 |
|
 |
||
|
||||
 |
הפתיל מכיל הרבה קיבוציניקים מתבכיינים על אובדן חופשותיהם, והנה עוד אחת. בכיתה ז' הכנתי רשימה שבה תיעדתי את מספר הימים שחויבתי לעבוד, ימי מחנה התנועה שחויבתי לצאת אליו (ולא רציתי) וכולי. בסופו של דבר סיכמתי את ימי החופשה והבטלה, ולא הגעתי אפילו לשבוע שלם. העבודה שלי באותו קיץ כללה ניקוי עדשות ליד מכונת שיוף, רחצת ישבני תינוקות בבית התינוקות,וכדומה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
את מחניתה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בהכרח. אני ליטשתי, הברקתי וניקיתי עדשות משקפיים באושה, קיבוץ-מקום זה בו נולדתי. אכן, אופתע (ואשמח) לגלות שאיילת היא בת קיבוצי; אבל גם לשמיר ולמעיין צבי יש (או לפחות היו) מפעלי עדשות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החוויה המכוננת של הילדות צריכה להיות ההבנה שאפשר להגיד לא, ושישרף העולם הלא ישאר בעינו (למעשה זה גם עובד בצורה מוגבלת יותר בצבא). ''האדם נידון להיות חופשי'' - נידון, לא מבחירה. כל עבדות היא מרצון, האדם צריך לשאוף להתעלות מעל המשעבדים שלו, גם כאשר הדבר עולה לו במחיר כל שהוא. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |