 |
|
 |
||
|
||||
 |
נו, באמת. מי שמדברת על סילוף דברי התלמוד... א'. אמנם נכון שהגזמתי בהגדרתי ובשימוש במונח "פתיות" בהקשר זה, אבל להווה ידוע לכל היסטוריון מתחיל שמונחים מסוימים מן המקורות מעוררים פעמים רבות קונוטציות שליליות אצל בן תרבות המערב, כאשר הסיבה לכך היא בעיית המינוח. חוסר ידיעה והיכרות של ההקשר בו נאמרו דברי חז"ל, עלול להוביל לפירוש מוטעה של המונחים, שכן המשמעות של מונח מסוים יכולה להשתנות מקצה לקצה במעבר מהקשר אחד למשנהו או מתרבות אחת לרעותה. ב'. את כותבת שבית דין מחויב *רק להזהיר* את הנוכרי בדבר המיתה שעתידה לו, וכבר מעידה בעצם כך שיש למונח התלמודי-ההלכתי "חייב מיתה", משמעות שונה מן הרגיל בעידן של עונש מוות. ולהזכירך, טענתי שאכן מדובר ב"תמרור אזהרה" של בית הדין ולא בהמתת הנוכרי בידיו. ואין זה משנה מה הנימוקים לכך שאינו נהרג בפועל, בדיוק כשם שלא משנה כל הבון-טון הלעוס על עקידת יצחק, בעוד שבפועל יצחק לא נשחט מעולם בידי אברהם אביו כקורבן למקום ב"ה. זה שבית הדין רשאי להעניש אדם שמזלזל בהסכמי העבודה שנכרתו בינו לבין בעליו – אינו אומר שהיהדות ההיסטורית בלתי הומנית. שכן אין לך בית משפט דמוקרטי-מודרני-נאור והומני שלא היה מעניש על כך בצורה כזו או אחרת את מפירי הסכמי העבודה והעסקה. מה גם שבשום מקום לא טענתי שהמוות הינו מצב חיובי. עמי הארצות כאן החליטו לפרש את דברי המשורר תוך הוצאתם מהקשרם ובהתאם לרף דמיונם מהמערב הפרוע. ובהמשך תובהר כוונת דברי. ג'. איך את מעיזה בכלל לדבר איתי בהתבסס על התלמוד של הסוגיה? הרי במסכת סנהדרין, דף נ"ה עמוד ב', כתוב במפורש: "אמר ריש לקיש, עובד כוכבים [עוד מונח תלמודי נפוץ של "גוי", אם לא שמת לב] ששבת חייב מיתה, שנאמר [בבראשית ח, כ"ב]: 'ויום ולילה לא ישבותו'. ואמר מר, אזהרה שלהן זו היא מיתתן. [=כלומר, עצם זה שבית הדין מזהירו לפני ואחרי מעשה שביתתו – יצאנו ידי חובת מיתתו !] פשיטא? [שואלת הגמרא]. אמר [השיב] רבינא, היינו שני בשבת, וליחשבה גבי ז' מצוות [בני נוח]". ואם תועילי נא לעיין באמת במקורות אלו, תגלי להפתעתך את דברי רש"י במקום (ד"ה "אמר רבינא") המסבירים מפורשות שדבריו של ריש לקיש כלל לא מכוונים כלפי יום השבת או היום הראשון ששובתים בו הנוצרים, שכן גם הגוי מצווה על שבות ואסור לי להגיד לו לעשות מלאכה עבורי ביום השבת, אלא שכוונת ריש לקיש ל"מנוחה בעלמא" (מנוחה מתוך בטלת הזמן בשעת העבודה) ביום שאינו בר-שביתה. ומציאות שכזו יכלה להתקיים לאורך ההיסטוריה רק במצב שבו הגוי הוא עבד כנעני של אדונו היהודי, שכן היהודים לא שלטו על הגויים בכדי שידונו ויפסקו כך בתקופת גלותם הנוראה תחת שלטונות אימה נוכריים. לסיכומו של דבר: עם ישראל הביא לאומות העולם את בשורת השבת, יום מנוחה שבועי. התלמוד שגוזר מיתה על גוי ששבת, גם אם נניח כדבריך שאינו עבד כנעני, עדיין, אינו מדבר כלל על שביתה ביום שבועי אחד קבוע ומפורסם; אלא ביום חול בהיר אחד וסתמי מן המניין. הסיבה שהוא מתחייב מיתה שמימית1 נובעת מכך שהוא מצווה לקיים שבע מצוות בני נוח לשם זכייתו בחיי העולם הבא המיועדים לו, אחרת, במידה והוא עובר עליהן, עונשו חיי גיהינום, מוות שמימי. ועל בית הדין היהודי רק *להזהירו* שלא לעבור עליהן. וכשם שעלינו להזהירו על כך, עלינו גם להזהירו שלא לעבור עבירה פסיבית של שביתה ביום חול רגיל, בעודו מצווה לחרוש ולקצור (רש"י, בראשית ח', כ"ב). או במילותיו של רבינא, המסיימות את הפיסקה התלמודית המצוטטת למעלה, "קא חשיב שב ואל תעשה, קום ועשה לא קא חשיב?!". ------------ 1 וכלל לא ארצית, כהבנת המונח "מיתה" היום, כמיתה ארצית גרידא - כפי שלכך התכוונתי בתגובה 246524 |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |