בתשובה לנעם טל, 25/08/04 1:33
 |
|
 |
||
|
||||
 |
"אני חושש שבכוונה הקצנת בדבריך כדי לעורר ויכוח, ובכל זאת אנסה לענות באופן ענייני." אני בהחלט מנסה לעורר *דיון* אבל לא הקצנתי שום דבר. "אבל גם לקבוצה קטנה של צופים ו/או מאזינים יש זכות להנות מכספי האגרה" ניחשתי שתטען כך. אני הייתי אומר שאם לקבוצה קטנה של צופים יש זכות להינות מכספי האגרה אזי וודאי שיש גם לקבוצות *גדולות* זכות להינות (הלכה למעשה, יש להם "יותר" זכויות). אם כולם משלמים אגרה ורק חלק קטן מקבל תמורה הרי שיש כאן מידה גדולה מאוד של אי צדק. הבעיה היא כמובן עצם הרעיון של האגרה ושידור ציבורי. גם אם נאמץ את הרעיון של "שירות המיעוט" יש בשיטה הזאת בעיה אינהרנטית. ברור ומובן מאליו שכספי האגרה לא יכולים לתת ל*כולם* את *כל* מה שהם רוצים. התקציב מוגבל ומספר שעות השידור מוגבל. מכאן נובע שחייבים איכשהו לבחור מה לשדר ומה לא. איך עושים את זה? על פי איזה קריטריונים? מדוע מקציבים זמן למחול ולא מקציבים זמן לשחמט או רוק כבד? ברור שגודל הציבור המתעניין איננו פונקציה - הרי רייטינג זה לא חשוב. גם טיעונים בדבר "חשיבות" הם עניין של טעם אישי שהרי לא מדובר כאן ב(למשל) החלטות (קשות ובעייתיות לא פחות) של וועדת "סל התרופות" בה אפשר אולי לחיות באשליה שניתן לדרג אילו מחלות דורשות יותר תשומת לב ואיזה לא. מה נשאר? מן הסתם מה שנשאר זה "מי קרוב יותר לצלחת" - פוליטיקה. עכשיו אפשר להמשיך הלאה, נניח שמצאת באורח פלא איזשהם קריטריונים. ברור שעדיין נשארים ציבורים מסויימים שלא באים על סיפוקם. חובבי הרוק הכבד אולי יקבלו בהכנעה את ההחלטה להרחיב את שעות שידור המחול אבל זה לא יהפוך אותם לחובבי מחול וצרכיהם לא יבואו על סיפוקם. מצד שני, אתה גם לוקח מהם כמה מאות שקלים בשנה, כסף שהיה יכול, אילו היה נשאר בידיהם, לשמש לקניית כרטיסים להופעות, קלטות וווידאו, ואולי אפילו, מנוי על "ערוץ הרוק הכבד". מכאן שהרצון שלך לספק את צרכיהם של מיעוטים פוגע באופן שרירותי במיעוטים אחרים. במצב של שוק חופשי יש סיכוי גדול יותר שגם חובבי המחול וגם חובבי הרוק הכבד יבואו על סיפוקם ובכל מקרה לא יתרחש מצב בו הנאתם של אחדים באה על חשבונם של אחרים. האגרה איננה מרחיבה את אפשרויות הבחירה, היא מצמצמת אותן. "אם את מרסל פרוסט או ג'ויס קראו פחות אנשים מאשר את הארי פוטר צריך להפסיק להדפיס אותם? לפי ההגיון הזה אין מקום למוסיקת ג'ז, רוק מתקדם, ומוסיקה קלאסית בשידורי הרדיו, כי רב הציבור מעדיף פופ שדוף וקופצני." יש מקום לשניהם והטיעון שלי איננו בעד או נגד מרסל פרוסט או הרי פוטר כך שלא ברור לי מדוע הכנסת את המילה "צריך". אני לא יודע מה "צריך" ואני בוודאי לא חושב שמישהו אחר יודע או יכול לדעת מה "צריך". אני יודע מה אני "רוצה" ואני חושב שנכון וצודק לאפשר לכל אדם להביע את רצונו באמצעות הבחירות שהוא עושה. אתה מניח שבמצב של שוק חופשי אף אחד לא ידפיס את פרוסט אבל המציאות היא שונה משום שמישהו דווקא כן מדפיס את פרוסט, וזה ממש לא ההוצאות הממשלתיות. יש אנשים שאוהבים את פרוסט והם שוק פוטנציאלי, ההנחה שלך היא פשוט שיש כאן משחק סכום אפס ולא כך הדבר. אם שוק הרדיו, למשל, היה שוק חופשי באמת, היה לך, בתור מיעוט, סיכוי גדול יותר לקבל שירות טוב. אם 90 אחוז מהאוכלוסיה אוהבים פופ אזי יעוטו על השוק הזה חברות רבות, אבל עצם העובדה הזאת הופכת את השוק להרבה פחות אטרקטיבי ומצד שני, אותו ציבור לא מסופק הופך להיות אטרקטיבי יותר. מחצית השוק של חובבי הג'אז היא קבוצה גדולה הרבה יותר מאחוז אחד של חובבי ההיפ הופ. (וזה בלי להכנס לשאלת המעמד הסוציו אקונומי של חובבי הג'אז, דבר שעשוי להיות אטרקטיבי יותר בשביל מפרסמים מסויימים). העיקרון הזה עובד בצורה נאה ביותר בכל תחום אחר, קח את תחומי העניין האזוטריים ביותר ותגלה שצרכי המתעניינים מסופקים על ידי מנגנוני השוק החופשי, המניע של הספקים יכול להיות כל דבר, החל מכך שהשוק הוא "קל" (משום מיעוט המתחרים) וכלה בכך שהם פשוט "משוגעים לדבר", מוצאים בארץ הרבה ספרי שירה לא משום שעושים כאן הרבה כסף אלא משום שחובבי השירה הם חולי נפש שזקוקים לאשפוז (סתם! אני בודק אם אתה קורא בריכוז) משום שיש משוגעים לדבר שמוכנים לשאת בהוצאות או לנהל עסק שאיננו מרוויח מליונים אלא רק מקיים את עצמו בדוחק. לסיכום שתי הטענות שלי. א. מנגנון השידור הציבורי המבוסס על גביית כספים בכפיה מצמצם את אפשריות הבחירה של כולם ויוצר אפליה. ב. השוק החופשי יכול לספק הרבה יותר טוב את צרכיהם של כולם, ובמיוחד את צרכיהם של קבוצות המיעוט. "האם אתה בעד ביטול אגרת הרדיו והטלויזיה?" כן "ומי יבוא במקום השידור הציבורי - גופים כלכליים?" אזרחים שמעוניינים לשדר. "ואם יעלו את אחת ממדרגות המס במספר אחוזים, במקום אגרה, וכך יממנו את השידור הציבורי זה כן בסדר?" ברור שלא. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מבצע חלוקה פשטנית של הציבור לציבור צופי דודו טופז ששום דבר אחר לא מעניין אותם מול ציבור צופי סרטים דוקומנטריים. ומציג את השידור הציבורי כאילו הוא גובה כסף מציבור אחד עבור ציבור אחר. המציאות קצת יותר מורכבת. השידור הציבורי יותר מגוון יש קול המוזיקה, יש ריח מנטה והטברנה, יש עמוד האש ויש ליגת השכונות בכדורגל. המטרה היא שכל ציבור יוכל לקבל בערוצים הללו תכנים שהוא מתעניין בהם אך הם לא מסופקים לו ע''י כוחות השוק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדוע אתה טוען ששוק הרדיו אינו שוק חופשי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוציאים בארץ *מעט מאוד* ספרי שירה (קרוב לאפס, למעשה) וגם אלו שיוצאים, יוצאים בגלל שהמשוררים עצמם מוכנים לשלם כדי שיוציאו את ספרם. כתבי עת לשירה, שעוד יוצאים איכשהו, קשה מאוד להשיג ברוב חנויות הספרים. צריך להבין שכשהשוק הכללי קטן (כמו שוק הספרים המודפסים בעברית), תחומים פחות נפוצים עלולים לא להיות רווחיים כלל, גם אם אתה שולט בשוק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמנם? לפי נתוני אי-בוק, ישנם בחנות 648 ספרי שירה המוצעים למכירה, יותר ממספר ספרי המתח שם (421) או הרומן הרומנטי (161). לשם השוואה, מספר ספרי הסיפורת המוצעים הוא 2377. בחנות דיבוק מוצעים 1748 ספרי שירה שונים למכירה, אבל לא הספקתי להמשיך לבדוק כיוון שהחנות המטומטמת הזאת משתמשת בטכנולוגיה של מיקרוסופט. איש, אגב, אינו טוען כי תחום השירה פורח ופופולרי כמו תחומים אחרים – מדובר בתחום תובעני יותר מבחינת הקורא וספרי שירה אינם נמכרים היטב בשום מקום בעולם. אבל באופן יחסי בישראל היחס לשירה ולמשוררים ולהוצאת ספרי שירה טוב בהרבה בהמצוי במתוקנות שבמדינות. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |