושלא לדבר על ישיבות). מדוע לא לאפשר למשפחות עניות ומרובות ילדים להגדיל את הכנסתן על-ידי כך שישלחו את עשרות הילדים שלהם למאורות עבודה החל מגיל 6? הבעיה של התיאוריות שלך היא לא עקב האכילס ההומני שלהן, אלא חוסר הרצון שלך (שלא לומר היהירות) להכיר בעובדה שכולנו בני אדם, ולא מסוגלים להגדיר בדיוק מה הידע שיהיה נחוץ לנו בעתיד. לא האוניברסיטאות ש"יוכלו להגדיר לעצמן בדיוק במה הן טובות יותר (איך לכמת איכות בלימודי יהדות למשל?)", ולא הסטודנטים שרואים עצמם כ"עתיד ההשכלה הגבוהה בישראל" (לפי שיטתך התמריץ היחידי לסטודנט יהיה התועלת הכלכלית שתצמח לו נקודה (ואני מרשה לעצמי בג'סטה אד הומינם קטנה להניח, שזה הדבר היחיד שמנחה אותך). אתה גם מסרב להכיר בהיותו של ידע ערך בפני עצמו. במערכת משוכללת של ידע מוכרח להיות מימד של חופש בזבזני - מעין סופר סיעור מוחות יצירתי, וההכרה בבזבוז הזה כערך. במצב של תחרות כלכלית פשוטה, לא יהיה מקום לביזבוזים כאלה, מאחר ולעולם לא יימצא לכך כסף. (שום אוניברסיטה לא תוכל להרשות לעצמה "תוכנית חיסכון" כזאת, מאחר וזוהי אינה בהכרח תוכנית חיסכון - לא כל ידע ותובנה ניתן להוון בסגנון מכון ויצמן). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"האם נראה לך שישראל היא המקום לעשות בו את הניסוי הראשון בעולם ב"שוק חופשי טהור" של מערכת ההשכלה הגבוהה?" מדוע לא? שוק חופשי במידה רבה פעל ופועל בתחומי דעת רבים בהצלחה רבה. לדוגמה, תחום הוצאת הספרים הוא במידה רבה שוק חופשי עם מעורבות ממשלתית זניחה ולדעת רבים מתקיימת בו פעילות מרשימה, ענפה ומגוונת בהרבה מבכל תחום אמנותי אחר בישראל. לבד מזאת, כפי שזכור לך בוודאי, עד לפני כחמישים שנה היה מקובל במקומות רבים בעולם כי התלמידים הם שמשלמים את שכר הלימוד ואילו תפקידה של המדינה בנושא זניח, אם בכלל. מה הקטע הזה שבו חמישים השנה האחרונות מוחקות את כל מה שהיה קודם כאילו לא היה קיים? שאר התגובה שלך מביך בהיסטריות שלו וכג'סטה אישית כלפיך לא אגיב עליו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוותר על הג'סטה, תודה. תגיב. האם אתה משווה את תחום הוצאת הספרים בישראל למערכת ההשכלה הגבוהה? אם כך, אין באמת שאין לנו יותר על מה לדון. לאחר שתגיב על השאלות שהעליתי קודם, מבחינתי ניפרד כידידים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"האם אתה משווה את תחום הוצאת הספרים בישראל למערכת ההשכלה הגבוהה?" מה הבעייה עם ההשוואה? בשניהם עוסקים בהפצת דעת (אם כי באופנים ואמצעים אחרים) – האחד ממשלתי בעיקרו והשני ממשלתי בעיקרו. מדוע לא להשוותם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל בשוק *חנויות* הספרים פועל מונופול ושמו סטימצקי. ואאל"ט, הוא לא צמח מתוך רגולציה והתערבות של הממשלה. 1 אינני יודע מספיק על ההיסטוריה שלו, אבל אני יודע שפועלים בו מספר שחקנים בגדלים שונים, שלאף אחד מהם אין שליטה מוחלטת על השוק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המונופול של סטימצקי נוצר מתוך ניהול מוצלח של רשת החנויות והוא נשמר כל עוד סטימצקי הייתה יעילה וטובה יותר ממתחרותיה. אין רע במונופול כזה, כל עוד הוא לא ממונף בצורה בלתי חוקית. עיקר הכוונה ב''לא חוקית'' הוא הגבהת רף הכניסה לשוק לגבהים בלתי סבירים, כפי שקורה תמיד כאשר מוחל פיקוח ממשלתי. סטימצקי ניצלה את מעמד המונופול שלה כדי לסחוט מהוצאות הספרים אחוז גבוה יחסית ממחיר הספר, תנאי תשלום נוחים, וכן הלאה. אבל המונופול של סטימצקי לא איפשר לה ''למנף'' את כוחה כדי למנוע כניסה, חדשות לבקרים, של מתחרים שונים לענף הזה, כשחלקם מצליחים לנגוס יפה-יפה בנתח השוק של סטימצקי. לדוגמה, בעקבות תחרות מחו''ל (אנשים מזמינים היום ספרים מאמאזון במקום להזמין, כבעבר, דרך סטימצקי) הצטמצם מאוד נתח הספרים בלעז בחנויות, חנויות אינטרנטיות מכרסמות במכירות, חנויות מגזינים מתמחות מכרסמות בנתח מכירות המגזינים (המצטמצם ממילא, לדאבוני) בסטימצקי, גורמים כרשת מודן המציעים תמהיל דומה לשל סטימצקי (מבחר מוגבל במחיר מופקע) אך באווירה נעימה יותר אוכלים בכל פה ברווחי חנויות סופר-מצליחות בעבר כמו חנות הצינור בדיזנגוף, שנראית מדולדלת מאוד, וכמובן ויותר מכל רשתות מכירת ספרים לפי משקל (שהן התאגדות של מו''לים) בקניונים מחוץ לערים מכות בסטימצקי קשות. עד כדי כך, למען האמת, שהמונופול של סטימצקי אינו עוד מונופול היום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינני מסכים עם הסיכום שלך: סטימצקי עדיין שולטת בשוק, עדיין סוחטת מהוצאות הספרים אחוז גבוה מאוד מרווחי הספר, עדיין קובעת אלו ספרים יהיו על המדף ואלו לא. לפי מה שאתה כותב, מצב זה הוא בעינייך "שוק בריא". בעיני הוא לא: מצב שבו גוף מתווך לוקח לעצמו 55% ממחיר המוצר *פשוט בגלל שהוא יכול* אינו מצב שבו הצרכן או היצרן המקורי יוצאים נשכרים בשום צורה שהיא. אם "ניהול מוצלח של רשת החנויות" יכול ליצור מצב כזה, וזה מצב טבעי ב"שוק חופשי", אז אני לא רוצה את השוק החופשי הזה. דרך אגב, לא רק היצרנים נפגעים, אלא גם הצרכנים: בעוד שבמרכז יש אלטרנטיבות לסטימצקי, למי שגר בפריפריה פשוט אין אופציה אחרת. איפה החירות? הלכה לאיבוד בדרך לכיס של ערי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל מה הטענה שלך, בעצם? ברור לכל (ולשנינו) כי בשוק קטן, חופשי או פחות חופשי, נוצרים באופן טבעי שחקנים חזקים יותר וחזקים פחות. ברור גם כי השחקנים החזקים בשוק ינסו לנצל את מעמדם כדי להרוויח יותר. זה יקרה בכל מקרה, כך שאין לך ולא יכולה להיות לך חלופה אמיתית למצב. השאלה היחידית שצריכה לעניין אותנו אינה האם ערי סטימצקי הוא איש נחמד אלא האם הוא משתמש במעמדו בשוק כדי לבצע פעולות בלתי חוקיות, למנוע (פיסית או חוקית) כניסת מתחרים לשוק, הוזלה או העלאה של מחירים, וכדומה. אם יש לך פרטים חדשים לספר לנו על מטעני החבלה שע.ס. הטמין בין דוכני שבוע הספר או ב"יריד ספרים" – אנא ספר לנו על כך. במלים אחרות, המצב בשוק אינו הנקודה העיקרית – חשובה רק התשובה לשאלה האם ישנה אפשרות ממשית וריאלית למישהו להכנס לשוק ולהתחרות בסטימצקי. ======= כמה הערות: "מצב שבו גוף מתווך לוקח לעצמו 55 אחוז ממחיר המוצר בגלל שהוא יכול..." – בוודאי התכוונת לומר, "בגלל שמשלמים לו." אני לא רואה מישהו ניצב עם אקדח מאחרי גבם של המו"לים וכופה עליהם לשלם את המחיר הזה. להיפך, מאחר וכשישים אחוז משוק הספרים מתנהל לא דרך הקמעונאים אלא בדרכים אחרות, כנראה שלא כולם מרגישים מחויבים לעניין. "לא רק היצרנים נפגעים, אלא גם הצרכנים: בעוד שבמרכז יש אלטרנטיבות לסטמצקי, למי שגר בפריפריה פשוט אין אופציה אחרת" – כלומר, מר סטימצקי הוא נבל ואוייב החירות משום שהוא פותח חנויות ספרים גם במקומות הנדחים יותר? מרתק! בירור עובדות: נכון לשנת 2002, מתוך כ-350 חנויות ספרים בישראל כ-130 הן חנויות של סטימצקי. כלומר, 37 אחוז מכלל החנויות. כ-120 הן חנויות פרטיות והשאר של רשתות שונות. הכנסות סטימצקי באותה שנה ממכירת ספרים הגיעו לכ-70 מליון דולר. לשם השוואה, הכנסות אקדמון הגיעו באותה שנה ל-45 מליון דולר, דיונון כ-10 מליון דולר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנבל , כמוה כתפיסתו כגואל היא בעיתית, הגדלה של שוק חופשי לטעמי היא טכניקה, יש פעמים שהיא מצויינת יש פעמים שהיא צריכה את האימ אמא של הרגולציה. מבחינתי לשאול האם מקסימום שוק חופשי (בלי לשאול אפילו את ההגדרות של זה) הוא טוב, זהה לשאלת השאלה אם לפנות ימינה עם המכונית הוא טוב. זה תלוי הקשר. וסלח לי שלא עניתי לך לתגובה הקודמת עסקתי בעינינים אחרים. אגב האם הכללת את במניית החנויות של טימצקי גם את חנויות סיפרי? (שהיא בבעלות סטימצקי?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הכללתי את ''ספרי'' -- עשרים סניפים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סטימצקי נמנעים, במכוון, מכניסה לשוק ספרי הלימוד, על מנת לא לתפוס את אינו של הרגולטור. מנהסתם, שווי השוק שציינת הוא שווי השוק כולו, אך סטימצקי אחראים לאחוז גדול בהרבה מהמחזור בשוק ספרי הקריאה, ובו - הם דומיננטיים ביותר. שים לב לדוגמאות הנגד שנתת - אקדמון ודיונון, חנויות אוניברסיטאיות שחלק גדול ממחזורן הוא בספרי לימוד ועיון (ואם הם דומים ל''מכלול'' מהטכניון- גם ממוצרים שאינם ספרים כלל...). השליטה של סטימצקי, לעומת זאת, בשוק ספרי הקריאה, היא שערוריתית משהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"השליטה של סטימצקי, לעומת זאת, בשוק ספרי הקריאה, היא שערוריתית משהו." השאלה היא – אז מה? מאחר וברור כי סטימצקי יצרו את עמדתם החזקה בשוק בדרכים כשרות מבחינה חוקית וכי בפועל אין מניעה בפני גוף אחר להכנס לתחום (ובפועל, נכנסים לתחום) עולה מאליה השאלה – מה החלופה המוצעת? הפיקוח אותו מציעים רבים – וכפי שתשים בוודאי לב, זה תמיד מנוסח בלשון מעורפלת להפליא – יכול למעשה לפעול בדרך מעשית אחת בלבד: הטלת פיקוח על מחירי הספרים ו/או על האחוז שסטימצקי רשאית לקבל ממו"לים כאחוז ממחירם. בוא נבחן מה יקרה כאשר פיקוח כזה יוטל. לצורך העניין, נניח שסטימצקי אינה פונה לערכאות ומקבלת את הדין במלואו ובאחת: אחרי בדיקה קצרה, מתברר כי אין שום דרך מעשית לפקח על מחירי ספרים, כיוון שמחירם כולל משתנים מורכבים כמו ספרי עבר של הסופרת, מוניטין, השקעה בהדפסה מיוחדת, החלפת עורכים, וכדומה. נוסף על כך, אין שום דרך מעשית לפקח או אפילו ליצור תמחור "מומלץ" לעשרות אלפי כותרים בשוק. מוחלט לפקח רק על האחוז ממחיר הספר שסטימצקי רשאית לקבל ממו"לים. משמעות הדבר: כל עסקה, גדולה כקטנה, של סטימצקי, צריכה להלכה לעבור דרך הממונה על ההגבלים ולזכות באישורו. מאחר וגם זה "גדול" על הממונה, מוחלט על פיקוח ברמה פשוטה יותר: אם מישהו יצעק "חמס," הממונה יתערב. הרווחיות של סטימצקי יורדת, באופן טבעי, ואי-לכך ובהתאם לזאת היא סוגרת את כל סניפיה הפחות רווחיים, בעיקר בפריפריה. כלומר, הרגולטור רושם הצלחה גדולה בסיבוב הראשון כשהוא ממגר את מארת חנויות הספרים מאשדוד דרומה. סטימצקי מגישה לרגולטור בקשה לסגירת רשתות צומת ספרים, יריד ספרים, דיונון, אקדמון, ומודן בנימוק שכל עוד הן עוסקות גם בהוצאת ספרים וגם במכירתם הקמעונאית, יש בכך משום תחרות בלתי הוגנת, שכן סטימצקי רשאית לקבל רק 30 אחוז ממחיר הספר, בעוד שהרשתות הללו מקבלות 100 אחוז ממחירו על ספרים מהוצאתן. הפשרה המוצעת היא מכירת היד הקמעונאית של הרשתות לגורם אחר, במקביל להפסקת שיווק ספרי סטימצקי (כמו מדריכי טיולים). מספר חנויות הספרים בארץ קטן במידה ניכרת, ל-200, כש-80 אחוז מהן מרוכזות בגוש דן, ובעיקר בתל-אביב. כל העסקאות בשוק הספרים עוברות מעסקאות כתובות לעסקאות על-פה, המבוססות על תקיעת כף והסכמה. מה שלא כתוב, המפקח לא יוכל לעשות בגינו שום דבר. למרות שעסקאות קונסיגנציה אסורות במפורש בחוק, כל המצויים בענף יודעים כי עם סטימצקי והרשתות הגדולות ששרדו נהוגה שיטת צ'ק-תיקון. כלומר, עם קבלת הספרים מוציאה סטימצקי באופן מיידי צ'ק שוטף פלוס 365, ועם קבלת נתוני המכירה בפועל מוציאה צ'ק תיקון בסכום הספרים שנמכרו, תמורת הצ'ק המקורי. סטימצקי והרשתות האחרות מגדילות במידה ניכרת את הגביה על מה שמכונה "שירותים עקיפים" במכירה. כך צצים להם סעיפים חדשים אותם נדרשים המול"ים לשלם כמו "דמי מכירה" ו"דמי ניקוי" (לכיסוי עלות החזקת סניף). ידוע לשמצה במיוחד סעיף "דמי הצגה". מכבר ידוע כי סטימצקי ורשתות אחרות גובות סכומי כסף עבור הצגה מובלטת של ספר בתוך החנות. כעת, נגבים גם סכומי כסף הולכים וגדלים עבור "דמי אחזקה" (של הספר בחנות), "דמי מדף" (הצגה במדפים בחנות), "דמי הצגה אופקית," וכדומה. הכל, כמובן, מתחת לשולחן ובאופן בלתי רשמי. כדי להתמודד עם המצב הזה, שבו העלויות של סטימצקי והרשתות הגדולות חוזרות בעקיפין דרך סעיפים בלתי רשמיים, נאלצים המו"לים להעלות את מחירי הספרים בעשרים אחוז מעל רמתם הקודמת, בגלל ההיקף הבירוקרטי המוגבר והדרישה לעובדים שיודעים לסתום את הפה כשצריך לסתום את הפה. חנויות ספרים קטנות ופרטיות מתקשות לעמוד בהוצאות הגובהות של ניהול החנויות ואינן מצליחות לגבות סכומים כמו אלו שבסטימצקי וברשתות הגדולות האחרות עבור "הצגת ספרים." רבות מהן נסגרות ורק חלק זעום נפתח מחדש תחת הנהלת הרשתות. כתום שנתיים מתחילת פעילותו של הרגולטור בשוק, יורד מספר החנויות הפרטיות מכשליש מהשוק לעשירית, עם 20 חנויות בלבד, שרובן חנויות לצרכים מיוחדים. ב"גלריה" של "הארץ" מתפרסמת כתבה המקוננת על מותה של חנות הספרים הקטנה האחרונה בעיר וצופה את היעלמותן בכלל. "זו התוצאה של הניאו-קפיטליזם הפראי של נתניהו," טוענת ח"כ זהבה גלאון מ"יחד." בכתבה מופיעים גם ציטוטים המסבירים כי היעלמות החנויות הפרטיות והשתלטות הרשתות "המותגות" היא התרחשות עגומה האופיינית לפוסט-פסיכו-מודרנה של הקפיטליזם. "גורמים בעולם הספר הישראלי," לשון הכתבה (כלומר, הכתבת עצמה) סבורים כי רק התערבות נמרצת של הרגולטור תוכל לתקן את העיוות שחוללה "התחרות הלא מרוסנת." הכתבה מצוטטת ב"האיל הקורא" ומעוררת הדים. דעתם הכללית של רוב הכותבים היא כי לפנינו מקרה קלאסי של כשלון השוק החופשי. אמנם ישנם חסידים מטורפים של הניאו-ליברליזם הדבקים באמונה הלא רציונלית שאולי למעורבות הרגולטור הייתה השפעה מסוימת על המצב, אך אנשים שקולים ומתונים הפוסעים מתונות בשבילי החיים ואינם נוטים לקיצוניות מפריכים את הקשקושים שלהם מייד באופן משכנע. כפי שמראים אנשי "הדרך המתונה" ב"איל," אין שום דרך להוכיח כי הרגולטור הוא שגרם לבעיה שנוצרה בשוק. "זהו תוצר טבעי של הניאו-ליברליזם ומכל מקום אי אפשר להוכיח כי הרגולטור הוא שגרם לשיבוש בשוק. אחרי הכל, הוא בסך הכל הוציא כמה תקנות קטנות." לגבי הדרך לתיקון המצב, ישנה הסכמה כמעט כללית כי רק תוספת פיקוח תביא לשיפור המצב. "הבעיה העיקרית היא שלרגולטור אין מספיק כוח אדם," אומר אחד הכותבים. הצעות לביטול הפיקוח נדחות כרעיונות עוועים מטורפים. "אתה יודע מה יקרה אם יורידו את הפיקוח? כל השוק יתמוטט בתוך שנייה וסטימצקי ישלטו ב-90 אחוז מהשוק!" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכול להיות שאתה צודק וששוק הספרים אינו ניתן לפיקוח יעיל. יכול להיות שבר הפלוגתא שלך צודק ושוק הספרים הולך והופך מונופוליסטי בעיקרו, כלומר לא ממש יעיל. אני, כצופה תמים שצריך לגבש השקפת עולם כלכלית הייתי נוטה להסיק מכך שבמקומות בהם פיקוח דווקא כן אפשרי, אין לשלול אותו על הסף. מאחר ושוק הספרים עצמו מעניין אותנו קצת פחות מבריאות וחינוך, דומני שאתה עומד שני צעדים לפני מט-עזר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אך בירושלים פועלת רשת חנויות ''יריד הספרים'' שנראה לי שעושה חיל. באופן כללי מגוון הספרים שלה גבוה יותר מיקום החנויות שלה טוב יותר ונראה לי שהיא מצליחה מאד. כך שחשש למונפול (כמובן אם סטימצקי לא תוכל לקנות אותה) נראה לי מוגזם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"יכול להיות שאתה צודק וששוק הספרים אינו ניתן לפיקוח יעיל. יכול להיות שבר הפלוגתא שלך צודק ושוק הספרים הולך והופך מונופוליסטי בעיקרו, כלומר לא ממש יעיל." אתה טועה בכל הנקודות: א. לא טענתי ששוק הספרים אינו ניתן לפיקוח יעיל, טענתי שכל פיקוח יגרום לו נזק ממשי וחריף. מאחר ואנו נמצאים בסיטואציה שבה אין פיקוח, הצגתי תסריט המראה מה הנזקים שייגרמו אם יוחל. ב. אין שום רע במונופול כשלעצמו, כל עוד מתקיימים התנאים אותם תיארתי – היעדר נעילה או מינוף של השוק והיעדר כפיית ספקים בכוח או אלימות (כלומר, פשיעה). כפי שהראיתי, לסטימצקי מנוף מוגבל מאוד ביחס למו"לים ואין לו מנוף כלל ביחס לצרכנים, היכולים לקנות בכל מקום. במצב של היעדר נעילה של השוק – וכפי שמעידות דוגמאות היסטוריות, מצב של נעילה קיים כאשר הממשלה מתערבת בשוק באופן משמעותי בנקודת הפתיחה – הוא מרסן ביעילות גם את כוחו של המונופוליסט והשוק שומר על מידה סבירה של יעילות, גם אם זו אינה אידאלית. "אני, כצופה תמים שצריך לגבש השקפת עולם כלכלית הייתי נוטה להסיק מכך שבמקומות בהם פיקוח דווקא כן אפשרי, אין לשלול אותו על הסף. מאחר ושוק הספרים עצמו מעניין אותנו קצת פחות מבריאות וחינוך, דומני שאתה עומד שני צעדים לפני מט-עזר." כלומר, אחרי שהראיתי איך מידה קטנה של רגולציה תגרום לקטסטרופה איומה בשוק הספרים אתה מסיק "כצופה תמים" שבתחומים חשובים יותר צריך להיות פיקוח? לא ברור לי ההגיון שלך כאן. נוסף על כך, אם במגזר שוק פשוט יחסית, עם מספר מוגבל של "שחקנים" ודינמיקות פנימיות הפיקוח אינו אפשרי, איך בדיוק הוא יהפוך אפשרי בשווקים גדולים ומורכבים פי מאה כמו בריאות וחינוך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק כפי שהוא אפשרי היום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקי, אני מבין שאתה מרוצה מהפיקוח והשליטה בשוק הבריאות והחינוך היום, מה שמייתר את שאר הדיון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאשר סטימצקי מאיימת על מו''ל שספריו לא ימכרו ברשת אם לא ייתן תנאי תשלום עדיפים (למשל) לסטימצקי, הרי זו פגיעה בתחרות החופשית. המו''ל לא יכול להרשות לעצמו שספריו לא ימכרו בסניפי הרשת המונופוליסטית ולכן הוא יקצץ בעלויות במקומות אחרים (למשל יוריד את רמת הגימור וההגהה של הספר). בשורה התחתונה - הצרכן מפסיד מקיום המונופול. מרגע שקיים המונופול (ולא חשוב כיצד נוצר), קשה מאוד להתחרות בו כיוון ש''רמת הכניסה'' לשוק גבוהה. סטימצקי יכולה ''לחסל'' יצרנים קטנים על ידי כך שתכפה על המו''לים לספק לה ספרים בתנאים נוחים יותר משל המתחרה וכך ''לשבור'' אותו אפילו אם מתח הרווחים שלו קטן יותר. אם יזם כלשהו יקים רשת חנויות בפריסה ארצית אשר תוכל להתמודד עם סטימצקי על פלח שוק משמעותי בתחום מכירת הספרים, אז אולי יהיה על מה לדבר. ספציפית הנתונים שהבאת נראים לי לא כל כך רלוונטים. מה שחשוב הוא פלח השוק של סטימצקי בשוק מכירת הספרים. כלומר מתוך מאה שקלים שמוציאים בישראל על קניית ספרים, כמה שקלים מגיעים לסטימצקי (רשת ''ספרי'', אגב, היא בבעלות סטימצקי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"כאשר סטימצקי מאיימת על מו"ל שספריו לא ימכרו ברשת אם לא ייתן תנאי תשלום עדיפים (למשל) לסטימצקי, הרי זו פגיעה בתחרות החופשית." לא, זו לא פגיעה בתחרות, זה ניצול לגיטימי של מעמד. סטימצקי מספקת למו"ל כלי מסויים ודורשת עבורו תשלום מסוים. גובה התשלום נקבע על פי הכוח היחסי של שני הצדדים במשא ומתן, כפי שקורה תמיד. זה טיבה של תחרות. "המו"ל לא יכול להרשות לעצמו שספריו לא ימכרו בסניפי הרשת המונופוליסטית ולכן הוא יקצץ בעלויות במקומות אחרים (למשל יוריד את רמת הגימור וההגהה של הספר). בשורה התחתונה - הצרכן מפסיד מקיום המונופול." אין שום ספק שכאשר ישנו מונופול השירות לצרכן טוב פחות מבמצב שבו אין מונופול והתחרות היא בין שורה של גורמים קטנים יותר ושווים בכוחם. אבל זו כמובן לא השאלה: השאלה היא האם רגולטור היה מרע את המצב (כלומר, מקבע את המונופול, מונע כניסת מתחרים חדשים ומאמיר את המחיר, או להיפך). "מרגע שקיים המונופול (ולא חשוב כיצד נוצר), קשה מאוד להתחרות בו כיוון ש"רמת הכניסה" לשוק גבוהה. סטימצקי יכולה "לחסל" יצרנים קטנים על ידי כך שתכפה על המו"לים לספק לה ספרים בתנאים נוחים יותר משל המתחרה וכך "לשבור" אותו אפילו אם מתח הרווחים שלו קטן יותר. אם יזם כלשהו יקים רשת חנויות בפריסה ארצית אשר תוכל להתמודד עם סטימצקי על פלח שוק משמעותי בתחום מכירת הספרים, אז אולי יהיה על מה לדבר." נו, ומה אתה חושב קורה בשוק? מאיפה באו החנויות באינטרנט? מאיפה באו צומת ספרים ויריד ספרים? מאיפה צמח שבוע הספר (שהיום הוא כבר כמעט שבועיים הספר)? רף הכניסה לשוק חנויות הספרים נותר נמוך מאוד ולא הוגבה גם אחרי שנים רבות בהן סטימצקי דומיננטי בשוק ואין שום עדות לכך שסטימצקי הפעילה שיטות של חיסול חנויות קטנות באמצעות אכיפת תנאי מכירה נוחים יותר מול המו"לים, ולו מפני זה שרוב מתחריה הגדולים של סטימצקי לאורך השנים היו ועודם מו"לים בעצמם. הרשתות החדשות גם מתחרות בסטימצקי באמצעות הפחתה משמעותית של עלויות תצוגת ספרים ומחירי חכירת שטח (באמצעות פתיחת חנויות מחוץ לערים). חנויות קטנות אף הן התחרו ומתחרות בסטימצקי באמצעות מתן שירותים שהוא אינו נותן כמו מבחר ספרים ייחודי שאינו מצוי בסטימצקי (שעובד בשיטת "קצת מהכל"), אווירה נעימה, מוכרים שאשכרה קוראים ספרים, וכו'. "ספציפית הנתונים שהבאת נראים לי לא כל כך רלוונטים. מה שחשוב הוא פלח השוק של סטימצקי בשוק מכירת הספרים. כלומר מתוך מאה שקלים שמוציאים בישראל על קניית ספרים, כמה שקלים מגיעים לסטימצקי (רשת "ספרי", אגב, היא בבעלות סטימצקי)." אז זהו, שלא. לא טענתי שלסטימצקי אין מעמד מונופול או קרוב לכך, טענתי שכשישנה תחרות חופשית ולא מפוקחת, הנזק הנגרם עקב כך מוגבל ואינו חמור, בוודאי בהשוואה למצב בו מוטל פיקוח – דבר שיחולל אסון וודאי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אין שום ספק שכאשר ישנו מונופול השירות לצרכן טוב פחות מבמצב שבו אין מונופול והתחרות היא בין שורה של גורמים קטנים יותר ושווים בכוחם." כלומר המצב הקיים, שנוצר כתוצאה משוק חופשי, טוב פחות מהמצב האידיאלי (ספציפית בדוגמא שאנו מדברים עליה, מצב בו אין מונופול ובשוק קיימים מספר גורמים). אתה טוען שמעורבות ממשלתית אינה יכולה לגרום למצב טוב יותר מהמצב שנוצר על ידי שוק חופשי וזו טענה שאין לי כוונה להכנס עליה לויכוח (משום מה התיחסת בתגובתך דווקא לנושא זה בעוד אני כלל לא הזכרתי את נושא ההתערבות הממשלתית!). אני סבור כי מקרה סטימצקי מראה, ודומני שבתגובתך אתה מסכים איתי, שאפילו הנהגת שוק חופשי אינה מביאה בהכרח לקיום המצב האידיאלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מונופול שנוצר כתוצאה משוק חופשי (ויש מעט מאוד דוגמאות כאלה) אינו דומה בהתנהגותו למונופול ממשלתי, מאחר והוא ממשיך לתפקד ככזה לא מכוח חוק או רגולציה, אלא מפני שהוא מספיק יעיל להדוף את התחרות. כשהוא יפסיק להיות יעיל- כוחו יצומצם ע"י מתחרים יעילים יותר. קצת על מונופולים "טבעיים" ופחות טבעיים במאמרו של אלאן גרינספאן: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האיל האלמוני להלן ענה יפה, לדעתי, לתהייתך כאן. אוסיף רק הערה כללית יותר בנוגע לשוק חופשי ולציפיות ממנו. שוק חופשי, בניגוד לציפיותיהם של רבים (ו"ציפיות דמי" אצל שולליו) אינו אמור לחולל מצב אידאלי משום שזו אינה מטרה מעשית. התומכים בשוק החופשי מציעים להשתמש במנגנוניו משתי סיבות מעשיות עיקריות: א. מדובר בשיטה בדוקה ומוכחת המנפיקה תוצאות הטובות במידה מהותית מהתוצאות של כל שיטה אחרת. ב. מדובר בשיטה שעלותה נמוכה ביותר (ובשאיפה, היא נטולת עלות כלל). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ביחס לא': טיעון קלאסי שעולה בדיונים עם תומכי סוציאליזם הוא "המדינות בעלות רמת החיים הגבוהה ביותר בעולם הן מדינות הרווחה האירופאיות". מה התשובה לטיעון כזה? ("הן לא בעלות רמת חיים גבוהה, ארה"ב יותר טובה", "הן לא מדינות רווחה, יש בהן צורה כזו וכזו של שוק חופשי", "יש בהן משאבי טבע טובים והן קטנות מספיק", "עוד יומיים הן יתרסקו" או אחר, פרט?) סליחה אם אני שואל כאן שאלה שכבר נשאלה עשרות פעמים, אני פשוט רוצה תשובה קונקרטית, ולעתים קל לפספס את העיקר בים הדברים שאתם כותבים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"מה התשובה לטיעון כזה?" זה מאוד תלוי איך אתה מודד רמת חיים. במובנים של הכנסה כספית, ארה"ב עולה על אירופה. "הן לא מדינות רווחה, יש בהן צורה כזו וכזו של שוק חופשי"," בכל מדינות אירופה יש כלכלה שבקווים מאוד כללים ניתן לקרוא לה קפיטליסטית. כזכור המודל של "מדינת רווחה" אמור היה להיות "כלכלה מעורבת" (כלומר - מייצרים את הכסף עם החלקים החופשיים ומחלקים באופן "צודק"). "עוד יומיים הן יתרסקו" אתה מתכוון שלפני יומיים הן התרסקו. אין כמעט מדינה באירופה שאיננה עוברת רפורמות "ניאו ליברליות" בשנים האחרונות. אם תשאל את גיל, מדובר ב"מאבקי כוח של האליטות". אם תשאל אותי, מדובר בבעיה של גרעונות כרוניים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נניח שאני מודד על פי שיעור ההומלסים באוכלוסיה, ושיעור החולים שידם אינה משגת לקבל טיפול. האם ארה"ב עדיפה במדדים אלו על אירופה, והאם אלו מדדים קבילים, או שיש בהם בעיה אינהרנטית (ומהי)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברוב המדדים של איכות חיי האוכלוסיה ארה"ב נמצאת בתחתית הרשימה של המדינות המפותחות (חפש דיון בנושא מדינת הרווחה מהחודשיים האחרונים בערך, חלק מהנתונים הובאו שם). התל"ג של ארה"ב הוא הגבוה ביותר בעולם, אולם היא מפגרת בתוחלת חיים, תמותת תינוקות, הסיכוי לשרוד עד גיל 60 (בערך כמו באלבניה), ועוד. כאן 1 תוכל למצוא שפע של נתונים השוואתיים על רוב המדינות בעולם. אפשר כמובן (וזה מה שעושה הדוקטור הטוב בתשובתו אליך) להסביר שמדינת רווחה זה טוב ויפה, אולם לא ניתן להחזיק אותה. יש רק לציין שאין קשר ישיר בין הגרעון התקציבי של מדינה לבין היכולת שלה לתמוך במדיניות רווחה, אם ב"יכולת" אנחנו מדברים על כושר ייצור. הדבר היחידי שיכול להחזיק מדיניות רווחה אשר עלותה עולה על כושר הייצור של החברה הוא גרעון מסחרי והלוואות ממקורות חיצוניים למדינה. זה המצב אם מדינה ארופאית איננה מסוגלת למשל לייצר מספיק מלט על מנת לבנות בתים לדיור ציבורי ואיננה מסוגלת לסחור במשהו שהיא מייצרת עבור מלט, אלא נאלצת ללוות מלט ממקורות חיצוניים למדינה תמורת הבטחה לשלם בעתיד (הבטחה אשר נופלת על הדורות הבאים של אותה מדינה). כל טיעון אחר (כולל גרעונות תקציביים פנימיים) הוא לא לעניין. אם לצטט את ברטנארד ראסל ממאמרו "בשבח הבטלה" 2, מדינה לא באמת יכולה "ללוות מעצמה" או לחיות "על חשבון הדורות הבאים" (במידה ואיננה לווה משאבים אדירים מבחוץ). זו שטות, אדם איננו יכול לאכול היום את הלחם שמיוצר מחר. כמובן, היכולת לתמוך במדיניות רווחה יכולה להיפגם לא בשל ירידה דרסטית ביכולת הייצור של מדינה, אלא בשל גורמים פנימיים, כמו למשל חלוקת ההכנסות. שינוי במדיניות המיסוי משנה את חלוקת ההכנסה, ואז בהחלט ייתכן שהפריון הכולל הינו די והותר על מנת לקיים מדינת רווחה, אולם חלקים קטנים באוכלוסיה מנכסים אחוזים עצומים מההכנסה הלאומית (בצדק או שלא בצדק, זה כבר דיון אחר), ואז המשאבים אינם מספיקים לכאורה. ראסל חשב שזה אבסורד כמובן. הוא ראה במלחמת העולם את ההוכחה לכך שכל התרגילים הפיננסיים אינם אלא מערפלים את האמת. בזמן שגברים רבים נמצאים במלחמה, חלק גדול מהאוכלוסיה מייצר תחמושת ועוסק בענייני המלחמה, עדיין רמת החיים של האמריקאי הממוצע לא ירדה באופן דרסטי. חלק זעיר מיכולת הייצור של האומה האמריקאית הסתבר כמספיק בכדי לקיים את האומה כולה, בעוד שכיום מסתבר שכל כוחות הייצור הללו אינם "מספיקים" אפילו להבטיח ארוחה חמה לכל אמריקאי. אישית, אני חושב שראסל צדק - האנושות כבר מזמן עברה את השלב שבו כוחות הייצור שלה משתווים למה שנדרש לקיום האוכלוסיה. בשל כך אני חושב (וזה בערך מסביר את דבריו של הדוקטור באשר ל"מאבקים בין אליטות") שמימון מדיניות רווחה קשור יותר בכוח היחסי של חלקים מהאוכלוסיה ופחות במגבלות טכניות של תהליכי ייצור. כאשר גברים חוזרים מארבע שנים בחפירות בהן הם חרפו את נפשם ושכלו אחים לנשק, ונשים מאבדות את בעליהן וילדיהן ומבלות שנים מחייהן בייצור תחמושת, אני מניח שקשה יותר לאליטה השלטת למכור לאזרחים את הסיפורים על כך שהסיבה שויקטור מדינה מרוויח מליונים בעוד הפועלים מדימונה שעובדים אצל האחים עופר מרוויחים שכר רעב היא שויקטור שלנו הינו פשוט פרודוקטיבי פי מאה אלף בערך מפועל כפיים פשוט. 1 2 "בשבח הבטלה" של ראסל, מומלץ בחום למי שעוד לא מכיר. אין מוכשר מפילוסוף לכתוב בצורה בהירה ופשוטה על נושאים אשר השיטה הקפיטליסטית נוטה לערפל, ולהזכיר לנו את האמיתות הבסיסיות על ייצור ועל עבודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"ברוב המדדים של איכות חיי האוכלוסיה ארה"ב נמצאת בתחתית הרשימה של המדינות המפותחות (חפש דיון בנושא מדינת הרווחה מהחודשיים האחרונים בערך, חלק מהנתונים הובאו שם). התל"ג של ארה"ב הוא הגבוה ביותר בעולם, אולם היא מפגרת בתוחלת חיים, תמותת תינוקות, הסיכוי לשרוד עד גיל 60 (בערך כמו באלבניה), ועוד." רמת הדמגוגיה שלך מרקיעה שחקים הפעם, מר לדרמן. אם נוטלים את גרסת 2004 של מדד ההתפתחות האנושי, אפשר לראות איך השיטה עובדת: נתחיל בזיוף הבוטה ביותר, הסיכוי לשרוד עד גיל 60: זו אחת הקטגוריות הבודדות שארצות-הברית (מדינת הגירה, להזכיר) סובלת בהן מדירוג נמוך יחסית (12.6 אחוז אי-הגעה). היא לא היחידה, כמובן. גם פינלנד, צרפת ודנמרק מדורגות כאן נמוך יחסית, שלא לדבר על פורטוגל, צ'כיה וסלובניה. בחלק השני של הטבלה, המצב גרוע יותר, לבד מבמדינה אחת, אלבניה. נחשו איזו מדינה בחר גיל כדי להדגים את חומרת המצב בארצות-הברית? תוחלת חיים: אכן, זו של ארצות-הברית נמוכה (77) מזו של שוודיה (80), מה שמוכיח שקפיטליזם זה זבל של דבר כמו שלדרמן טען תמיד. חבל שהושמטו דוגמאות יפות נוספות. לדוגמה, ישראל ושוייץ (79.1) מקדימות בצוותא את נורווגיה, הולנד ודנמרק הנגועות בשוק פרוע. הונג-קונג – מעוז מדינת רווחה ידוע נוסף – מקדימה עם 79.9 את האוסטרלים, הקנדים, הבלגים והגרמנים. במפתח תוחלת החיים הכללי המשולב מובילה יפאן ואחריה הונג-קונג, שוודיה ואיסלנד. אכן, השכלנו רבות. הדוגמה הזו מאוד שימושית ואינדיקטיבית! סתם בשביל הכיף, נבחן נתון שיש לו רלוונטיות כלשהי לדיון: הוצאה לצורכי בריאות: בארצות הברית, ההוצאה השנתית לצורכי בריאות לראש נאמדת ב-4,887 דולר, הרבה לפני כל מדינה מערבית אחרת (בשוודיה, לשם השוואה, ההוצאה היא 2,270 דולר). אבל זה לא כל הסיפור, אפשר לטעון, שהרי ידוע כי בארצות הברית כל הכסף הזה צריך לבוא מכיסם של האזרחים האומללים, בהשוואה למצב במדינות הרווחה בו המדינה דואגת לרוב הסיפור, נכון? אז זהו, שלא. בארצות הברית, ההוצאה הציבורית לבריאות היא 6.2 אחוז מהתל"ג הפרטית 7.0 אחוז. כלומר, ההוצאה הציבורית מגיעה ל-2,179 דולר, גבוה מבשוודיה, דנמרק, אוסטרליה ולמעשה כל מדינה אחרת לבד מנורווגיה (עם 2,487). כלומר, הממשלה האמריקנית משלמת יותר מהממוצע במדינות הרווחה עבור בריאות אזרחיה. כמובן שאפשר לנסות להמשיך ולטעון כי התשלום הגבוה יותר בארצות הברית גורם לכך שלפחות אנשים יש גישה לצורכי בריאות חיוניים או סבירים ולכן בריאות הציבור האמריקני ירודה יותר. כדי לתמוך בטענה כזו, עם זאת, יש צורך להביא נתונים המראים מתאם ברור ועקבי בין הדברים – מה שלא נעשה (ומעיון בנתוני מדד ההתפתחות האנושית, גם לא ניתן לעשות). =========== אגב, במדד ההתפתחות האנושית הכללי ארצות הברית מדורגת במקום השמיני, בצמוד לאיסלנד ולפני מדינות אנטי-רווחה ידועות כמו צרפת, גרמניה, דנמרק, וכן הלאה. אלבניה במקום ה-65. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למעשה, בדיוק על מנת שלא להתחיל שוב בשרשור שכזה נתתי את הלינק עצמו, כך שכל אדם יוכל להתרשם. ארה"ב איננה אלבניה ולא זכור לי שאמרתי זאת, אולם אם תבדוק את הנתונים לגבי תמותת תינוקות, תמותת ילדים מתחת לגיל 5, אחוז האוכלוסיה שחי בפחות מ 11$ ליום, אחוז האוכלוסיה שחי על פחות מחצי מההכנסה החציונית, אחוז הילדים שזוכים לחינוך יסודי, אי השוויון בהכנסות ועוד כמה מדדים שאני מניח לכל אחד לבדוק בעצמו, קשה שלא להבחין שבכולם ארה"ב מדורגת בין הנמוכות שבמדינות המפותחות, ובאחדים היא אף הגרועה מכולן. במדד זה או אחר נמצא את בריטניה או את בלגיה עם ציונים דומים (ארה"ב היא לא הנמוכה ביותר בכולם, ולכן בכל מדד ספציפי שבו היא איננה אחרונה קל לקפוץ ולומר - אה, אבל תראו את...), אולם אני לא ראיתי מדינה מפותחת מבין העשרים-שלושים הראשונות שמקבלת ציונים גרועים שכאלו בעקביות מדאיגה כל כך (אני בדקתי את הדו"ח של 2003, אולם אני מניח שהדברים לא השתנו דרסטית ב 2004). כאמור, הלינק עומד לרשות כל מי שמעוניין לבדוק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה, לא הבנתי משהו. ההוצאה הציבורית לבריאות בארה"ב גבוהה משל רוב "מדינות הרווחה"? אם כך, איזו מן דוגמא זאת למדינת לא-רווחה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פשוט, בארצות-הברית צריך הרבה מאד כסף כדי לקנות מעט מאד בריאות... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי יעזור אם תזכור שהתוצר הגולמי לנפש בארצות הברית גבוה בכ-50 אחוז מהתוצר הממוצע במדינות הרווחה והמסים בה נמוכים בהרבה, בממוצע. לכן, כשהאמריקני מקבל הוצאה ציבורית גדולה יותר לנפש, בפועל חלק קטן יותר של שכרו משועבד לכך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא לגמרי ברור לי כיצד זה עונה לתהייה שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אם כך, איזו מן דוגמא זאת למדינת לא-רווחה?" זאת באמת לא דוגמה. לי נראה שאורי מנסה לרמוז שהטענה שהקפיטליזם אחראי למצבה ה"חמור" של ארה"ב בתחום הבריאות נחלשת במקצת כאשר מכירים בעובדות: א. מצבה איננו כל כך "חמור" (ובוודאי לא בהתחשב בעובדת היותר מדינה בעלת אוכלוסיה מגוונת עם אחוזי הגירה ניכרים). ב. איננה בדיוק מופת של "קפיטליזם שלוח רסן". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באשר לעדיפות ארה"ב על אירופה במדדים האלו, לא יצא לבדוק את הנתונים לעומק1. לי נראה שאם אלו המדדים היחידים שאתה מפעיל לא תגיע הרבה יותר רחוק מקובה. אתה כמובן יכול לחשוב כמו גיל ואז תצטרך להגיע לרמות מאוד גבוהות של אבסורדיות כמו לטעון ש"אין דבר כזה כמו גרעון", "מלחמה זו דרך טובה להבראת הכלכלה", "ארה"ב היא מדינת עולם שלישי" או ש"המציאות נקבעת על פי רצונה של האליטה השלטת". לי נדמה שהאפשרויות העומדות לרשותם של כלל אזרחי ישראל, כולל השכבות החלשות ביותר, גדולות יותר היום משהיו בסוף שנות השבעים. התופעה הזאת היא פונקציה של צמיחה כלכלית. הנתונים שאני מכיר הם מוחצים למדי, מידת הצמיחה שמקיימת מדינה תלויה במידה רבה במידת החופש הכלכלי שהיא מפעילה. מדינות סקדינביה ובייחוד שוודיה שימשו במשך שנים כדוגמה ש"מפריכה" את ה"תיאוריה" הזאת משום שהם הראו בשנים שאחרי מלחמת העולם השניה ועד לשנות השבעים צמיחה מרשימה, "למרות" אמצעי "מדינת הרווחה" המקיפים שהנהיגו. למרבה הצער המציאות לא פסחה גם על שוודיה ובמהלך שנות השבעים והשמונים חלה ירידה בצמיחה, עליה באבטלה ובתחילת שנות התשעים היא נקלעה למשבר שחייב את ההנהגה השוודית לקצץ כהנה וכהנה. הנה מה שיש ליוהן נורברג, קפיטליסט שוודי (?!) להגיד על זה: 1 מההיכרות (השטחית למדי) שלי עם תופעת ההומלסים הן בארה"ב, צרפת וישראל אני חייב לציין שהתופעה נראית קשורה הרבה יותר עם מידת פיזורן של מחלות נפש מסויימות בקרב האוכלוסיה מאשר באיזה מצב של עוני קיצוני היכול להתרגש על כל אחד מאיתנו. שלושת המדינות הללו מפעילות, כזכור, מנגנוני רווחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה לחשב מהו שיעור החולים שידם אינה משגת לקבל טיפול או שיעור ההומלסים – זו הבעיה האינהרנטית כאן. חישובים אלו בעייתיים בעיקר משום שהמונחים שבהם אתה משתמש (ידם אינה משגת, הומלסים) אינם ברורים ואינם מאוזנים ביחס למשתנים אחרים. לדוגמה, אפשר לנחש שכמות ההומלסים בחורף הנורווגי תהיה מצומצמת ביותר עם או בלי מדינת רווחה, ובייחוד אחרי ליל החורף הראשון. אפשר גם לשאול ביחס לחולים שידם אינה משגת לקבל טיפול מהי איכות הטיפול המבוקש, מהן החלופות, וכו'. אם אתה בוחן מדד אינדיקטיבי כמו הכנסת העשירון התחתון כאחוז מכלל ההכנסה/צריכה הנתונים הם (בכוונה הבאתי נתונים מסוגים שונים של מדינות) הנתונים אינם חד משמעיים: עשירון תחתון: אוקראינה: 3.7 אירלנד: 2 ארצות הברית: 1.8 בריטניה: 2.3 איטליה: 2.1 דנמרק: 2 צרפת: 2.8 ישראל: 2.4 שוודיה: 3.7 נורווגיה: 4.8 הולנד: 2.8 אוסטרליה: 2 המסקנות, בהתאם להבנתי את הנתונים, מעורבות. אפשר למצוא מדינות רווחה שבהן כוח הקנייה של העשירון התחתון גדול יותר (כמו נורווגיה), אבל במדינות הנחשבות בדרך כלל רווחה כמו דנמרק או אוסטרליה הנתונים קרובים יותר לאלו של ארצות הברית כאן. נתונים: http://www.bartleby.com/151/fields/67.html |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"ביחס לא': טיעון קלאסי שעולה בדיונים עם תומכי סוציאליזם הוא "המדינות בעלות רמת החיים הגבוהה ביותר בעולם הן מדינות הרווחה האירופאיות". מה התשובה לטיעון כזה?" כן, זהו טיעון קלאסי שנראה מאוד משכנע, עד שמתחילים לבדוק אותו. מדיניות מדינת רווחה באירופה התחילה להופיע בקנה מידה רחב בערך באמצע שנות החמישים והגיעה לשיאה בשנות השישים. גם בתקופה הזו, התבססו כל המדינות הרווחתניות באירופה בעיקר על כלכלת שוק, כשהכסף שנגבה לצורך תוכניות סוציאליות כמו ביטוחי אבטלה ובריאות נחשב למחיר שאפשר לעמוד בו בתמורה ליתרונות החברתיים שהוא מציע. בערך עשרים שנה אחרי שמדינת הרווחה נולדה, היא התחילה למות. בכל מדינה זה קרה בתקופה אחרת, בהתאם לעוצמת הרווחנות, המשאבים הטבעיים של המדינה והכסף שצברה – אבל כולן הגיעו למהפך כשחדרה התובנה שהמשך המדיניות הרווחתנית כפי שהיא יביא בסופו של דבר לפשיטת רגל של המדינה.1 מאז, נמצאת מדינת הרווחה בנסיגה מתמדת כמעט לאורך כל החזית. היחידות שעדיין משמרות מידה משמעותית יחסית של רווחתנות הן המדינות שיכולות להרשות לעצמן את זה לפי שעה באופן חלקי, כמו נורווגיה הנהנית מחשמל חינם וחברות ממשלתיות היושבות על מאגרי נפט וגז בהיקף סעודי ומייצאות נפט בהיקף של יותר מחמישית מהתל"ג הכולל של המדינה. אגב, גם בנורווגיה גובה מס החברות הוא רק 28 אחוז (נמוך כמדומני מזה שבארצות-הברית) וגובה המס השולי האפקטיבי הוא עד 43 אחוז.2 1 ר' לדוגמה ירידת שיעור המס השולי בכל מדינות אירופה בין 1979 ל-1990 כאן: http://www.econlib.org/library/Enc/MarginalTaxRates.... 2 ר' למשל כאן http://www.rowbotham.com/knowledgenet/countryprofile... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זכור לי כי בזמנו היה איזה מאבק של סטימצקי כנגד מספר חנויות קטנות (לפחות באזור השרון), שכלל מניעת אספקת ספרים מיובאים לחנויות. אם אני לא טועה, המאבק הזה הסתיים, בין השאר, ברכישת רשת ''ספרי'' ע''י סטימצקי. לצערי אני לא זוכר פרטים, ויתכן כי לא היו דברים מעולם. אם מישהו זוכר משהו כזה - אשמח אם תעזרו לאקס-צ'יף סנילי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שסטימצקי אכן רכשה את סיפרי. לא אתפלא אם גם "צומת ספרים" שייכת לסטימצקי, שהרי מונופולים אינם מתים אלא מתחלפים. אגב ההולנדים שהם אנשים מעשיים מאד יצרו מערכת חוקים ותקנות שגורמות לכך שחנויות קטנות יוכלו לשרוד גם בעידן הקניונים והרשתות הפתוחים ברציפות. הרעיון הוא תחרות הוגנת, שהרי בעל חנות ספרים קטנה שפרנסתו דחוקה, לא יוכל להרשות לעצמו לשכור עובדים מחד, ומאידח אם ימצא בחנות 7 ימים בשבוע מבוקר עד ערב תפגע איכות חייו במידה ניכרת. מאחר וההולנדים לא רוצים שהחנות הקטנה תסגר ויהיה להם עוד מובטל להאכיל, הם דאגו שלחנות קטנה יהיה יתרון גם ע"פ רשת גדולה. (שעות פתיחה, מיסים מופחתים שיאפשרו למכור בזול וכו'). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כך שההולנדים החסכנים והיעילים, תחת לממן דמי אבטל זמניים, מממנים חנויות מפסידות מחד, וגורמים לציבור הקוראים לקנות ספרים יקרים יותר מאידך. אכן, דוגמה למופת. בכלל, רצוי להמשיך קו זה וליצור יזמים בכל מקום: לא משנה אם העסק יהיה רווחי או לא, ולא צריך להתאמץ יותר מדי כדי להעמידו על רגליו - הממשלה תדאג לכל המחסור. נשאלת השאלה, מאיפה יגיע הכסף לממשלה? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |