 |
התנצלות מראש על שאני נאחז בכמה מדבריך כדי להביע דעתי בנושא.
''מי שלא מכבד את מתינו, שלא יצפה שנכבד את מתיו.''
אני מאוד תומך ברעיון הצום כיום אבל אישי וקבוצתי על רצח רבין. במיוחד אני רואה בחיוב את הכיון פנימה לתוך מחנה השלום ולא החוצה אל העם כולו. הצום צריך להיות אישי ולא לאומי. אני איני רוצה שיעמידו אותי בדום לזכרו של גנדי (על אף זכויותיו בהגנת העם והמולדת) ואיני רואה טעם בהעמדת הצד השני בדום לזכר רבין.
אחרי רצח רבין נעשתה טעות גדולה, בנסיון לנצל את הזעזוע מהרצח כדי להעביר את המסות של מחנה הימין אל מחנה השלום ולקבוע את האבל על רצח מנהיג מחנה השלום כיום אבל לאומי. הראקציה לכך היתה שגורמים במחנה הימין האמוני, במופת של חוצפה, צביעות ועזות מצח, הפכו את הרצח לאות קין על מצחו של השמאל.
הגיע הזמן לתקן את המעוות. האבל על הרצח הוא אבל של מחנינו. מי שרוצה להשתתף בצערנו יבורך, אבל אין לנסות לכפות אותו על מי שאינו רוצה. הכפייה רק מכשירה את הבימה לחמורים הקופצים בראש של ''אבל אני לא מתאבל על פושעי אוסלו''. אם בהזדמנות זו מחנה השלום יפריד עצמו גם מצדיקי השמאל הקיצוני (שרבין בעיניהם לא ראוי לעמוד במחיצתם של אורי אבנרי, מרדכי ואנונו וטלי פחימה), יצא הפסדנו -שכרנו.
באופן הזה כל ההתנגדויות לצום אינן נכונות. לא מדובר בשום הצגה כלפי חוץ אלא בגיבוש המחנה פנימה (אולי הצגה לילדינו שהוריהם מזדהים עם מחנה הדוגל בערכים חשובים). ורבין לא צריך להיות קדוש (כשם שאף אחד לא מקדש את גדליהו בן אחיקם) כדי להיות ראוי להזדהות עם קורבנו, כאיש מחנה השלום.
וכן, נכון לעכשיו רבין הוא ''המת שלנו'' ולא ''של כולם''. אם וכאשר מחנה השלום יכבוש בחזרה את מרכז המפה הפוליטית הוא יהפוך ל''מת לאומי''.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש