בתשובה להמסביר לצרכן, 10/01/05 13:41
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אז זהו, שלא. הפואנטה היא שיש הבדל קריטי במעמד בין ברקת ל, לא ביל גייטס, נגיד טד טרנר. אם טד טרנר רוצה להפיק סדרה על חייו של צ'רלי צ'פלין, הוא יעשה זאת. אם ברקת רוצה לעשות את אותו הדבר, והיא מצליחה לגייס את הכסף להפקה, יתבעו לה את הצורה כמעט על כל צעד ושעל. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח למה העברת אותי מגייטס לטרנר (עליו אני יודע פחות). האם את אומרת שהוא הבעלים של זכויות היוצרים של צ'רלי צ'פלין? גם גייטס הוא הבעלים של הזכויות על "חלונות" לכן אני לא יכול לשווק או להשתמש בה בלי שיתבעו לי את האמ-אימא שלי. אז ברקת תעשה סידרה על "השמן והרזה" ואני אשתמש בלינוקס או משהו כזה. עכשיו נראה לי שאנחנו לא מדברים על "בעלות על משאבי ייצור" אלא סתם על קניין (במקרה, קניין רוחני). אז אולי זה מה שהניאו-מרקסיסטים רוצים, לבטל את הקניין? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל: נא לפנות אלי בלשון זכר. לעדי הבחורה אין שם משפחה, לא עונתי ולא אחר. דבר שני: אין לי שמץ של מושג מה רוצים הניאו-מרקסיסטים מכיוון שלא שמעתי את שמעם עד כה. דבר שלישי: החלפתי לטד טרנר כי אנחנו מדברים על תרבות ולא על טכנולוגיה. (גם על טכנולוגיה יש לי מה להגיד, אל תדאג.) ולעיקר העניין, אני מסביר בצורה הרבה פחות ברורה ומפורטת את מה שלורנס לסיג כתב: "אמצעי הייצור" של תרבות הם תרבות קודמת. אין כמעט דרך ליצור יצירה ספרותית בימינו, למשל, בלי להסתמך על שייקספיר ועל סיפורי התנ"ך, בין אם במודע ובין אם לא, בין אם באופן ישיר ובין אם באופן עקיף. אם כותבי התנ"ך ושייקספיר היו שומרים על זכויות היוצרים שלהם בימינו, היתה להם שליטה כמעט מונופוליסטית על כל התרבות המיינסטרימית בעולם המערבי. צ'רלי צ'פלין, לעומת זאת, היה אדם פרטי ולכן מעולם לא היה ולא יכול היה להיות קניינו של איש, לא רוחני ולא גשמי. ואני לא אומר את זה בשביל הצחוקים, זו נקודה חשובה, כי בעקרון, זכותו כל אדם לעשות סרט על חייו של מי שמתחשמק לו ולהקרין אותו (נגיד) בערוץ שמונה. אפילו לברקת. בפועל, סרט כזה יכלול, מטבע הדברים, קטעים קצרים מסרטיו, יחד עם ראיונות עם מכיריו ומוקיריו, ודיונים משמימים יותר או פחות על משנתו הקולנועית. בעקרון, הקרנת קטע קצר מסרט בתוך סרט תעודי היא דוגמה קלסית ל"שימוש הוגן" שאינו דורש רשות מבעל זכויות היוצרים. אפילו אם הוא לא היה "שימוש הוגן", ברקת תמיד יכולה להבטיח לבעל הזכויות, נגיד, 5% מכל רווחי הסרט. בפועל, אם ברקת תראה בסרט שלה ולו את קצה קצהו של שפמו של הנווד, יתבעו לה את הצורה על סכומים שלעומתם יראה הנזק הכלכלי של הצונאמי במזרח אסיה כמו מחיר החלפת המקלדת שלי כשאני שופך עליה קולה. היא יכולה לטעון שזה שימוש הוגן עד מחר, אבל אלא אם כן היא טוענת את זה באמצעות עורכי דין מהשורה הראשונה בקרב משפטי ארוך ומייגע שעלותו כמה מאות אלפי דולרים, אין לה בכלל טעם להתאמץ ולפתוח את הפה. בפועל, אפילו אם היא רוצה להשיג אישור מראש, עצם הבדיקה למי שייכות זכויות היוצרים (אין לי מושג מי זה. אולי טד טרנר, אולי מישהו אחר) של כל אחד מכל קטע מסרטיו של צ'רלי צ'פלין (שחקנים, במאים, תסריטאים) והמשא-ומתן איתם באמצעות עורכי-דין מהשורה הראשונה, כאמור, יעלה בערך כמו הקרב המשפטי שצפוי לה אם היא _לא_ תעשה זאת, וידרוש ממנה קשרים אצל כל תעשיית המדיה. לברקת אין את כל אלה. לטד טרנר יש בלי לחשוב אפילו, בין אם יש לו זכויות יוצרים על סרטיו של צ'רלי צ'פלין ובין אם אין לו. אם כל זה נשמע לך מופרך, ראה לסיג, שמתאר דוגמאות רבות ומגוונות מההיסטוריה המשפטית של ארה"ב ואירופה, חלקן מופרכות הרבה יותר, ורובן עם סוף טרגי. אתה יכול לומר, "טוב, לא נורא. ניתן לעורכי הדין ולמחוקקים לדאוג להבהיר את הקטע הבעייתי הזה שנקרא שימוש הוגן, ובינתיים, מה יש, ברקת באמת לא יכולה לעשות סרט על השמן והרזה?". העניין הוא שתרבות נבנית, בהכרח, על תרבות קודמת, כמו שאמרתי בהתחלה. זכויות יוצרים היום הולכות לפחות שבעים שנה אחורה. אם אתה מוגבל, ביצירה שלך, לדבר אך ורק על מה שקרה בעולם התרבות לפני שבעים שנה ויותר, התרבות והיצירה _שלך_ לא רלבנטית. מה שיש לך להגיד וליצור שייך אולי לאקדמיה המאובקת של הלימודים הקלאסיים. אתה יכול להפיק סרט שיראה, אולי, על ידי אניני טעם בעלי אופי מיושן. הסרט שכולם יראו, לעומת זאת, יופק על-ידי טד טרנר. למה? כי הוא ממעמד אחר. הוא ממעמד יוצרי ובעלי התרבות. אתה, אני, וברקת, ממעמד הצרכנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מר עדי סתיו. אני מתנצל על הפניה בלשון נקבה. מעכשיו אתקן את דרכי. אני לא חשבתי שאנחנו עוסקים בתרבות דווקא, אלא בשאלת המעמדות. אבל תרבות זה נושא תרבותי אז אני שמח לדון גם בו. ובכן, לדעתי, אתה מעלה כאן שתי שאלות נפרדות: 1. האם, באופן מהותי אני, אתה וברקת ממעמד שונה מזה של טרנר. 2. הם חוקי זכויות היוצרים משרתים את ההתפתחות התרבותית. לגבי השאלה הראשונה, תשובתי היא לא. טד טרנר ואני (ומן הסתם גם אתה וברקת), בני אותו מעמד. בדקתי ומצאתי שכשטרנר היה בן 24(1963), אביו התאבד ביריה בראשו בגלל שחברת הפירסום שלו נקלעה לחובות עצומים. אבא שלי (יבדל לחיים) עדיין חי ואין לו חובות. לדעתי, אי אפשר לומר שטד טרנר היה, בגיל 24, במעמד גבוהה מזה שאני הייתי. גם חובות גבוהים זה לא בדיוק סוג המשאבים שהייתי מבקש מאבי להשאיר לי. אולי הייתה לו גם השכלה (למרות שהוא הודח מאונ' בראון כשנתפס במעונות עם אישה). מה שיש לטרנר היום זה מה ש*הוא* עשה עם המשאבים שעמדו לרשותו מאז שהוא היה בן 24 - ואלו עמדו/עומדים/יעמדו לרשותינו. לכן הוא לא ממעמד אחר. פשוט היום יש לו יותר כסף - הרבה יותר. וזה עוזר. אבל מה פה לא בסדר? לגבי השאלה השניה על זכויות יוצרים, נראה לי שרוב היוצרים של היום גם תומכים בשמירה על זכויותיהם. עוד לא קראתי את הספר שהמלצת אבל מהשם אני מניח שאתה מציע "יצירה חופשית". אין לי בעיה עם מה שאנחנו עושים באייל ואני מברך את אלו שכותבים מאמרים ושירים חינם, כשבא לנו. אבל בגדול, אם לא ניתן ליוצרים למכור את תוצרתם ולהרויח ממנה כסף (גם כסף גדול), נראה לי שהיצירה התרבותית תינזק ולא תרוויח. בסוף, מישהו צריך לממן את היצירה הזו, ואם זו תהיה ועדת התרבות בראשות ה"אצולה התרבותית" של לימור ליבנת (שנבחרת עלידי עוזי כהן) - הלך עלינו. לכן, הדרך היחידה לממן תרבות היא באמצעות גביית תשלום מצרכניה וטד טרנר הוא רק מתווך שחותך לעצמו קופון. אז מה שאני לא מבין זה - מה פה לא בסדר? או, במילים אחרות, איך אפשר לעשות את זה יותר טוב באופן מהותי? חשבתי שלנאו-מרקסיסטים יש רעיון - בגלל זה אני נטפל אליהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעניין המעמדות: המצב ב-1924 היה שונה מהותית מהיום בכל מה שקשור בחופש התרבות. מה שטד טרנר יכל לעשות אז, אתה ואני לא נוכל בהכרח לעשות היום. ספציפית לנושא, מצב זכויות יוצרים היה שונה לחלוטין. בעניין זכויות יוצרים: "מה הבעיה" כבר פרטתי, ונראה לי שגם אם אתה לא בדיוק מסכים, אתה מוכן לשקול את הבעיתיות. מה שאתה בעצם שואל זה "האם אפשר לפתור אותה", או אולי "האם אפשר לפתור אותה בלי להישמע כמו רדיקל". אז דבר ראשון, אפשר להישמע כמו רדיקל, ולא צריך לפחד מזה. אני בכנות לא חושב שהשמים יתמוטטו אפילו במקרה הגרוע ביותר שנוהגים לתאר חסידי הרחבת זכויות יוצרים, קרי, שמוזיקאים (למשל) יאלצו לעסוק בכך במתכונת תחביבם-אומנותם. דבר שני, רדיקליזם בצד, השאלה כאן היא לא כן-לא-זכויות-יוצרים, אלא עד-כמה-זכויות-יוצרים. זה בהחלט לא שחור-לבן. זה שאסור לי לשכור אולמות ולהקרין בו, תמורת תשלום, את סרטה החדש-דנדש של חברת וולט דיסני זה דבר אחד. זה להגביל לתקופה מוגבלת הפצה מסחרית של יצירה ספציפית כדי לפצות או לעודד את היוצר. זה שאני לא יכול בפועל לשבץ קטעים קצרים מצ'רלי צ'פלין, ושאסור לי אפילו בעיקרון להשתמש במיקי-מאוס כדי להעביר איזו פואנטה בקמפיין נגד ההתנתקות, זה הקצה האחר לגמרי של הסקאלה. זה להגביל בפועל יצירה של תרבות _חדשה_ רק לאלה שכבר ממילא יש להם שליטה עליה. מעבר לנקודה הזו, דברים נעשים רק יותר ויותר ביזאריים ומפחידים. ידעת, למשל, שיש סעיף מיוחד בחוק שאומר שצילום של בניינים לא מפר זכויות יוצרים? אחרת הצלם ההוא מרצח רבין היה צריך לחפש עם עורכי דין את הארכיטקט של בית העירייה כדי לפרסם את הצילומים. בין הקצוות האלה יש כל מיני דברים. אבל אנחנו צריכים להיות מודעים למה הקצוות האלה הם, בעצם, ולאיפה אנחנו נמצאים, והכי חשוב: מה המגמה הכללית במשפט ובמסחר בתחום הזה והאם היא מתאימה לנו בכלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טד טרנר עשה עסקים כבר בשנת 1924? אתה רומז שג'ין פונדה התחתנה עם אדם זקן כמו מתושלח רק בגלל הכסף שלו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1963, סליחה. אתה אולי מפרגן, אבל לא עד כדי כך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
- בטח התכוונת 1963 שאז טרנר היה בן 24. לא ברור לי מה היה השוני המהותי אז. אמריקה הייתה גם אז קפיטליסטית. בכל מקרה, אני לא משוכנע שזכויות יוצרים היו אז בראש מעיניו. הוא התרכז יותר בבניית תאגיד תקשורת (ב1970 קנה איזה ערוץ שולי - ראשון). - אין לי בכלל בעיה להשמע רדיקל או אפילו מרקסיסט רדיקלי, אם רק הייתי מבין מה אני צריך לטעון כדי לזכות בתואר הזה. כל מה שאני אומר זה שאני לא מבין מה הם רוצים. ואתה צודק - ב"מה הם רוצים" אני שואל "איזה פיתרון הם מצעים". - לגבי כמה זכויות יוצרים, אין לי דעה מגובשת אם 70 שנה יותר טוב מ30 שנה. ידוע לי שפטנטים בתעשיה הם ל-7 שנים. לא ברור לי גם, אם אתה מציע שמוסיקאים יעבדו רק כתחביב. לדעתי, אם זה יקרה, זה יגרום לפחות אנשים מוכשרים לעסוק בתחום (כי גם מוכשרים אוהבים ג'ינס וארט-קפה) ואז כולנו נפסיד. אבל כאמור, בתחום הזה אני לא מכיר ולא מגובש מספיק. הבעיה הזו, בעיקרה, נשמעת לי דומה לבעיות בטכנולוגיה (מידע, רפואה, תעשיה) שגם הן נבנות אחת על כתפי רעותה. אז כמו שאמרת אני שואל האם אפשר לפתור אותה (עקרונית לא כמותית), אפילו אם זה כן נשמע רדיקלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התכוונתי 1963 ובאמת אין הבדל לעומת 1924. הבעיה היא לא קפיטליזם, הבעיה היא חוקי פיקוח על תקשורת שלא מאפשרים למי שלא שייך כבר למעמד השולטים על שוק התקשורת ליצור תרבות בחופשיות. ההדרדרות התחילה בשנות השבעים והשמונים, אאז"נ, והנקודה הבולטת ביותר היתה החקיקה שאפשרה לחברות השידור לרכוש את האולפנים. אני לא מרקסיסט וגם אני לא יודע מה הם רוצים, אז לא אוכל לעזור לך בעניין זה :) אני לא דווקא מציע שמוזיקאים יעבדו רק כתחביב. אני אומר שזו התוצאה הגרועה ביותר האפשרית של הפתרון הקיצוני ביותר האפשרי, ושגם היא לא היסטרית. הרבה אנשים מוכשרים שמאוד אוהבים ג'ינס וארט-קפה יוצרים דברים נפלאים כתחביב. אבל אפילו ביטול מוחלט של זכויות יוצרים על מוסיקה (למשל) לא בהכרח יגרום למצב הזה. ויש גם המון פתרונות פחות קיצוניים. אם אתה רוצה לשקול אם 70 שנה טוב יותר מ30 שנה, כשאתה יוצא מתוך נקודת המבט שאומרת שהמטרה העיקרית של זכויות יוצרים היא לעודד יצירה, אתה יכול לשאול את עצמך אילו מהמצבים מעודדים יצירה יותר: - מצב שבו כל היצירה ב70 שנה האחרונות חסומה לכל שימוש שהוא ע"י מי שאינו בעליה, ויוצרים יודעים שהם צפויים לקבל רווחים מהיצירה במשך 70 שנה. - מצב שבו כל היצירה ב30 שנה האחרונות חסומה לכל שימוש שהוא ע"י מי שאינו בעליה, ויוצרים יודעים שהם צפויים לקבל רווחים מהיצירה במשך 30 שנה, ויכולים להרחיב, להשתמש ולהתבסס על כל יצירה בת 30 שנה ויותר. מה מאלה יגרום לפריחה משמעותית יותר של התרבות? אבל זו לא השאלה היחידה, כי החוקים הקיימים קיצוניים בהגבלות שהם מטילים לא רק בגלל התוקף הממושך של הזכויות שהם מעניקים, אלא גם בנושאים אחרים. למשל, הם לא מאפשרים שום יצירה חדשה שמתבססת על היצירה הקיימת (למשל, fanfic), הם לא דורשים רישום של יצירות מוגנות כך שאדם יוכל לדעת, לעזאזל, למי לפנות כדי לבקש תמלוגים, הם לא מבדילים בין הפצה מסחרית לבין יצירה שברקת כותבת בבית ושולחת לחבריה, וכהנה וכהנה. בכל אחד מהנושאים האלה יש שני קצוות, והרבה אמצע, ובכל אחד מאלה אפשר לחקור ולחשוב מה משרת יותר את היצירה והיוצרים. אני מאמין שברוב הנושאים האלה, חקירה כזו תעלה שהמצב הקיים, והמגמה, רחוקים שניהם מרחק מדאיג מאותו אופטימום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רגע, אם אתה לא עוזר לי עם הבעיה המרקסיסטית שלי אז למה שאני יעזור לך עם בעית זכויות היוצרים שלך? אני קפיטליסט, לא? :) באמת לא חשבתי מספיק על הבעיה שאתה כנראה מקורב אליה מאוד. מצד אחד יש אינטרס חברתי שהוא "פיתוח התרבות". מצד שני, אני מאמין שמה שאדם יוצר הוא רכושו *הפרטי*, במיחד אם זה נוצר מתוך היוצר עצמו (כמו שירה או מוזיקה). אם אתה כותב שיר הוא שלך לנצח ומותר לך, לדעתי, לגנוז אותו במגירה בלי ללכת לבית-סוהר. במקרה כזה החברה עלולה להפסיד (אם כי ראיתי שירים שמוטב היה אילו ניגנזו) ואתה לא תרוויח כסף. לפי דעתי חייבים להניח לך להרוויח כסף אם יש מישהו שמוכן לשלם על מה שאתה עושה. אי אפשר ולא כדאי להחרים את יצירתך אפילו לטובת החברה. עכשיו שאני חושב על זה, אני לא ממש מבין למה, כשאני בונה בניין הוא שלי ושל יורשי לדורותיהם וכשאני כותב שיר הוא שלי רק ל-70 שנה. אני לא ממש מבין למה זה בעיה שהיצירות הגדולות (נגיד צ'אפלין) הם בבעלות הרשתות הגדולות (נגיד טרנר). אם לברקת יש מה להוסיף ולבנות על צ'אפלין היא יכולה לרכוש את זכויות היוצרים (לא מעשי, אה?) או לעבוד עבור טרנר כשכירה או כפרילאנס. ואם התוספת שלה נידרשת (כלומר יש לה קונים) אז אני סומך על טרנר החמדן שלא יוותר על ההזדמנות. הוא גם ישלם לברקת, גם ייתן לחברה להנות מיצירתה וגם (הבן-זונה) ישלשל עוד כמה דולרים לכיסו. כאן אני מבקש להעלות נקודה שנראה שרבים נוטים להזניח כי בהרבה מיקרים היא שקופה. הנקודה הזו נקראת "יתרון הגודל". יש הרבה דברים שאנחנו כפרטים לא יכולים לעשות לבד. ברקת (תגידי כתירצי שנרד ממך) למשל, לא רק שאינה יכולה להפיק ולשדר סידרה טלויזיונית על צ'אפלין. היא אפילו לא יכולה להכין לעצמה כוס תה לארוחת בוקר - בלי להשתמש (ולשלם!) במערכת ענקית של "הון מאורגן".בלי זה, בשביל כוס תה אחת, היא צריכה לקום מספיק מוקדם כדי ללכת לסין ולקטוף שם תה, בדרך חזרה היא חייבת לשחות דרך קובה כדי לקטוף סוכר. אם היא שוחה ממש מהר היא תגיע בזמן חזרה למטבח, אבל אז יהיה עליה לטחון את העלים והקנים ולקושש עצים כדי להבעיר את האש. בעזרת השם, המים ירתחו (מאיפה מים?) מהר והיא תספיק להגיע לעבודה בזמן. טוב, אם יש לה כח לעשות את כל זה כל יום, מה זה בשבילה להקים רשת שידור. הסיבה שברקת שותה תה (שלא להזכיר בורקס) יותר בקלות היא שיש אנשים שאירגנו הון ובנו תאגידים שמגישים לה תה (בתשלום כמובן!) כמעט עד המיטה. באופן דומה האנשים הללו, על הונם המאורגן ותאגידיהם, מאפשרים לנו לצפות בתרבות בלי להרים ת'תחת מהספה. בראש התאגידים הללו עומדים אנשים שרוצים להרוויח *כסף*. אם לא היה שם כסף הם לא היו עושים את זה ואז ברקת הייתה שותה ואוכלת מה שנופל מהשמיים - בעזרת השם. ועל צ'אפלין היא בכלל לא היתה שומעת. מסתבר גם שברוב המיקרים, האנשים בראש התאגידים לא ירשו את מקומם אלא הגיעו אליו (גייטס, טרנר, בופט, לארסן, ג'ובס, טרמפ, ההוא מסטרבקס, מאמזון מדל, מGE - בעלת NBC, וולמרט ובארץ לב לבייב, דוברת, הורוביץ) יש עדיין כמה מדור שני ומעט מאוד מדור שלישי. כי רוב אלו שיורשים הון, הופכים אותו לכסף, מבזבזים אותו ומפסיקים להשפיע. מה שנותר לי, לך ולברקת לעשות הוא להצטרף לתאגידים הללו ולנסות להתברג למקום שבו נוח לנו (לא חייבים למעלה - שם צפוף), או למכור להם מבחוץ מה שיש לנו להציע או לנסות ולהקים תאגידים אחרים כמו שהם עשו. לא בלילה אחד, אבל בעשר עשרים שנה, ואם לא אז תוך דור או שניים. אבל שוב, אני יודע שיש אחרים שמצעים אלטרנטיבה. הם רק לא מגלים לי מה היא ואיך היא יותר טובה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי התה מגיע אליך הביתה בשקיות יפות של נט-סל ועולה שקל-שלושים. כשאתה רוצה להסריט סרט על צ'רלי צ'פלין אתה צריך להשקיע מאות אלפי דולרים בעורכי דין בלי קשר לעלות הסרטת הסרט. זו נקודה חשובה. _בעקרון_, כל מה שצריך זה להתקשר ל(נגיד) טד טרנר ולסגור על 20 אגורות תמלוגים לכל צפייה, כמו שעושים החבר'ה היפים והאמיצים של איין ראנד ב"מרד הנפילים" בעמק שלהם. ממש מיקרו-פיימנט1. _בפועל_, זה כזה סיפור שהוא פשוט לא אפשרי אלא עבור ארבעה או חמישה תאגידי התקשורת הגדולים. זה מבחינתי הכשל העיקרי של הקפיטליזם הרדיקלי. "יש לנו עקרונות יפים, ולעזאזל המציאות". זה ששיר או סרט שייכים במלואם ולנצח לכותביהם זה עקרון יפה, אבל יש גם מציאות. שקול שמה שאנחנו רואים כערכים מוחלטים מושפעים גם (לא אמרתי רק!) על-ידי מה שאנחנו רואים סביבנו יום-יום. שמעתי בזמנו (לא מהספר של לסיג, דווקא) על אנשים שנתבעו על זה ששמו תמונה של הסיממספונס באתר שלהם. אנחנו באמת רוצים עולם שבו מספר בעלי זכויות יוצרים מרכזיים שולטים על תמונות שילדה בן 13 שמה באתר שלה? כמו שאמרתי קודם, יש סעיף מיוחד בחוק שמתיר צילום של יצירות אחרות. אחרת לא היית להראות לחבר'ה תמונות שלך מהטיול האחרון לאולאן-בטאר. האם אתה רוצה לבטל את הסעיף הזה? בשם העקרון? 1 עוד דוגמה לעקרון ביניים: יש רגולציה של קאברים לשירים. המחיר קבוע, ולכן כל אחד יכול לעשות קאבר לאיזה שיר שבא לו כשהוא יודע מראש בדיוק כמה זה יעלה לו ומה הוא צריך לעשות. בלי עורכי דין. הייתי רוצה לראות פתרונות יצירתיים דומים גם ליצירות שיהיו קצת יותר מעניינות ותורמות לתרבות מקאברים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז שכנע 5 משקיעים להכניס כ"א מאה אלף דולר במיזם החדש שלך (או לחילופין שכנע 5000 משקיעים קטנים, להשקיע כ"א מאה דולר במיזם החדש שלך), שהולך לשנות את פני הקולנוע בישראל, ותוכל להסריט את הסרט, להרויח עליו כסף ולשלם דיבידנד לאותם משקיעים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה אם הסרט שלי לא הולך לשנות את פני הקולנוע בישראל? מה אם זה בסך הכל סרט שאני רוצה להקרין בפגישה הדו-חודשית של מועדון מעריצי צ'רלי צ'פלין? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעלי הזכויות של סרטי צ'פלין בכלל יירקו לכיוונך אם תקרין את הסרט שלך בהקרנה חד פעמית, בלתי מסחרית, בפני קהל מצומצם בסלון ביתך/מרתף אפלולי וכו'?! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי, ואולי לא. ומה לגבי הקרנה בערוץ הקהילתי? מה לגבי פרסום באנר לסרט שלך ב"עין הדג" למשל? עד כמה אתה מוכן להתפשר על החופש האומנותי שלך? כמו שאמרתי, כבר שמעתי על תביעות מסחריות מוזרות הרבה יותר שנגמרו בפשיטת רגל של הנתבע. רוצה דוגמאות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבקש שחרור מנושא זכויות היוצרים כי כמו שאמרתי - אין לי בו דעה מגובשת ואני לא עוסק בתחום. בגלל שהקניין הרוחני הוא נושא יחסית חדש והשנויים הטכנולוגיים מאפשרים העתקה, הפצה ושינוי בקלות הולכת וגדלה, נדמה לי שהנושא פתוח לדיון ואנשי מקצוע (משפטנים וכו') עדיין עוסקים בו. שמתי לב, אגב, שגם המחברים (נ&ב) לא אוהבים שמעדכנים את יצירתם. מותר לך לקרוא אותה חינם אבל אני תוהה אם הם יתירו לך לשלב חלקים מעבודתם (בשנויים קלים) בחיבורים שלך. אני, לעומת זאת, מתיר לך להשתמש בכל דרך שהיא בכל מה שכתבתי באייל. חינם - אין כסף! רק נדמה לי ש - You will get what you pay for |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כרצונך. זכויות יוצרים הופכים לנושא פוליטי מובהק. אתה יכול להשתחרר ממעורבות, אבל אתה עדיין מושפע. אתה יכול לסמוך על אנשי מקצוע, אבל גם להם יש אינטרסים (וגם לי, אם כבר). לא יודע מה דעתם של נ&ב על זכויות יוצרים, אבל תודה על תרומת התרבות :) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואו! אני ממש מתחיל להעריך את "גייטס, טרנר, בופט, לארסן, ג'ובס, טרמפ, ההוא מסטרבקס, מאמזון מדל, מGE - בעלת NBC, וולמרט ובארץ לב לבייב, דוברת, הורוביץ". הם עושים דברים "שאנחנו כפרטים לא יכולים לעשות לבד". טרנר המציא את צ'פלין, גייטס עוסק במחקר, כתיבה, שיוון והפצה של כל מוצרי מיקרוסופט, הבעלים של וולמרט מבצע עבודה של מיליון עובדים. איך הייתי שותה את התה שלי בלעדיהם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הערכה שלך (או שלי) לא חשובה במיוחד. בטח לא להם. הכסף שלך (ושלי) הוא מה שמעניין אותם. יש עוד אנשים שהכסף שלנו מעניין אותם - אז הם מנסים לקחת (או סתם לשדוד) אותו מאיתנו. האנשים ברשימה ההיא מסים לעשות משהו תמורת הכסף שלנו. אני מעדיף את הדרך שלהם. ואתה? מה שניסיתי להראות ברשימה (החלקית) הזו הוא שהטענה כאילו הכח הקפיטליסטי עובר בירושה איננה נכונה. הכסף עובר בירושה אבל בדך כלל הוא מפסיק להיות הון משפיע. סתכל על וולמרט (סתם כי אוהבים אותו כאן): - האם מנקודת המבט של האמריקאי הממוצע, קייומה של הרשת נחשב לייתרון? - כן. אפשר למצוא שם דברים בהנחה (גם תה) - האם וולמרט היה מקים אותה תמורת משכורת של קופאי? - לא. אם זה מה שהוא רצה, הוא היה הולך להיות קופאי. - האם מיליון העובדים שלו יכולו לתת את אותו שירות לציבור האמריקאי, בלי וולמרט בראשם - לא. כי אז היו מיליון ואחד עובדים אבל לא הייתה רשת לעבוד בה. הצורך לארגן מערכות גדולות ולממן אותם בהון מאורגן, מוכר גם אצל קפיטליסטים וגם אצל קומוניסטים. האלטרנטיבה לאירגון הון עלידי קפיטליסטים חמדנים היא ארגונו עלידי בירוקרטים גנבים. איזה אתה מעדיף? יש דרך אחרת, שכולנו נאהב זה את זו ולא נהיה חמדנים וגנבים. זה עובד (במידה מסויימת) בתוך קהילות קטנות - קיבוצים למשל. אבל משום מה, בין הקבוצות הקטנות האלו יש ניגודי אינטרסים. אפשר לחכות שזה ישתנה ובנתיים לקטר שניגוד אינטרסים זה חרא דפוק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא המה, זה האיך. אני לא מסכים שקיומה של הרשת הוא כ"כ טוב עבור האמריקאי הממוצע: האמריקאי הממוצע הוא גם הקופאית שעובדת שמה (ומנכים לה שכר אם היא מדברת, והיא הולכת לעבודה עם חיתול כי היא יודעת שהיא לא תוכל ללכת לשירותים). האמריקאי הממוצע הוא גם המוכר של החנות הקטנה בעיירה הקטנה אי שם, שנאלץ לסגור את העסק המשחתי כי המחירים שהוא קונה את הסחורה שלו הם גבוהים מהמחירים שוולמארט מוכרת אותם. האמריקאי הממוצע הוא גם התושב של אותה עיירה שהופכת לעיירת רפאים כשוולטמארט משאירה אדמה חרוכה כשהיא עוזבת את העיירה (עד כדי כך שבוומונט רוצים לחוקק חוק שיאסור על וולמארט לפתוח סניפים בתחומה). וולטמארט לא טובה לאמריקאי הממוצע מכיוון שהיא משלמת משכורות מינימום לרוב עובדיה, ומי משלם להם את השאר - מיסי משלם המיסים ונדבות! (ביטוח לאומי, קרנות צדקה, ארגונים לא ממשלתיים וכו'). וולמארט לא טובה לאמריקאי הממוצע מכיוון שרוב עובדיה מקבלים שכר כ"כ נמוך, שכמעט לא מאפשר להם להשקיע בחזרה במשק (הם קונים ממש מעט). וולמארט רעה לאמריקאי הממוצע מכיוון שהיא מתחמקת מתשלום מיסים ע"י משכורות עתק לבעלים ולהנהלה הבכירה, גם באופן ישיר או באופציות וכו'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת? אם הטיעון הזה אני לא מסוגל להתמודד. שים לב, אני לא שאלתי אם וולמרט זה הדבר *הכי* טוב שיכול היה לקרות לאמריקאים, אלא רק אם זה יתרון - כלומר אם יותר טוב להם עם וולמרט מאשר בלי. אני לא יכול להתמודד עם הטיעון שלך הוא שאני לא מבין: - למה הקופאית עובדת שם אם יותר טוב לה בלי - למה האמריקאים קונים שם אם זה כלכך רע - למה מישהו לא מקים רשת שמשלמת יותר טוב בסך הכל, האמריקאים לא טמבלים (לא כולם). ואין שם שום חוק שמחייב מישהו לעבוד בוולמרט או לקנות שם. אם מישהו יכול להקים רשת שמשלמת יותר טוב ועדיין מוכרת בזול - כל העובדים יעברו לרשת החדשה ומר וולמרט יסגור את הבסטה. וזה בסדר. בטוח שיום אחד זה יקרה ואף אחד לא יבכה על וולמרט המסכן. אבל האמריקאים (ברובם) ירוויחו. אם וולמרט עובר על חוקי המס - הוא יהיה עשיר בכלא. אפילו אל-קפונה לא יצא מזה בשלום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא כן טמבלים - תגובה 274210. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים לטענתך שלמישהו מגיע להרוויח מכך שהתה מגיע לשולחנה של ברקת. זה הוגן לחשוב שאלו שעשו את העבודה צריכים להרוויח ממנה. יש לנו גם אינטרס תועלתני לעודד יזמות. אבל בכל זאת, אותם בעלי-ההון (יזמים או לא יזמים. לא אכפת לי) לא מבצעים את כל העבודה לבד. מי אמר שהחלוקה הנוכחית בין האנשים שמעורבים בתהליך היא החלוקה הצודקת? אפשר לחלק גם אחרת את הרווח, ועדיין להשאיר מספיק מקום ליוזמה חופשית. האלטרנטיבה לקפיטליזם ניאו-ליברלי אינה דווקא קומוניזם. אפשר ללכת על חוקי-עבודה שייטיבו עם העובדים, על חלוקה אחרת של רווחי ההון וכדומה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה אחלה שאתה מסכים. בתמורה גם אני רוצה להסכים איתך ולכן (בניגוד לדיון הקודם) אני לא טוען שהחלוקה של הקפיטליסטים "צודקת". אני מסכים איתך "שאפשר ללכת על חוקי-עבודה שייטיבו עם העובדים". זה מה שאני מחפש. שיטה עקרונית לחוקק חוקים כאלו באופן שהם לא יראו שרירותיים ויביאו למצב שכל האנשים (טוב, שיהיה רוב האנשים) מרוצים. ראה, "עבודה לפי הצרכים - צריכה לפי היכולת" זה עיקרון שיטתי. אתה יכול להסכים לו או לא. אבל הוא כללי ולא שרירותי. גם "קביעת מחירים לפי הצע וביקוש" זה עיקרון שיטתי. אתה יכול להיות בעד או נגד, אבל הוא כללי ומונומק. המשפט "חוקים שייטיבו עם העובדים" איננו עיקרון. כדי ליישם אותו אתה ואני צריכים להחליט על כמה. נגיד "10% תוספת לכל העובדים". זה שרירותי. בעיני זה טוב אבל עמיר פרץ יתנגד ולא יהיה לנו נימוק להשתיק אותו אם הוא ידרוש 12% תוספת. וכך עם כל מספר שנעלה - זה יהיה שרירותי ומישהו ירגיש שזה לא פיר. לכן אני מחפש איזה עיקרון. אם זה לא השניים הנ"ל הייתי רוצה למצוא איזה נוסח כללי אחר שלא יהיה שרירותי ואפשר יהיה לנמק אותו. אם יש כזה, אפשר לבחון אותו. אם אין - אפשר רק לקטר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי להציע לך עיקרון שנובע מתוך הרציונאליות עצמה לחלוקת הטובין החברתיים. לדעתי, אפשר לפסול את הקצוות מהטעמים שציינו. מעבר לכך, אפשר להביא נימוקים טובים לעקונות חלוקה שונים. אבל אף נימוק לא יכול להיות נימוק מכריע לוגית. אז אם אנחנו לא משכנעים אחד את השני, נשארת לנו ההכרעה הדמוקרטית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למעשה הדבר היחיד שב. יכולה לעשות עליו סדרה בלי לחשוש להיתבע ובלי לשלם עליו כסף, הוא מפגשי האלמונים. אני לא יכול לתבוע אותה על גניבת זכויות היוצרים של הרעיון, כי אני אלמוני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל בארה"ב חל סחף עצום בכללי המשחק החל משנות ה-70, מגמה שהתחזקה עם עלייתו של רייגן לשלטון. המוביליות החברתית אכן הייתה גבוה בארה"ב לפני שנות ה-70 יחסית למצב השורר כיום. מחקרים שונים מראים בבירור שהחל משנות ה-70, המעמד הבינוני מתכרסם והבטחון התעסוקתי מתפורר. המוביליות החברתית כיום קטנה ביותר, כלומר אם נולדת עני, הסיכוי שתמות עני הוא גבוה יותר, ואם נולדת עשיר, הסיכוי שתמות עשיר הוא גבוה יותר. כיום, לא רק העושר עובר בירושה, אלא גם העוני. אם אתה רוצה, אני יכול לחפש נתונים מספריים, רק אל תשכח, לא בין 2 ל-4.. ;) הערה נוספת היא במישור הסטטיסטי. עד כמה דוגמה של איש אחד יכולה להעיד על מגמה? למשל, אם נסתכל על מה שקורה אצלנו, אני בטוח שנוכל למצוא ערבי משכיל ועשיר שהגיע לזה למרות הכל, אבל עדיין אין בכך לסתור את העובדה ששיעור העוני בקרב הערבים הוא הרבה יותר גבוה משיעור העוני בקרב היהודים, ושבחינוך הערבי מושקע העודף שנשאר משיפוצי השירותים בבתי הספר היהודיים...(מותר להגזים כדי להביע רעיון, נכון?). אז טד טרנר אולי זו לא הדוגמה הכי טובה.. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאן אתה נכנס לגוונים של ריגניזם, סוציאל דמוקרטיזם, שיקגואיזם וכו' שמישהו כינה בגדול "ניאו-ליברליזם" ואת כולם כבר טחנו בדיון 2101. כשאני קורא את המאמר בראש הדיון הזה (ועוד דברים) שאנשים מכנים בגדול ניאו-מרקסיזם, אני מקבל את הרושם שהם טוענים שכל הגוונים הנ"ל אינם אלא גוונים של חרא. שרון, פרס, בן-גוריון, רייגן, קלינטון, בוש ועוד כיוצא באלו זבל למינהו. בלי ממש לדקדק בציציות. אז, אולי בטעות, אני מצפה לאיזו בשורה מהפכנית. פטנט אחר שהוא לגמרי שונה במהותו והרבה יותר טוב. אולי זו הטעות שלי. יכול להיות שהנאו (החידוש) היחיד בנאו-מרכסיזם זה הסיגנון החדש להגיד את אותם דברים ישנים. אם זה כל התורה - אז שמישהו כבר יהיה נחמד ויגיד לי. זה שבתוך השיטה הקיימת יש עדיין בעיות (כמו שאתה מצביע) זה ברור וגם הצהרתי על זה בהתחלה. זה שיש עוד מה לשפר ואפשר לדון בדיוק איך (אחוז לפה או לשם) - גם זה ברור. אבל זה שעוד לא שמעתי שיטה שהיא יותר נוחה לכולם, מאשר השיטה הקפיטליסטית - גם זה נכון. טד טרנר וביל גייטס הם באמת דוגמאות חיוביות *קיצוניות* למה שהשיטה הזו מאפשרת, אפילו בישראל. אבל יש אלפי דוגמאות קטנות בהרבה אבל עדיין מראות מספיק בברור שבן-אדם זה לא חמור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבלי להיות מרקסיסט, אני ממש לא יכול להסכים לטעון הזה: "אבל זה שעוד לא שמעתי שיטה שהיא יותר נוחה לכולם, מאשר השיטה הקפיטליסטית - גם זה נכון." |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |