בתשובה לאייל מתקומם, 12/10/04 2:40
 |
|
 |
||
|
||||
 |
איל מתקומם יקר, האם ראוי לקחת כסף משמעון ולתת למנשה, יהודה, ראובן וחבריהם? התשובה תלויה בשאלה מהו משמעות הכסף ומהן זכויותיהם של מנשה, יהודה, ראובן וחבריהם. השקפה אחת יכולה לראות בכסף מעין "משאב" שמרגע שהופק שייך לגוף המכונה "חברה" וניתן לחלוקה על בסיס החלטותיו של גוף מתווך מוסכם על הכל (נאמר, הממשלה), הרי שכל החלטה של אותו מתווך תהיה קבילה, ובכלל זה העברת כל הכסף למנשה (כי יש לו חמישה ילדים), או יהודה (שיש לו ברונכיט ספסטית, לא עלינו), ראובן (כי הוא כל כך נחמד וחייכני), וכן הלאה. השקפה שנייה יכולה לראות בכסף מעין משאב גם כן, אך לקבוע כי ישנם סייגים מסויימים ליכולתה של הממשלה לחלק מחדש את הכסף, סייגים המבוטאים בכך שרק חלק מהכסף נלקח משמעון לטובת "החברה" (ומחולק על ידי המתווך) וחלק אחר נותר בידו, לעשות כאשר יידבו ליבו. השקפה שלישית יכולה לראות בכסף גם כן מעין משאב, אך קובעת כי כל המשאבים המופקים שייכים למפיקיהם (בהסתייגויות כאלו ואחרות שלא נכנס אליהן). במצב כזה, הכסף שייצר שמעון שייך לו בדין שהוא ייצרו ולכן כל תוצר משני של הכסף שייך לו אף הוא. דומני שרוב המשיבים ידחו את גישה א' ו-ג' וייאמצו את השקפה ב', שבה הגדרת סמכות המתווך מעורפלת במכוון. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אורי יקר, אני בהחלט מקבל את קיומן של שלושת האפשרויות שמניתה כעובדה אמפירית (ויש שיוסיפו אפילו אפשרויות נוספות). אני גם מקבל את הערכתך שרוב המשיבים יבחרו באפשרות האמצעית - "המעורפלת במכוון". השאלה היא - מה זה אומר? כמקובל במקומותינו, אני מבקש לפתוח בהסבר תיאורטי קצר. ראה נא: יש שאלות שעליהן תשובה מתפשרת, מעורפלת, לא מחייבת, היא לגיטימית. ויש שאלות שלא. כשאני מתישב במסעדה ונשאל "אדוני מעדיף את המרק שלו חם מאוד?" אני יכול לענות "רותח", אני יכול לענות "קר" ומותר לי גם לענות "ככה-ככה". אבל כשאני נשאל האם אישתי בהריון אי אפשר להשיב "ככה-ככה". או שהיא כן או שהיא לא ו"ככה-ככה" זה התחמקות מהשאלה (מה שלא הססתי לעשות כשאמא שלי נידנדה לי לפני שנולדו הילדים). כשמדובר בפוליטיקה, "ככה-ככה" היא תשובה מאוד מקובלת ולדעתי אפילו ראויה, כי בחיי העשיה (ביחוד הפוליטית) צריך להתפשר כדי לשרוד. לא כך הדבר כשמדובר בעקרונות או צדק ומוסר (תורת-המידות). על השאלה "האם מותר לרצוח?" אי אפשר לענות "ככה-ככה". התשובה הנכונה היא כמובן "לא ולא". כשלוקחים את העיקרון הזה "לא תרצח!" לעולם הפרקטי - למשל המישפטי - אפשר למצוא נסיבות מקילות -למשל הגנה עצמית, אפשר גם לדבר על תנאים קיצוניים - למשל מלחמה, אבל לא תמצא בוגר משפטים (או אפילו מבוא-למשפטים) אחד שעל השאלה "האם מותר לרצוח" יענה "ככה-ככה". לאור העקרון ה*חד-משמעי* של "לא תרצח" יפעיל בית המשפט את שיקול הדעת המעשי שלו ויחליט לגבי המיקרים הספציפיים מהחיים. אבל העקרון בעינו עומד. השאלה שבה אנו עוסקים כאן "האם ראוי לקחת ממי שעמל ולתת למי שלא עמל" היא שאלה עקרונית מתורת-המידות. אתה יכול להשיב בחיוב או בשלילה, אבל להגיד "ככה-ככה" או "תלוי מתי" או "לפעמים" זה כמו להגיד שאישתי חצי בהריון. גם כאן, כמו עם "לא תרצח", בחיי המעשה אפשר למצוא יוצאים מהכלל - למשל קנס על פגיעה ברכוש או חיי הזולת. אבל העיקרון בעינו עומד. את העקרון של "לא תרצח" כולם מקבלים. לעומתו, את העקרון של "לא תיקח" (בן-דוד ראשון, אגב, של "לא תגנוב"), מסיבות היסטוריות או פסיכולוגיות, שלא את כולם אני מבין, חלק מקבלים וחלק אינם מקבלים. אבל יותר משניהם, גם מקבלים וגם אינם מקבלים - "ככה-ככה". אלו הם האנשים שבוחרים בהשקפה האמצעית (המעורפלת) כעקרון מנחה. תשאל, למה זה קורה? למה אנשים מתחמקים מהכרעה ערכית? לדעתי, כי זה יותר קל. לא צריך לחשוב הרבה, לא חיבים להפעיל היגיון. עם "ככה-ככה" אי אפשר לטעות. זה יותר בטוח. יותר נוח. האמת היא שקל לי לקבל את זה שרוב האנשים במדינה (ובעולם) מעדיפים להתחמק מהכרעה ערכית/מוסרית. למי יש זמן להתעסק עם שטויות? אבל זה שרוב המגיבים ב'אייל' (אינטלקטואלים) מתחמקים, זה דווקא קצת מפתיע אותי. אולי לך יש תאוריה שמסבירה את זה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איל מתקומם יקר, שאלת בתחילת דבריך: "רוב המשיבים יבחרו באפשרות האמצעית - "המעורפלת במכוון". השאלה היא - מה זה אומר?" וענית בעצמך שזו התחמקות מהכרעה ערכית "כי זה יותר קל. לא צריך לחשוב הרבה, לא חיבים להפעיל היגיון. עם "ככה-ככה" אי אפשר לטעות. זה יותר בטוח. יותר נוח." לדעתי, זו תשובה "קלה" מדי. אנשים אינם בורחים מהכרעות ערכיות סתם ואין כאן בדרך כלל עניין של עצלנות איטלקטואלית או צירי-לוגיקה שהחלידו. אבל הם בורחים מהכרעות ערכיות הנתפסות כ*מאיימות* מסיבות שונות. כשהכרעה ערכית מאיימת על דימויים העצמי, על השקפה שהריעו לה מראש כל גבעה, על גרסא דינקותא, על שמם הטוב, וכן הלאה, הם מוכנים לנקוט כמעט כל פעולה כדי להתחמק מעמידה מול התוצאות הנובעות או יכולות לנבוע מדיון בשאלה ערכית. זה לא משהו המיוחד לאנשי האיל, כמובן, אבל לעתים קרובות זה מוקצן, משום שהיכולת האינטלקטואלית של חלק מהכותבים מאפשרת להם להבין היטב את ההשלכות הנובעות מההכרעה הערכית ולחוש באיום. ההבדל העיקרי בין התנהגותם כאן להתנהגותם של אנשים שיכולת הכתיבה שלהם או תחכומם פחותים היא חמיקה אלגנטית יותר מהסיטואציה המאיימת. כדי להמחיש, קח לדוגמה דיון היפותטי שבו מעלה א' טענה ש"אין אלוהים." הטענה זוכה לתגובות כאלו ואחרות המזמינות דיון נרחב יותר בשאלה, ואותו א' נענה לאתגר ומראה באותות ובמופתים שאכן אין אלוהים. בנקודה זו, אדם מאמין המבין את טיעוניו של א' היטב (בזכות יכולותיו האינטלקטואליות) עתיד להכנס למצב של מגננה מאיום ולנסות להחלץ מהדיון בכל אמצעי אפשרי באמצעות הסטת הדיון לנושאים אחרים, נסיון "לאיים" על א' בהשלכות האסוניות של קבלת הוכחה שאין אלוהים, הטבעת הדיון בים של מלל, הערות לגופו של אדם (אד הומינם), השבת תשובות סתמיות, חזרה על שאלות קודמות בתקווה ש-א' יתפתה לשוב לשלב קודם יותר בהוכחה, טענות שהדיון משעמם/אין זמן/כמה אפשר, וכדומה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך תגדיר "מפיק (של כסף)"? איך אנחנו יודעים ששמעון ייצר את מלוא הכסף שהוא הרוויח, ואילו הפועלים ייצרו רק את החלק היחסי שהם הרוויחו? מי קובע זאת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עצם העובדה שהוא הרוויח אותו מהווה אישור לכך שהוא ייצר אותו במלואו. אם מניחים ששמעון לא שדד את הכסף באיומי רובה או כפה על מישהו לשלם לו את הכסף, הרי שעצם העובדה שמישהו נתן לו מרצונו את הכסף מעיד על כך שהוא ייצרו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את הכסף נתנו לחברת ''שמעון ועובדיו בע''מ'', ולא לשמעון ישירות. שמעון, כבעלי החברה, הוא שהחליט על חלוקת השכר בה באופן זה. אז עדיין לא הבנתי איפה פה המנגנון שמבטיח לי ששמעון יודע להחליט נכון, ולא מנצל את מצוקת העובדים בשוק רווי אבטלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם שמעון הוא הבעלים של החברה, אין הבדל בין רווחיו לרווחי החברה (לבד מענייני מס). לגבי המנגנון שמבטיח לך ששמעון יודע להחליט נכון – שמעון לא צריך לדעת להחליט נכון, כיוון שהשוק מחליט בשבילו. אם הוא ייתן לעובדים שכר נמוך מדי ביחס לשכר בשוק, העובדים ילכו (ולעניין זה, רמת האבטלה אינה רלוונטית, השכר מתיישר בהתאם להפרשי הביקוש וההיצע) ואם יציע שכר גבוה מדי הרווחים שלו יברחו. שמעון ימקם את השכר בלי להתעמק בכך בין שני הקצוות שלא הוא התווה. כמובן שאנשים אינם חיים בתוך תיאוריה ובחיים האיתותים לשכר גבוה מדי (בפועל מדובר בדרך כלל גם בשכר גבוה מדי וגם בהעסקת עובדים רבים מדי) מתקבלים לא מאיזה ניתוח צונן של המצב הכלכלי אלא כאשר בעל העסק מתחיל להדרש בתכיפות גוברת והולכת למשפטים כמו "אני יכול לשלם רק שוטף פלוס 120," "אם מצלצלים מהבנק תגידי שיצאתי," "הצ'ק בדואר," וידידיהם הטובים. או אז מכנס שמעון את עובדיו ושר להם בשלושה קולות כמה המצב קשה ואחר כך מזמן אותם למשרדו ומבשר להם על הורדה במשכורת (5 אחוז לעובדים שהוא רוצה לשמור, 20 לאלו שהוא רוצה להפטר מהם), כשנכנס אליו עובד לשיחה שבה הוא עשוי לבקש חופשת אקסטרה או מקדמה הוא פוצח לפני הבקשה בצרור שירי עבדים כושים על המצב הקשה היום בשוק ואיך הוא בקושי צף כדי להרתיע את העובד מלבקש, וכן הלאה וכן הלאה. שמעון לא מנתח את המצב, הוא רק מגיב לקושי שלו ושכר העובדים מתיישר לפי קו מסויים המתאים למצב הכללי במשק (לבד מהמקרה הנפוץ – עשרות אלפי מקרים כאלו מתרחשים מדי שנה – בו הוא פשוט פושט רגל). אפרופו זה – אם שמעון מוותר על ניצול מצוקת העובדים – מרצונו או מתוקף החוק – ומעניק להם שכר הוגן ואפילו משתכר כמותם ולא יותר, האם אין זה הוגן שבמקרה והוא עומד על סף פשיטת רגל העובדים יידרשו לעבוד מספר חודשים בחינם או להעביר לרשותו חלק מרכושם כדי להצילו מפשיטת רגל כזו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לשאלתך האחרונה: כן. ובארגונים שבהם חלוקת הרווח היא הוגנת, זה לפעמים אפילו קורה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רודי, אתה מזכיר לי את הסרבן. אי אפשר לענות על השאלה הזו "כן" וגם לתמוך בקינין פרטי. אם אתה דורש משמעון לחלק את הרווח עם עובדיו (שווה בשווה) ואתה דורש מהעובדים לשאת בהפסדים, אז שמעון וראובן הם לא עובד ומעביד אלא שני שותפים. אתה מדבר על קולחוז? אפילו עמיר פרץ לא הולך כלכך רחוק. האם רודי מציע את העקרון ש"כל אחד יקבל לפי צרכיו וייצר לפי יכולתו"? חשוב: - מי קובע מה הם צרכיו של כל אחד בעולם הזה - מי קובע מה היא יכולתו (אולי הוא סתם בטלן) - מי קובע מי הוא משורר טוב ומה הוא צייור יפה למרות שזה יפה ורומנטי שכולנו נהיה שותפים, אי אפשר לרצות את זה ולא לרצות שהדברים ינוהלו עלידי ועדה או מועצה או משהו מושחת אחר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עניתי על הודעה זו רק כדי לומר שאיני מעוניין לענות עליה, מכיוון שהיא מאשימה אותי בטענות שלא טענתי, וחוזרת על דברים בהם דשנו ארוכות. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |