בתשובה לאיילה וקוץ בה, 01/05/05 1:16
לא רוקד כשעצוב 297076
אני חושב שאי אפשר לשים דיכאון על אותו מישור כמו מלנכוליה, עצבות מתוקה וכולי. הוא אינו רגש (הוא אפילו כרוך בהשטחת הרגש), אלא מצב נפשי שונה איכותית.

אישית, גם אני מוותר. כתרבות - לא ולא.
לא רוקד כשעצוב 297078
מסכימה לגבי ההבחנה הראשונה.
את השנייה לא הבנתי: אתה לא רוצה לשקוע בדיכאון, אבל "מרשה" לאחרים לעשות זאת? אתה מכיר כאלו שרוצים בזה?
לא רוקד כשעצוב 297082
כן. תראפיסטים מדברים לפעמים על הקושי ''לוותר על הדיכאון'', כי הוא חלק חשוב בזהות של אנשים דכאוניים מסוימים (ויש ממנו גם רווחים משניים). אבל זה ''קושי לוותר'' מנקודת-מבט תרבותית מסוימת. אפשר גם לדבר על קושי לוותר על אמונה דתית או אהבה. שתיהן יכולת להיות הרסניות לפרט באותה מידה כמו הדיכאון, ובכל זאת היחס אליהם בתרבות שלנו שונה.

אני לא אומר שלא צריך לנסות לעזור לאנשים בדיכאון. אני רק חושב שצריך לפתח יחס אחר, של כבוד, גם למצב הזה. יש לו את מקומו שלו באנושיות שלנו. הוא אינו ''מחלה'' כמו השחפת. יותר מזה, הדיכאון עצמו יכול להיות סימפטום לחוליים חברתיים, וגם יש בו סוג של מרד פנימי כלפי דרכי-החיים הקונפורמיסטיות שמציעה החברה, שאני לא יכול שלא לחוש אהדה כלפיו.
לא רוקד כשעצוב 297083
אני לא יכולה להכליל את הדיכאון באותה קטגוריה כמו אהבה או אמונה רתית, על אף שהן יכולות בהחלט להיות הרסניות באותה מידה. באותה מידה - אבל לא באותו אופן. וודאי שהקושי לוותר עליהן אינו דומה.
נכון שהתראפיסטים מדברים על הקושי לוותר על הדיכאון, ועל הרווחים המשניים שיש בו, אבל זו שאלה גדולה בעיני אם הקושי הזה איננו חלק אינטגרלי, מבחינה כימית מהדיכאון עצמו. אני לא בטוחה שאני מסבירה את עצמי היטב, אבל זו התחושה שלי.
אני גם לא בטוחה אם יחס של כבוד למצב הזה הוא "אחר" מהיחס הקיים. האם אתה נתקל לרוב באנשים שבזים לזה?
וכמובן, כלפי המרד הפנימי בקונפורמיזם יש בי אהדה רבה. אבל אם הוא מייצר מצב כה קשה, לפעמים עד כדי חוסר תפקוד מוחלט - אז זה בזבוז נוראי של הכוחות שהאדם המדוכא משקיע בהרס הפנימי שלו - כוחות שיכול היה, אולי, לתעל אותם למרד קונסטרוקטיבי יותר.
לא רוקד כשעצוב 297084
האמת היא שכן. אני נתקל לרוב באנשים שבזים לזה. מספר האנשים שאני מכיר שלוקחים כדורים נגד דיכאון מפתיע אותי כל פעם מחדש. ובכל מקרה דיכאון נתפס כמצב שצריך ''לתקן'', ובתרבות האינסטנס שלנו - כמה שיותר מהר. נדמה לי שלפעמים אנחנו מפסידים מכך שאנחנו לא ''הולכים עם'' המצבים הנפשיים שלנו בגלל הנורמות החברתיות. ברור שהדבר לא אמור לגבי מצבים קשים באופן קיצוני. אבל מצבים קיצוניים לא שוללים את כל המגוון עד אליהם (אלא אם את במצב דיכאוני). אחרי הכול, אפילו אהבה גדולה יכולה להסתיים בנישואים, ובכל זאת אנחנו לא שוללים את האהבה.

''לתעל אותם למרד קונסטרוקטיבי יותר'' זאת השקפה אופטימית מדי בשבילי.
לא רוקד כשעצוב 297093
אתה נשמע פסימי למדי. אני ממליץ על פרוזאק.
לא רוקד כשעצוב 297112
לא נראה לי שדווקא הדיכאון הוא זה שצריך לספק את השונות החברתית. למה לא עבריינות? אלכוהוליזם? נרקומניה?
אהבה גדולה יכולה להסתיים בנישואין, אבל זה בשליטתם של האוהבים, לא?
וראיתי כבר יותר ממצב דיכאוני אחד ש"בעליו" יצא ממנו ועשה (או עושה) דברים נפלאים למדי עם כל הכוחות שהשקיע בו.
לא רוקד כשעצוב 297114
הייתי מוסיף ''סכיזופרניה'' לרשימה שלך - בניגוד למאפייני ההתנהגות שהבאת, היא מאותה משפחה של דכאון (יחד עם פוביות שונות, הפרעות דו-קוטביות, חרדות ושאר הגוונים החביבים שצובעים את הספקטרום האנושי).
לא רוקד כשעצוב 297122
אתה צודק כמובן, וזוהי גם הרשימה הראשונה שחשבתי עליה, אבל דחיתי אותה לטובת חוליים מסוגים אחרים, מחשש שיהונתן לא יוותר על אף אחד מ''הגוונים החביבים'' האלה שהזכרת.
לא רוקד כשעצוב 297123
שימי לב שהוא בהחלט מוותר עליהם כשמדובר בו עצמו, אבל נדיב מספיק כדי להותיר אותם לאחרים.
לא רוקד כשעצוב 297127
נכון מאוד. אני רואה בזה מידה נאה של אלטרואיזם.
לא רוקד כשעצוב 297133
אני מספיק ''נדיב'' כדי לכבד את נפשו של הזולת, ולא לחשוב שצריך לתייג אותו או ''לטפל'' בנפש שלו אם הוא סוטה מהנורמה.
לא רוקד כשעצוב 297140
התיוג נחוץ לצורכי טיפול, והטיפול נחוץ כדי לאפשר (לחלקם) איזשהו קיום נסבל. אתה מציע להניח לאנשים אובדניים לממש את האובדנות שלהם? אתה מציע להניח לסכיזופרנים לנפשם?
לא רוקד כשעצוב 297147
חשבתי שאתה זה שמציע להניח לאנשים אובדניים לממש את האבדנות שלהם.

אני מדבר על דיכאון. אני פחות מתמצא בסכיזופרניה. יש מקרים של דיכאון קשה מאוד. תמצא אותם כנראה בעיקר בביה''ח, ולא עליהם אני מדבר. בכל הנוגע לשאר האנשים, אנחנו שמים עליהם תווית של ''קליני'' ובכך הופכים אותם לבעיה של פסיכיאטרים (היום כבר של רופאי המשפחה, שמוסמכים לרשום פרוזאק ודומיו), במקום לבעיה של ''גדילה'' (מצטער על המושג הפסיכותראפי), או בעיה לסופרים ואמנים, או בעיה חברתית. צמצמנו את האנושיות שלנו עוד קצת.
לא רוקד כשעצוב 297148
זהו בדיוק, שאני חשבתי שאתה מהמתנגדים. עמדתי הובעה לא פעם, כולל ההבחנה בין אנשים בריאים לחולים (נפשית).

חלק מאלה שלא מגיעים לבית חולים מגיעים, ללא טיפול נכון, לבית קברות. ממילא הטיפול הוא וולונטרי, כך ששום דבר לא נשלל ממי שמתעקש לשמר את המצב הנפשי שלו. באופן לא מפתיע, רוב הדכאוניים מעוניינים בשינוי המצב הזה.
לא רוקד כשעצוב 297193
האבחנה בין אנשים בריאים לחולים (בודאי בכל האמור לדיכאון) היא יותר מהכל הבחנה תרבותית. רוב האנשים שמאובחנים היום כסובלים מדיכאון קליני לא היו מאובחנים כך לפני עשרות בודדות של שנים. אם איליי-לילי תתמוטט מחר, אולי מספר חולי הדיכאון ירד שוב.

להגיד ש''הטיפול הוא וולונטרי'' מתעלם שוב מהשפעת התרבות. אחרי שתייגנו את הדיכאון כמחלה וכדורש תיקון, רוב החולים מעוניינים בשינוי המצב הזה. מפתיע באמת. ועדיין, למרות זאת, אנחנו מגלים אצל חלקם התנגדות עצומה לניסיון לשנות את אישיותם. אז אנחנו מתחילים להסביר להם שההתנגדות היא לא רציונאלית, או שהיא רק בגלל הצורך שלהם לשמור על זהותם הדיכאונית. אני מניח שאם זה לא היה קורה במציאות, זה היה תסריט טוב לסרט מדע בדיוני.
לא רוקד כשעצוב 297207
הבחנה תרבותית? כשמישהו קופץ מהגג של כלבו שלום הוא לא עושה שום הבחנות תרבותיות. הוא פשוט קופץ.
לא רוקד כשעצוב 297209
עד לפני כמה עשורים לא ידענו בכלל שיש רגישות לבוטנים. היום, כל אחד בודק אם יש בעוגה בוטנים או שקדים.
לא רוקד כשעצוב 297213
אם היה קשר בין התגובה שלך לשלי, החמצתי אותו.
לא רוקד כשעצוב 297206
מנקודת המבט הזו סכיזופרניה מראה שכיחות קבועה בכל חתך של אוכלוסיה שנבדק, ויש בערך 1% של סיכון. אבל עכש"י, הביטוי שלה תלוי בחברה ובתרבות הספציפית, כמו שגם לא ברור למשל אם מצבים של לחץ גורמים לה או שפגמים מוחיים שונים מביאים לכך שהחולה מגיב בקיצוניות. כמו שכתבת על דיכאון, סכיזופרניה נמצאת על מנעד של הפרעות, היא בקצה החמור של הספקטרום וסכיזוטיפיה בצד הקל.
לא רוקד כשעצוב 297212
מעניין. אבל אני מעדיף שלא להיכנס לנושא שאני לא מכיר כלל.
לא רוקד כשעצוב 297216
אם אני יכול אז וודאי שאתה יכול.
לא רוקד כשעצוב 297217
א-הא. אחרי הכל, מה זה האייל?
לא רוקד כשעצוב 297423
סכיזופרניה (או אם לדייק: הנטיה ללקות בסכיזופרניה) היא מחלה גנטית. מצבי לחץ אינם "גורמים" למחלה, אבל הם יכולים להיות הטריגר להתפרצות. עכש"י זאת המחלה הפסיכיאטרית הראשונה שהגן האחראי לה זוהה http://news.bbc.co.uk/1/hi/health/1229281.stm

יש אינדיקציות טובות שגם הדכאון כך. הבחנה תרבותית או לא הבחנה תרבותית, יש משפחות בהן קשה מאד להסביר את ריבוי מקרי ההתאבדות אלא על רקע גנטי, כשהמפורסמת בהן היא משפחת המינגווי. קרוב יותר אלינו, מישהו עוד זוכר את מיכל ניב, היפה והאמיצה ז"ל?
לא רוקד כשעצוב 297476
גם משפחת ויטגנשטיין, כמדומני.
לא רוקד כשעצוב 297491
זה לא נכון.
לא רוקד כשעצוב 297796
איזה חלק? זה שטלי תיקנה או משהו נוסף?
לא רוקד כשעצוב 297812
כמובן, מה שטלי אמרה, וגם עכש"י זה קשור להגדרה של הפרעות - מולטיגנית? סביבתי? כתגובה לתרופות? עוותים במבנה של המוח ( חללים גדולים יחסית).
לא רוקד כשעצוב 297511
הגן האחראי לה זוהה - תיאור קצת מדי אופטימי. מדובר במחלה מולטיגנית, ונמצאו מספר גנים שאללים מסוימים בהם קשורים בשכיחות גבוהה יותר של סכיזופרניה.
אותו דבר נכון גם לעוד כמה מחלות פסיכיאטריות, בפרט הפרעה דו קוטבית (מאניה-דפרסיה) ודיכאון.
כמו זבוב בקורי עכביש 465429
הארגזים והמזוודות של מרגרט היה כל מה שנדרש לבית: כלי מטבח, סירים ומחבתות, כדי פורצלן יפניים, פרקולטור קפה, מנורות, בגדים, ספלי קפה ותחתיות מחרסינה עדינה, מאות תמונות, דיפלומה של אחות, ניירות רשמיים וזוג מגלשי קרח. מרגרט (48) היתה אחות במקצועה שחלתה בשחפת וסבלה מעקה עקב מחלותיהם ומותם של קרובים אהובים. בשנת 1941 היא אושפזה במרכז הפסיכיאטרי ווילארד בצפון מדינת ניו יורק רק על זמך תלונות של "אנשים שהיא הציקה להם" ואף פעם לא נבדקה ע"י פסיכיאטר. היא נפטרה במכון לאחר 32 שנה.

תערוכה חדשה מציגה כמה מאות ארגזים, מזוודות וחבילות של מאושפזים שבילו עשרות שנים במכון ווילארד שניסגר ב 1995. הם מכילים את שאריות החיים אותם הם השאירו בהיכנסם אל מעבר לשערים הנעולים.

לא רוקד כשעצוב 297135
אף אחד לא אמר שדווקא דיכאון צריך לספק את השונות החברתית. יש מרווח בין "צריך לספק" לבין "צריך להכחיד אותו כי הוא מחלה".

מה זה "בשליטתם של האוהבים"? התסמינים של אהבה דומים מאוד לאלה של מחלות נפש מסוימות, והם כרוכים גם בעיוות השיפוט של המציאות. אולי ננסה להכחיד גם את האהבות הגדולות?
(היי, שוקחופשיסטים! למדתי את השיטה, אתם רואים?).

"עושה דברים נפלאים למדי עם כל הכוחות שהשקיע בו" זאת השקפה אופטימית מדי לטעמי.
לא רוקד כשעצוב 297150
לא אמרתי ש''צריך להכחיד את הדיכאון כי הוא מחלה''. צריך לטפל באנשים מדוכאים שלא מעוניינים בדיכאון שלהם, לא משום שהוא מחלה - אלא משום שהוא הורס להם את החיים.
הנישואים לא בהכרח הורסים לאנשים את החיים. אם הם עושים זאת - צריך לטפל גם בהם, אם כי בדרך כלל לא באמצעות תרופות דווקא.
תיאור המצב שבו אדם הנחלץ מדכאונו מתעל את הכוחות שהשקיע בו לדברים טובים ואפילו נפלאים איננו בבחינת השקפה, אלא בדיוק מה שהוא - תיאור מצב.
לא רוקד כשעצוב 297196
בעניין ה''לא מעוניינים בדיכאון שלהם'' עניתי לשכ''ג. אני בודאי לא מחפש לאסור טיפולים, אלא לשנות את ההתייחסות שלנו.
לא רוקד כשעצוב 297205
אני לא בטוחה שרוב הדכאוניים המעוניינים בטיפול רוצים בו בגלל התיוג התרבותי. המהלך הוא הפוך: התיוג התרבותי נוצר משום שאנשים דכאוניים רצו להשתחרר מדכאונם. אגב, אפילו רבים מהמאני-דפרסיביים, שחווים גם תקופות "טובות" מאוד כחלק ממצבם, מעוניינים להשתחרר ממנו, ולאו דווקא מסיבות תרבותיות. פשוט, תקופות הדפרסייה עושות להם דברים נוראים.
ואשר להתייחסות שלנו - אני באמת לא מכירה התייחסות מבזה לדיכאון, וגם לא אנשים שהוא מסב להם נחת מיוחדת.
לא רוקד כשעצוב 297210
גם התקופות המאניות שלהם לא משאירים אותם עם הרגשה טובה לאורך זמן, ומאידך גורמים להם הרבה פעמים לבעיות קשות מאד (חובות כספיים גדולים, רגשי אשמה על מתירנות חסרת רסן, התמכרויות שונות ועוד כהנה וכהנה).

חבל שבעלת המקצוע שבאמת יודעת על הנושא דבר או שניים אינה באזור.
לא רוקד כשעצוב 297219
נכון.
גם נכון.
לא רוקד כשעצוב 297211
כמו תמיד כשמדובר על הדרכים שבהן התרבות יוצרת את המושגים שלנו, אין דרך ''להוכיח'' את זה. יש כאן שאלה של סיבה-מסובב. ובכל זאת, הדרך המעניינת לבדוק את המושגים התרבותיים שלנו היא התבוננות היסטורית. וכשמתבוננים בדיכאון מתגלה לנו שהיחס אליו כמחלה ממש הוא לא הכרחי ובד''כ לא היה קיים. בעבר הוא נתפס לא אחת כבסיס ליצירה משמעותית או כסימן שיש צורך לבצע שינוי בחיים בפועל - ולא לקבל טיפול נגד ההרגשה, שנתפסה כסימפטום לבעיה האמיתית ולא כמחלה. מתגלה לנו גם שיחד עם התפתחות הטיפולים נגד דיכאון, נוצרה עלייה מטורפת במספר חולי הדיכאון. וכשהגיעו התרופות מהדור השלישי, כל אדם שני נעשה חולה בדיכאון קליני.

כאמור, אני לא יכול להוכיח כלום.
לא רוקד כשעצוב 297215
אגב, במעריב של יום שישי האחריון ישנה כתבה גדולה (שעוד לא קראתי) על סופרי המאה ה19 כפסיכולוגים של הנפש. אני לא מצאתי אותה בNRG.
לא רוקד כשעצוב 297336
הכתבה של אסף ענברי. קישור למאמר אחר שלו על ספרות:
ויש כאן קישור לתגובה לכתבה שציינת:

לא רוקד כשעצוב 297436
באתר יש גם את הכתבה המדוברת עצמה:

לא רוקד כשעצוב 297220
ודאי שהדיכאון הוא ''מחלה'' חדשה יחסית. מאידך גיסא, נראה לי שהיחס בעבר לסמפטומים מסוימים כבסיס ליצירה משמעותית ציין סמפטומים שמתוייגים היום כמחלות נפש אחרות - סכיזופרניה ופסיכוזות שונות. ואלו סווגו בעיקר כסמפטומים של קדושה או נבואה, דומתני.
והעלייה בחולי הדיכאון לא שונה מהעלייה בהרבה מחלות אחרות ש''התגלו'' או ''אוחבנו'' בימינו. על זה, בהחלט, אפשר לומר שזה עניין תרבותי - אבל לא מפני שהתרבות ''דוחפת'' אנשים ללכת לטיפול, אלא דווקא להיפך - כי אנשים חושבים שאולי הפרוזקים למיניהם יפתרו להם איזו בעיה שהייתה יכולה להיות מוגדרת גם באופן אחר.
לא רוקד כשעצוב 297222
אנשים לא חושבים במנותק במהמושגים של החברה שהם חיים בה. הם חושבים שצריך לפתור בעיה ע"י טיפול פסיכולוגי/תרופתי בגלל שהחברה מכתיבה את ההגדרה של המצב כבעיה שמחייבת טיפול.

לדעתי, הגדרת הדיכאון כמחלה היא דרך לנתק את הזיקה בין הדיכאון לבין הדפוסים החברתיים. דהיינו, הדיכאון הוא כבר לא סימפטום לבעיה, אלא הוא הבעיה עצמה. לכן, אין טעם לבצע שינויים (שמאיימים על הסדר החברתי), אלא לטפל במחלה.
אבל זאת, כמובן, רק פרשנות.
לא רוקד כשעצוב 297225
אם כך, אני מבינה שאתה, אישית, מוותר על הדיכאון גם כן מטעמים תרבותיים?
ואגב - יאוש ומרי גלוי מאיימים על הסדר החברתי הרבה יותר מדיכאון, ובכל זאת אינם מוגדרים כבעיות קליניות.
לא רוקד כשעצוב 297228
לא. ולהערכתי גם הגדרת הדיכאון כמחלה ותו-לא לא תחזיק עוד המון. רוח האדם חזקה יותר מההגדרות האלה.

אני לא חושב שמרי גלוי מאיים על הסדר החברתי יותר מדיכאון. איזה מרי בדיוק ואיפוא את רואה אותו?
לא רוקד כשעצוב 297233
"רוח האדם חזקה יותר מההגדרות האלה." לא הבנתי.
מה עם התנהלות המתנחלים מאז ההחלטה על ההתנתקות? מה עם סרבני השירות בשטחים? מה עם הפגנות יחיד מול בית הנשיא, בית רוה"מ, משרדי הממשלה וכו'? מה עם פעילות פמיניסטית? מה עם כיכר הלחם? עם ההפגנות נגד הגלובליזציה? אף אחד מאלה איננו סוג של מרי?
לא רוקד כשעצוב 297247
"רוח האדם" תתגבר על הניסיון להכניס את הדיכאון לתיבה של "מחלה".

זה מרי שמאיים על הסדר החברתי? אולי רק לתנועת האנטי-גלובליזציה יש פוטנציאל כזה, אבל אני לא באמת מכיר אותה. הדוברים שלה שיצא לי לשמוע פה ושם לא הרשימו אותי.
לא רוקד כשעצוב 297260
יש להניח שרוח האדם תתגבר על הניסיון להכניס את הדיכאון לתיבה של מחלה אחרי שהיא תתגבר על הדיכאון עצמו.
סוגי המרי שהזכרתי נראים לך מאיימים פחות מהדיכאון על הסדר החברתי? איך בדיוק הדיכאון מאיים, לדעתך, על הסדר הזה?
לא רוקד כשעצוב 297279
אני חושב שכבר התייחסתי לזה. אם הדיכאון הוא מחלה, צריך לטפל בו ולהכחיד אותו. אם הוא סימפטום, צריך לטפל בבעיה, שעשויה להיות בעיה חברתית, במיוחד אם יש כל כך הרבה חולים בדיכאון. בעיות חברתיות פותרים באמצעות שינוי החברה.
לא רוקד כשעצוב 297284
"אם הוא סימפטום, צריך לטפל בבעיה... במיוחד אם יש כל כך הרבה חולים בדיכאון." אם הוא רק סמפטום, הם לא חולים. ואם אפילו בעיות חברתיות שמזוהות ככאלה (עוני, אלימות, פערים חברתיים וכיו"ב) אינן מובילות לשינוי החברה, איך תעשה זאת בעיה חברתית שאיננה מזוהה ככזו?
לא רוקד כשעצוב 297302
בודאי שלדעתי הם לא חולים.
אני לא יודע איך מובילים לשינוי חברתי או מה יוצר אותו. לא מכיר כללים להיסטוריה. ברור שלפעמים מתרחשים שינויים חברתיים, וקשה לי להאמין שאין קשר בין בעיות חברתיות לשינויים חברתיים.
לא רוקד כשעצוב 297329
השאלה היא לא אם מתרחשים שינויים חברתיים - כפי שאמרת, שינויים כאלה מתרחשים לפעמים - אלא מה יכול להביא אותם או מה יכול להצטייר כגורם שינוי ובכך להוות סוג של איום. אני טוענת שאנשים בדיכאון לא יכולים להוות איום כזה.
לא רוקד כשעצוב 297342
בגלל ש...
לא רוקד כשעצוב 297350
אם "בגלל ש..." הוא קיצור לשאלה, מדוע אנשים בדיכאון לא יכולים להוות איום כזה? התשובה היא, פשוט, שהם לא מזיקים לאף אחד חוץ מאשר לעצמם ולכל היותר - לסביבתם הקרובה. ואיך זה יכול לאיים על משהו בכלל?
לא רוקד כשעצוב 297360
לא מדויק. אנשים יכולים לחיות חיים פעילים עם דיכאון, להחזיק במשרות חשובות ואף לעסוק ביצירה או בהגות.
חוץ מזה, תארי לך עכשיו עשרות מליונים של אנשים, בכל הדרגים, שההתאמה החברתית שלהם קצת השתבשה.
לא רוקד כשעצוב 297384
"אנשים יכולים לחיות חיים פעילים עם דיכאון, להחזיק במשרות חשובות ואף לעסוק ביצירה או בהגות." אדרבא, אם כך - מה בזה מזיק לחברה?
והנקודה היא, שאתה רואה ב"תיוג" של הדכאוניים כחולים משהו שנעשה, כביכול, כנגד האיום החברתי שהם מייצגים. אבל איום לא מפורש מסוג זה הוא תחושה שנוצרת (גם אם היא מבוססת) במוחו של המאוים. ולא ברור לי מה במעשיהם (או אפילו במחדליהם) של אנשים דיכאוניים יכול ליצור תחושה כזאת. ועוד פחות ברור מה יכול להביא אותה למימדים כאלה שיצריכו פעולת מנע מהסוג שתיארת.
ואשר לעשרות מיליוני אנשים שההתאמה החברתית שלהם קצת השתבשה - לא אתפלא אם קיימים עשרות מיליונים כאלה בעולם היום, אם כי לאו דווקא כולם דכאוניים. אבל גם כדי שמצב זה יהווה איום על הסדר הקיים, מישהו צריך להמשיג אותו בהתאם - פעולה שאיננה פשוטה כלל ועיקר. ומישהו צריך לגייס אותם, או את משפחותיהם וחבריהם, לפתוח במעשה אקטיבי כלשהו על סמך אותה המשגה. אתה רואה דבר כזה קורה?
לא רוקד כשעצוב 297390
הבעיה היא שנקודת ההסתכלות שלהם על הדברים משתנה. השאלה ''מה הטעם'' מעסיקה רבות אנשים בדיכאון. זה סוג של שאלה שחברה מסודרת מנסה למנוע, כי אין לה תשובה אמיתית (אבל לא צריך לדאוג. עוד קצת התקדמות במחקר התרופתי, וכולנו לא נבין מה הטעם בשאלה הזאת).

אני לא חושב במושגים של ''פעולת מנע''. הרעיון הכללי הוא שלחברה (ובודאי לבעלי הכוח בחברה) יש אינטרס להפחית נונקונפורמיזם. זה לא דבר רע, זה הדבר שמאפשר לנו את החיים החברתיים. אם את רוצה תסריט איך נונקונפורמיזם מאיים על החברה, אני לא ממש יודע לספק כזה. אם יהיה לי רעיון מעניין אני אחזור לכאן.
לא רוקד כשעצוב 297409
קודם כל, נראה לי שבהתמודדות עם השאלה מה הטעם ייאלצו חברות התרופות להתחלק עם מחזירים בתשובה, מיסיונרים, גורויים, מתקשרים, ידעונים וריקודי בטן. נכון שחברה מסודרת חילונית לא יכולה לטפל בה, אבל אני לא בטוחה שמקורה תמיד בדיכאון, או שהיא חייבת לעבור שלב של דיכאון.
ודאי גם שהחברה איננה מעוניינת בנון-קונפורמיזם, אבל לא ברור לי שהדיכאון מייצג בד''כ עמדה מסוג זה. ואם עמדתך ביחס לדיכאון נגזרת מרצון לשינוי חברתי, אינני בטוחה שזה ''ה''פתרון, או אפילו פתרון אפשרי כלשהו.
לא רוקד כשעצוב 297288
אני חושב שאתה קצת עושה לעצמך חיים קלים, או או? נדמה לי שיש כאלה שאומרים שגם להגדיר מה זאת מחלה זה לא דבר פשוט.
לא רוקד כשעצוב 297301
אני חושב שדווקא אלו שטוענים שדיכאון הוא מחלה עושים לעצמם חיים קלים בכך שהם נמנעים מהתמודדות עם חלק מפחיד באנושיות שלנו.

אני לא רואה למה זה צריך להיות מצב שונה מאו או. אין כזה דבר ''מחלה'' (אונטולוגית). זה רק תיוג שאנחנו נותנים לאוסף תופעות, לפעמים בגלל שאנחנו סוברים שיש להן בסיס משותף, לפעמים בגלל שהן דומות לתופעות אחרות או מסיבה אחרת. מאחר שהתיוג הוא פעולה חברתית, אני חושב שגם הסרת התיוג היא כזאת.
לא רוקד כשעצוב 297317
מעניין שבכל הדיון הזה כמעט לא הוזכר האינטרס המסחרי. חברות התרופות עובדות קשה על-מנת שתופעות כגון השמנת-יתר או חוסר רצון לקיים יחסי-מין יוגדרו רשמית כמחלות, כי אז אפשר לשווק עבורן תרופות.
לא רוקד כשעצוב 297321
לא רציתי להפוך את זה לדיון על קונספירציות. אבל בתזמון מעניין תגובה 297319
לא רוקד כשעצוב 302142
דבר דומה קרה להפרעות הקשב למיניהן. ילדים שבעבר היו עלולים להיות מאובחנים כמפגרים, הם היום "רק" לקויי למידה או סובלים מ-ADD . מצד שני, התיוג החדש מאפשר לפתור את הבעיה בדרך אוטומטית מדי - לרשום ריטאלין ולסגור עניין.
לא רוקד כשעצוב 302147
לפחות במקרה של ''לקויי למידה'' הריטאלין מוחלף לעתים קרובות בהקלות שונות בבחינות, מה שבאמת מגביר את מספרם של המעוניינים באבחון כזה. לעומת זאת, אם אני נזכרת בכל מיני מקרים של ילדים שגדלו כמפגרים, בשעה שלמעשה היו ילדים אינטליגנטיים מאוד - אז אפילו הריטאלין הואא שיפור יחסי.
לא רוקד כשעצוב 302148
אכן אוטומטי מדי.
לא רוקד כשעצוב 302232
גם לי יש פוסט מ"רשימות" שקשור לנושא! נה-נה בננה.

לא רוקד כשעצוב 297326
גם תקופות המאניה לא עושות להם מי-יודע-מה. הן נחמדות בתחילה, אבל משאירות אחריהן לא מעט נזק: הרס משפחתי, חובות כלכליים אדירים, והחוויה הלא מאוד סימפטית של אובדן שליטה. בד"כ החולים יחוו את הרגשות הנעימים של המאניה רק בתחילה, ועד מהרה יהפוך מצב הרוח למרוגז ועצבני, ובהמשך לא פעם למדוכא.
לא רוקד כשעצוב 297335
תודה.
והאם, מניסיונך, הם סובלים מהתסמונות האלה יותר או פחות ממה שסובלים מוכי דיכאון?
לא רוקד כשעצוב 297352
את מתכוונת האם המאניה גרועה יותר או הדיכאון (אצל אותו החולה) או האם מאניה-דפרסיה היא גרועה יותר מדיכאון בלי מאניה? מכל מקום, לשאלה הראשונה בד"כ החולים מעדיפים את המאניה על פני הדפרסיה, והמשפחות מעדיפות את הדפרסיה על פני המאניה. לגבי השאלה השניה, תלוי בעוצמת המחלה.
לא רוקד כשעצוב 297371
תודה. התכוונתי לשאלה השנייה. אבל גבי התשובה לשאלה הראשונה - האם המשפחות מעדיפות את הדפרסיה ממניעים חומריים בלבד, או שיש גם סיבות אחרות?
לא רוקד כשעצוב 297374
אדם במאניה כל כך שונה לעתים מקרוב המשפחה המוכר, שזה מפחיד לא פעם את בני המשפחה. הוא גם קשה יותר לשליטה לא רק כלכלית, אלא הוא מסכן את עצמו יותר, ודורש הרבה יותר משאבים מבני המשפחה.
לא רוקד כשעצוב 297125
קראתי פעם על קהיליה של חרשים גנטית שהתלבטו האם לאפשר השתלת מכשיר שמע אצל ילדיהם. הנימוק היה משהו על הויתור על הייחוד של חווית החרשות או משהו כזה.
לא רוקד כשעצוב 297130
כן, זוהי תופעה מוזרה ומעניינת. בערוץ 8 היתה פעם תכנית (או סדרת שתיים-שלוש תכניות) שעסקה בתופעה זו.

מדובר לא בדיוק בקהילה (אם כי ישנה גם קהילה גדולה, שכחתי באיזו עיר. ושם, למשל, הזבנים בחנויות, הפקידים במשרדים וכו' - כולם יודעים את שפת החרשים, בין אם הם עצמם חרשים או לא), אלא במשפחות חרשים רבות ברחבי ארה"ב. החרשים טוענים כי החרשות אינה ליקוי ואינה פגם אלא ייחוד גנטי ומקור לתרבות מגוונת ועשירה. להפתעתי טען חירש אחד בתכנית ההיא גם כי האנגלית היא שפה "דלה ועלובה" לעומת שפת החרשים, שהיא עשירה ומעניינת.

כיום קיימת אפשרות להשתיל "שבלול"‏1, "Cochlear" . עושים זאת בייחוד בתינוקות, בתוך שנת חייהם הראשונה(?), וכך סיכויי ההצלחה הם גבוהים ויש לילד החירש הזדמנות לגדול באופן נורמלי ולקבל חינוך נורמלי (אחת הבעיות הגדולות של החרשים בארה"ב היא רמתם הנמוכה של בתיה"ס לחרשים).

החרשים (חלק מהם) טוענים כי זו אינה "נורמליות", אלא כפיית מושגי הנורמליות של חברת השומעים על המיוחדים והשונים מהם, תוך התעלמות מן התרבות העשירה שהתפתחה מן החרשות ותוך התעלמות מן המורשת שאליה נולד הילד החירש, והם מתנגדים בתוקף לניתוח זה.

ומי יודע, ייתכן שניתן (תוך קשיים לא מעטים ואדפטציות מאוד מפותלות, להערכתי) להקיש חלק מטיעוני החרשים על חלק ממה שמוגדר בפינו כ"מחלות נפש".

לא רוקד כשעצוב 297134
אני חושב שאי אפשר להשוות בין חירשות, שהיא תכונה מהותית של הפרט, לדיכאון, שיש לכל אחד מאיתנו סיכוי לא רע ללקות בו (בדרגה כזאת או אחרת) במהלך חיינו.
לא רוקד כשעצוב 297139
אני לא מבין למה ההבדל הזה רלבנטי. יש תופעה שמשפיעה על היחיד. אפשר "לתקן" אותה, ויש המתנגדים לתיקון בשם השמירה על תרבות החרשים.

אגב, אני לא בטוח שהסיכוי להתחרשות במהלך החיים הוא מהותי קטן מהסיכוי ללקות בדיכאון *קליני*‏1.

1 אני חושב שחלק מחילוקי הדעות כאן נובעים מהבילבול (המכוון?) בין דיכאון "סתם" ודיקרון קליני.
לא רוקד כשעצוב 297142
דיקרון קליני זה מה שקורה כשקלינאי עם סכין תופס אותך?
לא רוקד כשעצוב 297143
זה דיכאון של אנשי קבע.
לא רוקד כשעצוב 297146
אני מתייחס לדיכאון ''קליני''.

אפשר לתקן כמעט כל דבר. הכל שאלה של מחיר. אני מציע, שוב, לתקן את האהבה.
לא רוקד כשעצוב 297149
אתה מתכוון לדיכאון קליני, אבל בתשובה לשכ"ג אתה אומר שאתה לא מתכוון לאילו שבבתי חולים.

נחזור רגע לחרשים (מה לעשות, אני נודניק). אתה חושב שזה מוצדק מצד ההורים למנוע השתלות "קונכיה" לילדיהם בשם "שימור תרבות החרשים"‏1?

1 הי! דילמת הקרונית- ואם זה מוצדק, האם זה בסדר לגרום לחרשות אצל ילד שומע?
לא רוקד כשעצוב 297181
תראה מה עשית. חיפוש בגוגל אחר הביטוי "דילמת הקרונית" מוביל לתוצאה אחת בלבד. נחש באיזה אתר. ואני עדיין לא יודע מה זה.

לא רוקד כשעצוב 297204
תגובה 287913
לא רוקד כשעצוב 299019
אם היה לי שקל על כל פעם שבה חיפשתי בגוגל משהו שנתקלתי בו באייל ולא הכרתי אותו קודם, והחיפוש הוביל אותי בחזרה לאייל, אז היו לי כבר... כמה שקלים.
לא רוקד כשעצוב 299040
ולי היו כמה וכמה. אני תוהה אם יש איזה הסכם בעניין הזה בין גוגל לאייל. נראה לי שמסתמנת כאן קונספירציה (אם כי כל הפעולות הבודדות חוקיות למהדרין, כמובן).
לא רוקד כשעצוב 297194
לא נראה לי. מה הקשר?
in the country of the blind 297452
חרשות אינה מחלה, היא אוסף תופעות שה*תרבות* שלנו קוראת לה מחלה. מסתבר שיש תרבות *אחרת* שדווקא משגשגת בתנאים כאילו. אם אתה לא רואה אנלוגיה לדיכאון, קשה לי להבהיר את זה יותר.

ד"א - יש סיפור יפה של וולס על ארץ העיוורים, בה מסתבר שבעל העין האחת , לא רק שאינו מלך, אלא הוא די נחות. מכיוון שזכויות היוצרים פגו, אפשר למצוא אותו ברשת. גגל על כותרת התגובה.
in the country of the blind 297456
אני עדיין לא מצליח לראות את הקשר. אתה שאלת האם זה מוצדק מצד ההורים למנוע השתלה, ותשובתי - לא ולא. אם אדם חרש בוחר להישאר חלק מתרבות החרשים, זה נראה לי מובן ולגיטימי.
in the country of the blind 297458
כשמדובר בתינוק חירש שנולד למשפחת חרשים - הוא אינו בוחר בעצמו, ההורים בוחרים בשבילו, ולכן נשאלת השאלה למה זה לא ("לא ולא", כלשונך) מוצדק מצד ההורים למנוע השתלה (זה גם לא ממש "למנוע", אלא פשוט לבחור שלא לבצע אותה. ההשתלה הרי אינה קבועה בחוק האמריקאי, היא רק מוצעת להורים כאופציה). מצד שני, אם הם בוחרים למנוע השתלה - הם בפירוש פוגעים בסיכוייו העתידיים להגיע ללימודים גבוהים (ישנם חרשים בעלי רצון ברזל וכשרונות מבריקים שכן הגיעו, אבל זה לא פשוט ולא זמין לכל חירש, עקב רמת הלימודים הירודה במוסדות לחרשים), להיות חופשי בבחירת מקצוע ולקבל עבודה בתחום המועדף עליו, וכו'.

ההקבלה בין הקונפליקט שבין החרשים לחברה הכללית השומעת, לבין יחס החברה והממסד הרפואי לאלה ש"רוצים להישאר בדיכאון שלהם", למשל, היא דווקא מובנת למדי ומעוררת דילמות דומות.

אגב, תוספת לדבריה של טלי מן הלילה: הפסיכיאטרים אכן אינם מחפשים את החולים והחולים מרצונם (או מרצון משפחתם, עניין בעייתי כשלעצמו) מגיעים אליהם - אבל כשהחולה והמטפל כבר נמצאים בקשר, ייתכנו מצבים רבים בהם החולה "שבוי" בקשר שלו עם המטפל, בדעותיו של המטפל ובהחלטותיו.
in the country of the blind 297461
מצטער, ההקבלה עדיין נראית לי מוזרה.

א. לתינוקות אין זהות, לאנשים יש זהות שאפשר לפגוע בה.
ב. אולי יש מקום לדון בטיעונים של קהילת הנכים, אבל זאת שאלה אחרת (יותר דומה לטיעונים של קהילת האיימיש או החרדים). חרשות היא נכות, והיא נחשבה כזאת מאז ומעולם. אני לא טוען ש''הכל תרבות''.
in the country of the blind 297459
חייבים להחליט את ההחלטה כשהחרש עדיין תינוק.
חררמפ 297460
in the country of the blind 297462
עניתי לאלמוני. השקיע יותר.
in the country of the blind 297463
כל העבר המשותף, השמחות, העצב, כאילו כלום? רק מעפעפת איזה אלמונית ואתה עוזב? עכשיו אני בדיכאון. ניפגש בקליניקה.
סליחה. תיקון. 297464
מצטער, ההקבלה עדיין נראית לי מוזרה.

א. לתינוקות אין זהות, לאנשים יש זהות שאפשר לפגוע בה.
ב. אולי יש מקום לדון בטיעונים של קהילת הנכים, אבל זאת שאלה אחרת (יותר דומה לטיעונים של קהילת האיימיש או החרדים). חרשות היא נכות, והיא נחשבה כזאת מאז ומעולם. אני לא טוען ש''הכל תרבות''.
סליחה. תיקון. 297466
קיבלתי. אבל שלא יקרה שוב, אחרת אני חוזר לאימא.
סליחה. תיקון. 297467
מצטערת, לא לוקחת אותך בחזרה.
סליחה. תיקון. 297468
אפילו לא במקום החתול?
סטיה מן הנושא, לצורך הדגשת כבוד התינוק וחירותו 297788
* מתגובה 297130 ותגובה 297458.

"לתינוקות אין זהות, לאנשים יש זהות שאפשר לפגוע בה."

- זה נשמע קצת מאיים. אתה יכול להסביר מעט?

מה זה - "לתינוקות אין זהות"? האם ניתן להקיש מכך כי מה שלא ייעשה בם - שום דבר לא יפגע בהם? אולי אין להם מודעות (מכל מקום, לא כזו שאנו, אנשים בוגרים המתקשרים באמצעות שפה מילולית, מזהים כמודעות), אבל יש להם, למשל, זהות משפטית (תעודת לידה, שם פרטי ושם משפחה וכולי) - והם גם בעלי מאפיינים אישיים מסויימים העשויים ליחשב לצורך העניין כרכיבי זהות פוטנציאליים.

ומכל מקום, יש לזכור כי מדובר ב*דאגה ל**עתידו** של התינוק*. וכשמדובר בנושא השתלת הקונכיה, אי אפשר לומר - "לכשיגדל ויעמוד על דעתו - יחליט עפ"י שיקוליו" - משום שאז יהיה מאוחר מדי (השתלת הקונכיה היא בעלת סיכויי הצלחה נמוכים בהרבה אצל אדם מבוגר. אדם מבוגר שהיה חירש כל ימיו, יכול *לשמוע* את הצלילים בעזרת הקונכיה, אך קשה לו, קשה ובמקרים רבים בלתי אפשרי - ללמוד *לזהות* אותם, להפריד ביניהם ולחבר אותם שוב לכלל שפה אינטגרטיבית - מילים, משפטים וכו' - אותם תהליכים שאצל כולנו, השומעים, הם טבעיים ואוטומטיים ואיננו מקדישים להם כל תשומת לב).

וביחד עם זה - הרי לך קבוצה (כנראה לא קטנה {?}) של הורים חרשים הסבורים שטובתו של התינוק - *גם* לעתיד לבוא, לכשיהא לבוגר - היא שונה לחלוטין ממה ששאר החברה תופסת כטובתו. הרי לך דילמה.

וההקבלה ההיא בין נושא הדכאוניים לבין תנועת השחרור :-] של החרשים עדיין נראית לי סבירה, אבל כרגע (ואולי גם ברגעים הבאים), אינני מצליחה לחשוב על ניסוח שיבהיר את הדבר. נעזוב את זה.
לא רוקד כשעצוב 297153
האהבה, לפחות כל עוד איננה נכזבת, היא כייף גדול - מה שקשה לומר על הדיכאון. ואין לי שום בעיה עם הדיכאון, אגב, כל עוד הוא מסתובב לו אי שם בחלל ולא פוגע באף אחד. הבעיה מתחילה כשהוא מתעלק על מישהו ספציפי.
לא רוקד כשעצוב 297195
אין דיכאון בחלל. דיכאון הוא חלק מהאישיות של אדם ספציפי.
לא רוקד כשעצוב 297208
אתה בטוח? יש איזה לינק רלוונטי?
ואם להיות רצינית - לא הייתי מסווגת דיכאון כחלק מהאישיות. הוא לא בקטגוריה של פסימיות או אופטימיות, למשל, אלא יותר של רגשות נטו (לפחות כשלא מדובר בפאזה הקלינית - שאז, לטעמי, זו עלולה להיות מחלה).
לא רוקד כשעצוב 297214
*את* לא היית מסווגת דיכאון כחלק מהאישיות. אבל מי אנחנו שנחליט לאנשים איזה מהדברים שהם מרגישים הם חלק מהאישיות שלהם ואיזה אינם חלק כזה?

למיטב ידיעתי, אגב, יש קווים דיכאוניים באופי (לא קליני), ויש דיכאון כרוני קל (קליני).
  לא רוקד כשעצוב • איילה וקוץ בה
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • איילה וקוץ בה
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • איילה וקוץ בה
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • איילה וקוץ בה
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • עוזי ו.
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • עוזי ו.
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • עוזי ו.
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • עוזי ו.
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • עוזי ו.
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • עוזי ו.
  לא רוקד כשעצוב • איילה וקוץ בה
  לא רוקד כשעצוב • עוזי ו.
  לא רוקד כשעצוב • איילה וקוץ בה
  לא רוקד כשעצוב • ירדן ניר-בוכבינדר
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • אייל בדוי
  לא רוקד כשעצוב • טלי וישנה
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • ערן בילינסקי
  לא רוקד כשעצוב • האייל האלמוני
  לא רוקד כשעצוב • האייל האלמוני
  סוציאל-עוני • ראובן
  סוציאל-עוני • אפופידס
  סוציאל-עוני • האייל האלמוני
  סוציאל-עוני • יהונתן אורן
  סוציאל-עוני • אפופידס
  סוציאל-עוני • יהונתן אורן
  סוציאל-עוני • אפופידס
  סוציאל-עוני • ראובן
  סוציאל-עוני • אפופידס
  סוציאל-עוני • האייל האלמוני
  סוציאל-עוני • אפופידס
  סוציאל-עוני • האייל האלמוני
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • איציק ש.
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • דורון הגלילי
  לא רוקד כשעצוב • איציק ש.
  לא רוקד כשעצוב • האייל האלמוני
  לא רוקד כשעצוב • איציק ש.
  לא רוקד כשעצוב • ירדן ניר-בוכבינדר
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • ירדן ניר-בוכבינדר
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • רון בן-יעקב
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • אנטילופה
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • האייל האלמוני
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • האייל האלמוני
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • האייל האלמוני
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • עומר
  לא רוקד כשעצוב • האייל האלמוני
  מסע עם הבריאתנים • רון בן-יעקב
  לא רוקד כשעצוב • רון בן-יעקב
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • רון בן-יעקב
  לא רוקד כשעצוב • אנטילופה
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • אנטילופה
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • אנטילופה
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • אנטילופה
  לא רוקד כשעצוב • דורון הגלילי
  לא רוקד כשעצוב • רון בן-יעקב
  לא רוקד כשעצוב • אנטילופה
  לא רוקד כשעצוב • רון בן-יעקב
  לא רוקד כשעצוב • אנטילופה
  הגידו מה עו''סים • ירדן ניר-בוכבינדר
  הגידו מה עו''סים • יהונתן אורן
  הגידו מה עו''סים • ירדן ניר-בוכבינדר
  הגידו מה עו''סים • יהונתן אורן
  הגידו מה עו''סים • ירדן ניר-בוכבינדר
  הגידו מה עו''סים • האייל האלמוני
  הגידו מה עו''סים • ירדן ניר-בוכבינדר
  פעם היו שני אחים מאוד דומים‏1 • דורון הגלילי
  לא רוקד כשעצוב • דורון הגלילי
  לא רוקד כשעצוב • האייל האלמוני
  לא רוקד כשעצוב • מוס גולמי
  לא רוקד כשעצוב • האייל האלמוני
  לא רוקד כשעצוב • טלי וישנה
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • טלי וישנה
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • איילה וקוץ בה
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • טלי וישנה
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • טלי וישנה
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • טלי וישנה
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • טלי וישנה
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • רון בן-יעקב
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • ירדן ניר-בוכבינדר
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • ירדן ניר-בוכבינדר
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • איילה וקוץ בה
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • שוטה הכפר הגלובלי
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • שוטה הכפר הגלובלי
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • שוטה הכפר הגלובלי
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • ירדן ניר-בוכבינדר
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • ירדן ניר-בוכבינדר
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • ירדן ניר-בוכבינדר
  לא רוקד כשעצוב • איילה וקוץ בה
  לא רוקד כשעצוב • ירדן ניר-בוכבינדר
  לא רוקד כשעצוב • איילה וקוץ בה
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • אביב י.
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • האייל האלמוני
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • האייל האלמוני
  לא רוקד כשעצוב • רון בן-יעקב
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • רון בן-יעקב
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • רון בן-יעקב
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • רון בן-יעקב
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  חבלי משיח • שוטה הכפר הגלובלי
  חבלי משיח • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • אביב י.
  לא רוקד כשעצוב • ירדן ניר-בוכבינדר
  לא רוקד כשעצוב • אביב י.
  לא רוקד כשעצוב • רון בן-יעקב
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • רון בן-יעקב
  לא רוקד כשעצוב • טלי וישנה
  אלכוהול, ניקוטין ומוחם של מתבגרים • רון בן-יעקב
  לא רוקד כשעצוב • הנמלה העמלה
  לא רוקד כשעצוב • איילה וקוץ בה
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • איילה וקוץ בה
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • איילה וקוץ בה
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • איילה וקוץ בה
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • שוטה הכפר הגלובלי
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • רון בן-יעקב
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • רון בן-יעקב
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  (פסיכואנליזה) • עוזי ו.
  אה. תודה. • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • רון בן-יעקב
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • רון בן-יעקב
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • דובי קננגיסר
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • דובי קננגיסר
  פני המציאות - מבהיל • רון בן-יעקב
  לא רוקד כשעצוב • טלי וישנה
  רבע עוף טופיק • שוטה הכפר הגלובלי
  לא רוקד כשעצוב • איילה וקוץ בה
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • איילה וקוץ בה
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • איילה וקוץ בה
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • טלי וישנה
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • טלי וישנה
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • טלי וישנה
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • איילה וקוץ בה
  לא רוקד כשעצוב • טלי וישנה
  לא רוקד כשעצוב • איילה וקוץ בה
  לא רוקד כשעצוב • טלי וישנה
  לא רוקד כשעצוב • איילה וקוץ בה
  לא רוקד כשעצוב • טלי וישנה
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • טלי וישנה
  לא רוקד כשעצוב • אייל בדוי
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • טלי וישנה
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • אורי גוראל-גורביץ'
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • אורי גוראל-גורביץ'
  לא רוקד כשעצוב • כרמית
  לא רוקד כשעצוב • מאיה
  לא רוקד כשעצוב • האייל האלמוני
  לא רוקד כשעצוב • מאיה
  ארץ הישימון הנפשי • רון בן-יעקב
  ארץ הישימון הנפשי • יהונתן אורן
  ארץ הישימון הנפשי • רון בן-יעקב
  ארץ הישימון הנפשי • יהונתן אורן
  משהו אופטימי • רון בן-יעקב
  משהו אופטימי • יהונתן אורן
  משהו אופטימי • רון בן-יעקב
  שכול ויגון עמוק • רון בן-יעקב
  שכול ויגון עמוק • טלי וישנה
  שכול ויגון עמוק • שוטה הכפר הגלובלי
  שכול ויגון עמוק • יהונתן אורן
  שכול ויגון עמוק • האייל האלמוני
  שכול ויגון עמוק • טלי וישנה
  שכול ויגון עמוק • יהונתן אורן
  דיכאון וסריקה ממוחשבת של המוח • רון בן-יעקב
  מתג לכיבוי הדיכאון • רון בן-יעקב
  פסיכיאטרים, ילדים, ותעשיית התרופות • רון בן-יעקב
  פסיכיאטרים, ילדים, ותעשיית התרופות • ראובן
  ארץ הישימון הנפשי • האייל האלמוני
  ארץ הישימון הנפשי • האייל האלמוני
  ארץ הישימון הנפשי • האייל האלמוני
  אני • האייל האלמוני
  ארץ הישימון הנפשי • האייל האלמוני
  ארץ הישימון הנפשי • האייל האלמוני
  ארץ הישימון הנפשי • טלי וישנה
  ארץ הישימון הנפשי • האייל האלמוני
  ארץ הישימון הנפשי • האייל האלמוני
  ארץ הישימון הנפשי • טלי וישנה
  ארץ הישימון הנפשי • טלי וישנה
  ארץ הישימון הנפשי • האייל האלמוני
  ארץ הישימון הנפשי • האייל האלמוני
  ארץ הישימון הנפשי • האייל האלמוני
  הפרעת אישיות גבולית • טלי וישנה
  היאוש ממשיך • רון בן-יעקב
  לא רוקד כשעצוב • איילה וקוץ בה
  לא רוקד כשעצוב • טלי וישנה
  לא רוקד כשעצוב • שוטה הכפר הגלובלי
  לא רוקד כשעצוב • איילה וקוץ בה
  חולה אהבה באייל הקורא • ראובן
  לא רוקד כשעצוב • שוטה הכפר הגלובלי
  לא רוקד כשעצוב • איילה וקוץ בה
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • דורון הגלילי
  לא רוקד כשעצוב • יהונתן אורן
  לא רוקד כשעצוב • דורון הגלילי
  לא רוקד כשעצוב • דובי קננגיסר
  לא רוקד כשעצוב • דורון הגלילי
  לא רוקד כשעצוב • האייל האלמוני
  לא רוקד כשעצוב • חשמנית על מונית

חזרה לעמוד הראשי

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים