בתשובה להיא, 19/12/05 19:47
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כל זה טוב ויפה, אבל שייך למה שאני מדבר עליו כמו שבחירתם של הפינים במלחמת העולם השניה שייך למקור המילים בשפה העברית. אני מדבר על מתרגמים שבחרו במודע בשפה ארכאית, על מנת לחנך את הנוער איך צריך לדבר נכון. כשמתרגם בחר ברפרפת1, הוא רצה לומר לנוער2 "על תאמרו פודינג, אימור רפרפת", ואותה בחירה עשו מתרגמים שוב ושוב ושוב ושוב. אני מבין את מי שלא מסכים איתי, בגלל שהוא לא מקבל את הנחות היסוד שלי3, אבל ברגע שקיבלנו את הנחות היסוד4, ואין מחלוקת אמיתית על העובדות5, ואין בעיה בטיעונים הלוגייים6, אז אנחנו סתם טוחנים מים. 1 ולא, אני לא מדבר על מקרה בו הוא היה צריך מאכל שמתחרז עם רחפת! תנסי להבין את הטיעון עצמו. 2 ולא, אני לא יודע לקרוא את המחשבות של המתרגמים, ואני לא מתכוון לכולם. קראתי מספיק ספרים שנכתבו על ידי מתרגמים בני אותה תקופה, ואני מסיק על סמך זה. אף אחד לא יודע לקרוא מחשבות 3 למשל, בשימוש במילה "אם". את לא מסכימה עם הנחות היסוד שלי, יופי טופי. תגידי, "אני לא מסכימה עם הנחות היסוד שלך" וזהו. אבל אם את מסכימה לחלק הראשון, הרי שהחלק השני נובע ממנו. 4 הרי ברור לי, כמו שאמרתי בתחילת הדיון, שרוב הקוראים באייל לא מסכימים עם הנחות היסוד שלי, ושאין לי שום סיכוי לשכנע אותם, אני בסך הכל מנמק איך הגעתי לדעתי. הרי תכף יקפצו כל הטהרנים ויגידו לי שכתבתי "אם" במקום "עם". 5 וביננו, אין. 6 ובאמת אין בעיה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
עניין אחד אחרון לפני שאסכים בעניין טחנת המים. השפה ששימשה בכתיבה לילדים בספרים שאני ראיתי משנות ה30-50 היתה גירסא פשוטה יותר של ספרות מבוגרים מאותה תקופה. האם חייבים להניח (מתוך הידיעה המקובלת על שנינו שאנחנו לא קוראי מחשבות, ושמסע לשנות ה50 בצירוף קריאה מאומצת של מחשבות איננה באה בחשבון) ששימוש בשפה כזו היא מתוך תוצאה של השגות חינוכיות דידקטיות פסולות, ולא תוצר של העברת נורמה קיימת בעולם הקריאה הישראלי דאז? נ.ב. באשר ל3 בכל הנחה שהבעתי לגבי הנחות היסוד שלך, סתרת אותי. אז אם לשיטתך לא הבנתי את "הנחות היסוד שלך", איך יכולתי מראש להתנגד להנחות הנכונות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנחנו לא קוראי מחשבות, אבל לפחות לאחד מאיתנו היה את העונג להכיר כמה מאותם מתרגמים, ולהכיר את תפיסת עולמם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני קראתי ספרי ילדים בשנות החמישים. לא רק התרגום היה בשפה גבוהה, גם ספרות המקור היתה כזאת. למיטב זכרוני אפילו ב"חסמבה" לא דיברו כפי שדיברנו ברחוב, למרות שאין בפני הוכחה כתובה. אני חושב ששניכם צודקים: את צודקת שהשפה הכתובה היתה שונה מהמדוברת כי זה היה הנוהג הרווח בעולם1 עד השנים האחרונות, וסמיילי צודק שבחלק מהמקרים היתה כוונה דידקטית של הסופרים והמתרגמים לשפר את שפת אבותינו הנהוגה בפי הדור הצעיר. באותה תקופה השאלה "מי שמכם" בכלל לא עלתה על הפרק, שכן המטרה נחשבה לכזאת שכל מי שנרתם לשרתה היה ראוי לשבח. אפילו ראש הממשלה ראה לנכון לחנך את הציבור בעניינים אלה. ________________ 1- לדקדקנים: מלבד בשבט הימאנאמו ועוד מקום או שניים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשהייתי בבית ספר יסודי היו לנו שיעורי תזונה. עבדנו במטבח בחדר האוכל של בית הספר -היה דבר כזה במדינת ישראל בשנת 1959. מה שהמורה לתזונה לימדה אותנו להכין זה רפרפת. לא פודינג-רפרפת. השתמשו אז במילה הזאת רק שעם הזמן היא נדחתה מפני הפודינג. השפה נבנתה על יסוד השפה התנ"כית והמישנאית. זאת היתה השפה ובספרים שקראנו היא לא נראתה לנו ארכאית. כשכעבור 25 שנה הצצתי בספרים הללו- השפה באמת נראתה לי ארכאית. אגב, לי היה הרבה יותר קל ללמוד תנ"ך מאשר לבת הצעירה שלי. בשבילה זו שפה זרה- בשבילי היא לא היתה. זו היתה שפה נמלצת אך לא זרה. אגב, יש לי בבית את הספר היפהפה של שלונסקי-"אני וטלי בארץ הלמה". השפה לא מהיום אך הנכדה שלי מאד נהנית מהסיפור (אני צריך לפרש לה מילים שונות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי עצמי, למשל, קשה היום הרבה יותר לקרוא את התנ"ך מאשר לפני 20 שנה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |