בתשובה לטלי וישנה, 05/05/05 1:02
לא רוקד כשעצוב 298164
אני לא חושב שאני מבצע אידיאליזציה של הסבל. לפחות, לא זה מה שאני מנסה לעשות. לרוב אני לא נהנה לסבול, ולמרות ששכ"ג ישמח לרמוז אחרת, אני גם לא נהנה לראות אחרים סובלים.

אני חושב שהסוגייה היא אחרת. האם סבל והנאה הם קריטריונים יחידים לטוב ורע? האם מטרתנו היא רק להפחית את הסבל ולהגביר את ההנאה, או שאנחנו רואים ערכים אחרים כעדיפים? והיכן עובר הקו? אפשר להציע כל מיני סיבות מדוע אסור לנו לשים את הפחתת הסבל כערך עליון (הצעתי מספר סיבות במהלך הפתיל). אבל אולי עדיף שאני אזרוק לך את השאלה הזאת.

בנוגע ל"להראות להם את הדלת" - למיטב זכרוני, לא ביקרתי אף פעם במחלקה פסיכיאטרית של בי"ח, אבל אני באמת חושב שהיום, עם כל הפתרונות שיש, האנשים שמגיעים לבי"ח הם ברובם מקרים מהסוג שאני לא מדבר עליהם.
לא רוקד כשעצוב 298193
לא, אושר הוא ממש לא הקריטריון היחיד. אם אושר היה הקריטריון היחיד, היינו מכניסים למים של אנשים תרופות ממסטלות וכולם היו מסתובבים כל היום עם חיוך מאוזן לאוזן. (אנחנו מכניסים למים פלואור, ובמקומות מסוימים חומצה פולית וויטמינים...)

אבל, אני כן בעד לעזור לאדם למצות את מה שיש בו.
ואם פעם בכמה חודשים / שנים האדם צריך לעשות הכל, להיכנס לחדר, לשים שמיכה על הראש, ולא לצאת, כי יש לו גל של דיכאון קליני (שלא לומר שהוא יכול למות בגלל התקופה הזו), אז נראה לי שתרופות מכוונות אותו בהחלט לכיוון הנכון, וגם נראה לי שהתרופות לא הופכות אותו למישהו שזר לעצמו, אלא להפך.

ואם יש מישהו שהאישיות שלו דוחפת אותו לכל מיני כיוונים שפוגעים בו בטווח הארוך (שינויי מצב רוח, נטייה להתנהגויות מסוכנות, קושי ביצירת קשרים יציבים), אני לא רואה סיבה למה לא לעזור לו לגדול להיות אדם בוגר יותר, שלם יותר, יציב יותר, וסובל פחות, באותה הזדמנות.

עכשיו תורי לשאול:
חולי אלצהיימר, שיש היום תרופות שיכולות למתן את ההתדרדרות שלהם - האם היית ממליץ או מתיר על השימוש בתרופות כאלה?
ומה לגבי חולי סכיזופרניה - התרופות משנות את המהלך של המחלה, ושוב ממתנות את הירידה הקוגניטיבית (לעתים אפילו מובילות לשיפור קוגניטיבי), ואת תחושת הריקנות וחוסר המוטיבציה,הבעיות הקשות ביותר של המחלה הנוראה הזו. האם זה לגיטימי להשתמש בהן למרות שינוי אמיתי שהתרופות עושות באופי של החולה?

בנוגע לפסקה האחרונה, אני חושבת שאתה טועה.
לא רוקד כשעצוב 298195
יש בלינק הזה אלמנט קצת מנג'ס, אבל בגדול הוא מדבר על paradise engineering ובוחן את ההשקפה על הנושא בעזרת "עולם חדש מופלא" של האקסלי. הוא מדבר שם על אישיות מומרצת תרופות, ואח"כ מומרצת גנטיקה, ושואל, בעצם למה לא?

למיטב זכרוני מעלעול בנושא, יש מגמה של שינוי גישה הדרגתית כלפי הסבל לאורך הזמן, בימי הביניים המוקדמים מטרת הטיפול (איני מתייחס לאמצעים ואפקטיביות) הייתה ביעור החולי, ביעור הסבל היה תוצאת לוואי בלבד - הסבל אף נחשב לרצוי, פה ושם. עם הזמן חל שינוי, וכיום הסבל (ובהדרגה כל סבל) הוא אחד היעדים העיקריים לביעור, אולי אפילו מוגדר כחולי עצמו. אני מניח שבחברה שנוטה לאינדיבידואציה גוברת זה די מובן.
לא רוקד כשעצוב 298317
זה מסקרן. למה אני טועה בפסקה האחרונה? היום כל רופא משפחה יכול לרשום תרופות. למה אנשים במצב לא קשה נורא מגיעים לבי"ח פסיכיאטרי?
לא רוקד כשעצוב 298429
לדוגמה:

כי לפעמים הפנייה לאשפוז לא נובעת מעומק הדיכאון, אלא דווקא מהיעדרם של מנגנונים טובים להתמודד אתו.

כי לפעמים אנשים פונים לבית חולים לא רק כדי לקבל תרופה, אלא משום שאין להם מסגרות תומכות אחרות. כדור מרופא המשפחה לא תמיד נותן מענה לצורך הזה.

חזרה לעמוד הראשי

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים