 |
|
 |
||
|
||||
 |
צריך קודם כל להגיד תודה לכותבת על החוויה הישירה שהיא מעבירה לנו, ועל נקודת המבט רבת-העוצמה. הקריאה חזקה, וברורה ומובנת. אם היתה קריאה נגד המילה "סלקציה", היא היתה גם פשוטה וטריוויאלית ומובנת-מאליה. השם המפורש גם הוא אסור בהגיה בדרך כלל, משום שהגייתו פוגעת בציבורים שסביבך. זוהי התחשבות, ואנו מצווים בה. אבל זה קרב אחר, על זיכרון. האם ייתכן שמילה איומה כמו "סלקציה" תקבל משמעות חדשה? זה אפשרי רק מפני שניצולי השואה ונפגעיה, גם בעקיפין, אינם בשר מבשרה של החברה הישראלית. המאבק שלהם על הזיכרון עובר מסננות של נוחות ותועלת. תודעת השואה היא למען צדקת מפעל המדינה – כלפי חוץ וכלפי פנים; או למען חזק את לכידות בניה; אולי אפילו כדי להצדיק גזענות כלפי מזרחיים. היא לתועלת, ולכן היא שם. אי אפשר להתחשב בה כשצריך לקבל שילומים, או לכונן יחסים דיפלומטיים עם גרמניה. אפשר לגדר עבורה שמורות-טבע: צפירה, חצי-צפירה (השוו את אורך הצפירות של יום הזיכרון לזו האחת של יום השואה). או ואגנר, שאפשר להתעקש לגדר אותו כשמורת-טבע של הזיכרון רק כי ואגנר נמצא במחוז של של חיינו, המוסיקה הקלאסית, שאינו זוכה כלל להתעניינות ציבורית, וקל "להקריבו" (הרי חצי המקריבים ויותר לא שמעו באך או מוצארט מימיהם, פרט לטלפונים סלולאריים). נושאי הלפיד של החברה הישראלית היום ומרכזי הכובד שלה אינם רוצים לחיות את המשמעויות הכבדות של המילים. אולי אפילו – רוצים לחיות את משמען ההפוך, להכעיס ולהירגע. זהו זלזול בתרבות של חוג הניצולים והנפגעים, אבל זהו לא רק סירוב לכבד, אלא בעיקר סירוב להשתייך. הקרב של תודעת השואה הוא מר וצודק וברור, אבל הוא קרב נגד כוחות טיטאניים, נגד ההחלמה והחיים וההדחקה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאתה קצת קופץ פה למסקנות. אני אישית לא שמעתי שימוש במילה סלקציה לגבי דבר, פרט לסלקציה במועדונים (שם, ניתן להעלות על הדעת, הבחירה במושג הזה הייתה מודעת). כך שנראה לי קצת מופרך להאשים את החברה הישראלית בזילות השואה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי תודעת השואה חזקה מאוד בישראל, גם אם הצפירה ביום השואה קצרה בכמה שניות מזו של יום הזיכרון (לא מדדתי זמן. אתה?) המלה סלקציה נמצאת איפשהו באמצע רצף שבקצהו האחד קונוטציות ובקצה האחר אסוציאציות. קונוטציות משותפות לכלל הציבור, אסוציאציות הן עניין אישי יותר. המלה "שואה" היא מקרה ברור של קונוטציה שמשותפת לכל הישראלים. כשמוסיפים לה הא הידיעה אז זה נכון גם לגבי לא-ישראלים ולא-יהודים. "שואה" יכולה להיות שואת הארמנים למשל, "השואה" היא שואת היהודים. מלים כמו סלקציה, גז, רכבות לא מעלות את זכר השואה אצל כולם. (אם כי הן גם לא לגמרי בגדר אסוציאציה אישית). וכמו שכליל נאורי אמר, לא פראקטי להתחיל להיזהר לגבי כל מלה שקשורה איכשהו לשואה. מה שכן מפריע לי זה השימוש הלא-מדוייק, ולעתים ממש מעוות, ב"איזמ-ים" למיניהם. למשל" להגיד ש"ציונות" זה נאציזם, או קולוניאליזם, או אימפריאליזם. אבל זה כבר עניין אחר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זאת אומרת "לא פראקטי" להיזהר בכל מילה שקשורה לשואה? הרי כבני תרבות החזיקו אנשים מאז ומתמיד ברשימת מילים אסורות, בין בקונטקסטים מסוימים ובין בכלל (במילון האנגלי-אנגלי תמצאי אותן מסומנות בסימן אזהרה, חפשי תחת shit, למשל). בשלב מתקדם יותר, נתבקשנו-נתבענו לשכלל את הרשימה מזווית בין-תרבותית, וכיום אסור לומר "נקבה" או "nigger" או "ג'יד" (ויש עוד רבות), שם אלוהים שהזכרתי קודם, ועוד. אנחנו נדרשים להיות מודעים להבדלי הדקויות בהשתמעות של "הומוסקסואל" מול "גיי" או "הומו". לתהליך המחיקה של מילים מהשפה יש אפילו תהליכי-נגד מעניינים, כאשר קבוצת המיעוט מאמצת לעצמה את שם הגנאי החברתי ששימש נגדה, וזאת כסימן של עוצמה פנימית. לאור כל זאת, אנחנו מסרבים לכבד את טרמינולוגיית השואה באותה דרך. זה צריך לתת מקום למחשבה מדוע אנחנו מתפרקים מיפי הנפש שלנו (כלפי שחורים ערבים נשים ועוד) כשזה מגיע לניצולי השואה. אבל התגובה שלי קודם התייחסה לזה שלא מדובר רק בבקשה של הניצולים שנכבד אותם, אלא גם שנתחבר אליהם, שנשתייך לתודעה שלהם. את זה אנחנו עושים פחות ופחות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעניין ה"פראקטיות"- מלים כמו ג'יד או ניגר הן מלות גנאי, שאין להן משמעות אחרת מחוץ לכוונת הגנאי. למלה כמו "רכבת" יש משמעות חוץ-שואתית ואי אפשר להפסיק להשתמש בה רק מפני שאצל חלק מהציבור היא מעלה את זכר השואה. לדעתי -שוב- תודעת השואה חזקה מאוד בארץ. אולי השיפוט שלי בעניין מוטעה- אני עצמי בת לניצולי שואה, ואצלי העניין הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, אז אולי לכן נדמה לי שכך זה אצל כולם. זאת אפשרות. אך יתכן גם שאתה הוא שטועה כאן (מסיבות אישיות או אחרות). אם תוכל לנמק את קביעתך זה יעזור. דרך אגב- באנגליה יש התעסקות די אובססיבית לא רק במלחמת העולם השניה אלא גם בשואה, עם תוכניות אינספור בטלוויזיה. והשנה גם צויין כאן לראשונה בטקס ממלכתי יום השואה (!) (ב-27 לינואר, יום שחרור אוושויץ). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |