בתשובה ליהושע עציון, 02/08/05 2:12
מה הבנת? 321177
אם רק אחד המשתתפים כאן הלבין את פניך ברבים, יצאת בזול. פילוסופים/הוגים חשובים ובעלי מוניטין נטחנו כאן עד דק ונקצצו לקציצות. יתרונם הגדול על פניך הוא שאינם יודעים עברית, והם יכולים לשבת להם בטח במקומם ולא לקרוא את האייל...
מה הבנת? 321233
לעג וזלזול אינם ביקורת
מה הבנת? 321234
בהחלט לא. לכן עדיף להתעלם מהם.
מה הבנת? 321472
לקוראי ה"אייל", וידוי:
כאשר התפרצתי לדיון הזה היתה לי סיבה גלויה, אך היתה לי גם כוונה סמויה. קיוויתי שאוכל לנווט את הדיון למחוזות רחוקים, שבהם נדמה לי שאני יכול לתרום מנסיוני ומרעיונותי. לאכזבתי הדבר לא קרה. בכל פעם שניסיתי להסיט את הדיון לאפיק שונה, הוא גווע עוד לפני שנולד. ברור לי ששגיתי. היכן בדיוק, זאת אני מנסה עדיין לברר לעצמי.
שיהיה לכם כל טוב, ושתהנו מהחיים,
יהושע עציון
מה הבנת? 321525
השגיאה הייתה בכך שאין זו המוטיווציה הנכונה לכתוב באייל.
מה הבנת? 321557
מהי לדעתך "המוטיבציה הנכונה" לכתוב ב"אייל"?
מה הבנת? 321596
להחליף דעות, לדבר עם אנשים. לא לחנך אף אחד.
מה הבנת? 321611
אה-הה הבנתי.
ועתה, מכיוון שכל קלפי גלויים, בכוונתי להביא כאן את הקטע שאליו חתרתי כל הזמן, ואשר מהווה מעין "אני מאמין" רוחני שלי (כן, מי שאינו מתעניין בחינוך, יכול מיד לדלג עליו, ולעבור לדיון אחר):

חַנכו את הילדים, גם את ההורים, להיות שלמים עם עצמם, לבטוח בתבונתם שלהם, להאמין ביכולתם, יֵדעו כי יש באישיותם ייחוד אשר לא יִמָצא אצל שׁוּם אדם זולתם. אולי קטן ודל הוא הניצוץ הנחבא בלִבּם, אבל שלהם הִנוֹ – יצַירוּהוּ גָדוֹל, ינִיפוּהוּ כַּנֵס, למַרְאֵהוּ אפשָׁר שׁאֵי מִי לבָבוֹ בּוֹ יִמַס. אל יאמרו: תלמיד עוּל יָמִים אנוכי, איני ראוי להיות פורץ גדר, ידעו כי חוכמה וגאווה אחיות הן, כי כל תלמיד חכם צריך שיהֵא בו קורטוב של גאווה, כי כל תלמידי חכמים פורצי גדר הם, בוטחים בעצמם, אל בינתם יִשָעֵנוּ, יוצאים בסערה להבקיע את אינסוף הרקיע. ידעו כי האמת של היום פריצת גדר היתה פעם, כי כל הדברים הטובים שבעולם אינם אלא פרי המקוריות, אם רק הצליחו להִנתק מהמקובל והנדוש, הן גם המעט שכבר השיגו אינו דבר של מה בכך. ידעו כי המאמינים בחוכמת השביל לעולם לא יגלו ארצות חדשות, עולמות טמירים, אך אִם בִּפלָאִים יַאמִינוּ – פּלָאִים גַם יַעשׂוּ, אִם יֵשׁ בִּלתִי אפשָרִי הם אֵלָיו וַדַאי יַגִיעוּ. בַּל יוותרו, יִבעו הדברים מלִבּם, כפרץ מַעיָן, ישאפו לשלֵמות, בכל שורה ושורה, בכל מילה.
ורק לעולם תהיה גאוותם מעורבת בצניעות, יִזכרו כי החוכמה צריכה תלמוד, כי בַּעַר חדשן אינו אלא טרחן – יודע כּתוֹב שאינו יודע קְרוֹא. לַמדום כי לשאלות קשות אין פתרונות קלים, כי בין תגלית לתגלית משתרעים מִדבּרֵי הסָפֵק הגדולים, כי לימוד מעמיק קודם לכל חידוש, כי מים טהורים בבארות עמוקות ימצאו, לא בבִצָה.
ישקדו על מורשת העבר, ינכסוה לעצמם, ויטביעו עליה את חותמם. ישבצו בכתרם בלא היסוס אבנים טובות שגילו באוצרם של חכמים, יעתיקו אלֵי שׁוּרוֹת זהָבָם פסוק תנ"כי, משל יווני, חִדוּד רומי עליז, לוקחים ומעבדים אִמרַת שפר, חרוז ענוג, בלי אשמה, בלי בושה, כי זו דרכם של כל גדולי היוצרים, של כל גדולי עולם, הן לא עליהם לכתוב את התורה, משה כבר נתָנָהּ. תהיה נשמתם חמָמָה לרעיונות שנולדו טרם זמנם, לפָסוּק אשר לא מָצָא אֶת דַרכּוֹ ללֶב אִישׁ, יפרח היִחוּר ששתלו בגנם, יָצֵץ צִיץ וְיִגמוֹל שׁקֵדִים. ורק בַּל ישכחו, יכירו תמיד כי על כתפי גאונים הם נישׂאים, כִּי לוּלֵא עזרָתָם לא כָּתבוּ אַף לא את הַדַלָה שׁבִּיצִירוֹתֵיהם.
יֵדעו ילדיכם, יֵדע הנוער, כי רעיונות חדשים זוהרם עמום, את אוֹרם יָהֵלוּ למתֵי מעט – אוהבי בינה ויודעי ספר. בַּל תִפּול רוחם כאשר אחרים אינם מודים בכישוריהם, בַּל יבטלו את דעתם מפני אימת הקהל, אל יֵרָתעו מפני לעג וזלזול, אם מבקר מתנשא יקרא: חמוֹר! – יודו לו על כי הציג את עצמו, ויִתנו אוּכָּף על גבו. לפני לץ אל ידברו על חלום, כי אף אם יאמרו דברים של טעם יזכו לקלון, יתעלמו מבּוּזָם שֶׁל הַבּזוּיִים בְּיוֹתֵר. יִזָהרו מחכמים מכוּסֵי פטריות המחזיקים עצמם גדולים שאין כמותם בעולם, שדוחים בשתי ידיים כל חידוש של זולתם, מצמיתים ביוהרתם כל שיח הגדל מתחת לענפיהם, מפילים לארץ בבִטוּל כל זאטוט הצועד את צעדיו הראשונים, קוטלים את הספקנים, מזיקים למדע ולתרבות – "קָרָאנוּ, הֵבַנוּ, פָּסַלנוּ", הֵם אוֹמרִים. "קרָאתֶם אַך לֹא הֵבַנתם", הָשִׁיבוּ מִיָד, "שׁהרֵי אִלוּ הֵבַנתם לֹא היִיתם פּוֹסלִים".
יֵדעו ילדיכם, ידע הנוער, כי גדוּלה אמיתית לא מסאוֹן ההמון וצהלתו תבוא, הן גם אם יציעו לעם הארץ יהלומים ומרגליות מלוא החופן ימשיך לנבור באשפתות, לכל שווא ותפל בלהיטות יִדבַּק, לאשר נַעלֶה מבינתו לעוג ילעג. האוהדים והמעריצים תמיד מאחרים להגיע, מניחים זר פרחים על הקבר. יִלמדו הצעירים להאריך רוח, בַּל יניחו לצִפִּיָה מתמשכת להתיש את לִבּם, יהיה להם העוז והאומץ להתמיד בדרכם, ידעו כי דעת מאסו הבּעָרִים לראשית חוכמה תהיה, גאונים עוד נָסוֹק יִסקוּ ממנה, ידעו כי בשמים הִנָם כבר אנשי שם, מוצרט מוחא להם כפיים מרחוק.

לנוער, מזמור:
דַבֵּר נַעַר, דַבֵּר.
עַל מָה אַתָה חוֹשֵׁב? מַה תַרגִישׁ? דַבֵּר, פַּעַם, פַּעמַיִם, ושָׁלוֹשׁ, בֵּין זקֵנִים אַל תֵבוֹשׁ, וַחכָמִים לִטרוֹד אַל תַחשׁוֹשׁ, גַם אִם קֵהָה שׁאלָתךָ – תשׁוּבָתךָ נִלבּבת, גַם אִם תשׁוּבָתךָ סתוּמָה – שׁאלָתךָ נִפלָאָה.
כֵּן, אנִי מוֹדה, טוֹעה אַתָה לִפעָמִים, וכִי מִנַיִן לךָ לָדַעַת שׁהִנךָ שׁוּבּרט, הן אִישׁ לא מַבִּיט בּךָ, הן הוֹלך אַתָה וּמִתהַוה, מחַפּשׂ דרך, צבַע, סִגנוֹן, הַגוֹרָל עדַיִן גָדוֹל מִדַי בִּשׁבִילךָ. אַל תֵחַת, הִזדַקף, הָגַח מִגוֹלם זה, סַלק את הַקרוּמִים.
דַבֵּר נַעַר, דַבֵּר.
מה הבנת? 321619
"בֵּין זקֵנִים אַל תֵבוֹשׁ, וַחכָמִים לִטרוֹד אַל תַחשׁוֹשׁ..."

תכף קהלת יבוא ויקשר לתגובה 320477. ראה הוזהרת!

(סתם. אני דווקא מאמין גדול בכוחם של אנשים ואיילים צעירים.)
מה הבנת? 321655
שאלה: האם מי שמחנך שלא לחנך הוא מחנך או לא מחנך?
(סתם. לא ברצינות).
מה הבנת? 321656
הוא מחנך.
מה הבנת? 321657
הוא ספר.
מה הבנת? 321672
או ספרן שמקטלג ספרים - כלומר, כספרן הוא מתייחס אל עצמו כספר.

סלף-רפרנס - אי אפשר לצאת מזה.
מה הבנת? 321717
דבר על עצמך.
מה הבנת? 321718
ועכשיו ברצינות:
אני מודה שבדברי אני תוקע מדי פעם באקראי סיכה בבלון כלשהו, אבל כוונתי שונה לגמרי. האם ביקורתכם מופנה כלפי האדם שכתב את הדברים הבאים:

למבקש ידידות ואהבה:
בבואך בין הבריות, זכוֹר: אינך בן יחיד. כל אדם אוהב את עצמו כמוך, כל מַעיָניו בטובתו, וגם, לעִתים, הטוב בעיניך רע הוא לשכנך, והשנוא עליך – מַשׂאַת נפשו. אין בעולם אמת מוחלטת, האמת היחידה היא האמת שבלִבּנו, אין בִּלתָהּ, כל אחד והאמת שבלבבו. על-כן, אם באהבת אמת חָפַצתָ, אל תאהב לרֵעךָ כָּמוֹךָ, אלא הוֵי אוהבו כּמוֹת שהוא. קודם שתנסה לעזור לזולת עליך להבין ללִבּו, שמָא מתוך טובתו אתה בא לידי רָעָתוֹ.
הלא ידעת, לעולם לא יִיעַף אדם מדַבֵּר על עצמו, שומע – כעוֹנה הִנוֹ, גדול המאזין מן המוכיח, והיודע נפש בהמיָתָה, גדול משניהם. חבר טוב הוא לעולם מאזין טוב. היֵה אפוא מהיר לשמוע ובוֹשש לדַבּר, אל תהיה נבהל להשיב ואל תתפרץ לדברי חברך. בבוא רגע מתאים אמור את דברך, אל תשמור את רעיונותיך לעצמך בלבד, אך הִמָנע מוויכוח, הנח לרֵעך להיות אחרון הדוברים, כי גם אם במַענה לשון נִצַחתָ – רֵע אִבַּדתָ, ריק נִצחונך.
אל תזלזל בזולת ואל תמהר לדון את עמיתך, כי מי שָׂמךָ לשר ולשופט עליו, לִבּוֹ לא אבן שתגַלגֵל, לא מַחצלת שתגוֹלל, את תוֹם אוֹרחוֹתַיו לא אַתָה תִגזוֹר. הנח לכל אדם לעקור במו ידיו את הקוצים שעלו בגנו, ידע כי בחברתך יכול כל אחד להיות הוא עצמו – הדברן והשתקן, הגאה והצנוע, החכם והתם, את כולם אתה מקבל בלא כָּחָל ושָׂרָק, אינך שופטם, ורק בצבועים ובמתחסדים תמאס נפשך.
בן אדם, קודם שתנסה לשכנע את עמיתך הוֵי משוחח עִמו במחשבתך, בוחן את נבכי לבבו לפני שתזנק לתוכם, ארבע פעמים תאמר את דברך בינך לבין עצמך בטרם תאמרנו לחברך, אל מול רצונותיך שקול את צרכיו, כשחמטאי המכלכל את מסעיו, אך שלא על מנת לנַצֵח, רק כך תצליח לפַלֵס נתיב אל לב הזולת.
שלכם
יהושע
היֵה אפוא מהיר לשמוע ובוֹשש לדַבּר 321760
ואם כך היא, על מה ולמה תלין?

השתתפתי פעם בעברי בסדנה לשירה, והמשורר המוביל אותה*2 עת שאלנו מדוע לדעת כ"א מאיתנו אנשים כותבים שירה.
לאחר ששמע את תשובותינו השונות הניד בראשו לשלילה ואמר: "אנשים כותבים שירה על מנת להיות נאהבים".

נ"ב - מיותר אולי לציין שדעתי, עדיין, אינה עולה בקנה אחד עם דעת המשורר הלז, אך בהחלט ייתכן שאתה בדעה אחת עמו.
היֵה אפוא מהיר לשמוע ובוֹשש לדַבּר 321813
ללודביג,
אינני מלין, כלל וכלל לא. להפך. "דבר נער, דבר" הוא בעצם אוסף דרשות שבהן המטיף מבקש להאציל אושר סביבותיו. כבר בדרשה השלישית כתבתי:

ואלה הן ארבע האמיתות הנאצלות של האושר:
העולם מלא אושר. שחר ושקיעה, פִּכפּוך מי הפלג, אִוושת הרוח באילנות – הם אושר. ילדים משחקים, איכר נופש בצל אילן, זוג זקנים על ספסל בגן – הם אושר. פגישה עם אדם אהוב היא אושר. קסם מנגינה, אוויר פסגות, רטט נשיקה – גם הם אושר. בכל אשר תִפנה שם מצוי אושר. זוהי האמת של האושר.
הסיבה לאושר היא בצימאון הגוף להנאה. מקורו של הצימאון הזה בתאוותינו ובתשוקותינו, הן מעוררות אותנו לפעולה, בלעדיהן אין טעם לחיינו. זוהי האמת של סיבת האושר.
אם נטפח את התשוקות, נִרוֶה תענוגות, האושר בעולם ילך ויגדל, והסבל ילך ויעלם. זוהי האמת של טִפּוח האושר וסילוק הסבל.
כדי להגיע אל האושר יש ללכת בדרך בת שלושה שלבים: שליטה במחשבות, סִפּוּק התאווֹת, והַאצָלת האושר על קרובים אהובים. זוהי האמת של דרך האושר.

ובדרשה מאוחרת יותר הוספתי, וכתבתי:

מזמור:
יָקָר בּעֵינַי הַגבר שיָרדוּ לוֹ בּעוֹלָמוֹ מַתנוֹת אוֹרָה, ונהנָה מֵהן מִתוֹך שִׂמחָה, אוּמלָל אָדָם הַמַנִיחַ לָעוֹנג לַחלוֹף עַל פָּנָיו בִּיעָף, כּעָלה נִדָף. סוּרוּ מנִי יָגוֹן וַאנָחָה, סַימוּ קִינוֹתֵיכם דַבָּרֵי הַחוֹשׁך, כִּי לִי כָּעֵת הַבָּמָה, אִם הָאוֹשׁר עָנָיו הוּא, אהיה לוֹ לפה. מַה נָאווּ דִברֵי מבַשֵׂר טוֹב, מַשׁמִיעַ ישׁוּעָה – אנִי לָעוֹנג אָרִיעַ, לַשִׂמחָה אזַמרָה, מתק גִיל בּקַנקַנכם אמסוֹך.
היֵשׁ מאוּשָׁר מִמנִי?

בב"ח
יהושע
היֵה אפוא מהיר לשמוע ובוֹשש לדַבּר 322152
קשה עלי מבחינה פילוסופית החיבור שהגותך מבצעת בין דברים שלדעתי הם שונים זה מזה (ואם אינם אז יש להראות כיצד אינם), אושר, עונג, הקטנת הסבל, כ"א מושג שונה בזכותו הוא.

מהקטע המצוטט אני מניח שטענתך היא כדלקמן:

הגדלת העונג => הגדלת האושר => הקטנת הסבל.

שתי הגזירות הללו מצריכות טיעונים פילוסופיים כדי לתמכן, שאחרת הן נותרות בתחום הדמגוגיה, לא הפילוסופיה. אם הגותך היא מרשם ולא פילוסופיה, אנא ציין לי זאת כעת, ואפרוש בטרם יתפתח ביננו דיאלוג דו-לשוני.

מעבר לכך, אני לא משוכנע שהבנתי מהן ארבע האמיתות הנאצלות של האושר (מדוע הן נאצלות? מדוע הן אמיתות?) - אני מניח ש"זוהי האמת של טִפּוח האושר וסילוק הסבל" היא רק אחת מהן. מהן שלוש האחרות?
מהדוגמות הספציפיות שהבאת אושר הוא היות מישהו מודע לרגע כלשהו ש reinforces life. המשפט האחרון שלי הוא בכוונה עמום כרגע, שכן אני מעדיף שאתה תנסה להסביר מה המשותף ל "שחר ושקיעה, פִּכפּוך מי הפלג, אִוושת הרוח באילנות, ילדים משחקים, איכר נופש בצל אילן, זוג זקנים על ספסל בגן, פגישה עם אדם אהוב, קסם מנגינה, אוויר פסגות, רטט נשיקה".

לבסוף, מובלעת במה שכתבת ההנחה שהגדלת האושר של כל אדם תגדיל את האושר הכללי בעולם, אך גם כאן קיים קושי (אפילו אם נפסול קודם את האפשרות של אושר הנובע מסבל של אדם אחר), ולו רק בגלל תלויות בין אושר של אנשים שונים, חסמי זמן ומשאבים וכדומה.
היֵה אפוא מהיר לשמוע ובוֹשש לדַבּר 322211
התרשמותך האינטואיטיבית היא נכונה. הספר "דבר נער, דבר" הוא מרשם לאושר. על השער האחורי של עטיפתו כתוב במפורש:
"דבר נער, דבר" הוא ספר על תשוקות שכל אדם מתאווה להן בעומק נשמתו ואינו מעז להודות בהן בגלוי, זהו ספר שנועד למי שמבקש להנות מחייו בלי לחוש נקיפות מצפון.
הספר עוסק באהבה עצמית, כבוד, גאווה ותהילה, קנאה ונקם, אך דן גם בערכי יסוד של המוסר, כמו אמת ושקר, חופש ואחווה, שוויון וצדק. במרכזו עומדת השקפת עולם המשלבת אינדיבידואליזם צרוף עם עקרון אי הפגיעה בזולת.
בב"ח
יהושע

חזרה לעמוד הראשי

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים