בתשובה לדובי קננגיסר, 13/10/01 12:06
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הנה דרך לפצות אמנים על המוזיקה שלהם, בעולם ללא חברות מוזיקה. אמנים יוצרים מוזיקה (או כל צורת אמנות אחרת), ומפיצים אותה ברשת. משתמשים יכולים להוריד ולהנות ללא כל הגבלה. האמן מציין מהי ציפיית הרווח שלו מהיצירה שלו (נאמר, "אני מצפה להרוויח 50 אלף דולר בשנה הקרובה"). יחד עם כל יצירה, מצויינים אמצעי התשלום ליוצר. אם הוא מגיע, בתום התקופה האמורה, לסכום הנקוב - סביר להניח שימשיך ליצור. אם לא - יפסיק. כל מי שנהנה מהמוזיקה, יכול להעביר ליוצר כל סכום שהוא. ההנחה היא שאם היצירה מוצאת חן בעיניך, תשלם, כדי להנות גם מעבודתו העתידית של האמן. כשאתה מחליט לשלם, עומדים בפניך כמה שיקולים - כגון, האם הסכום שהאמן דורש מופקע? האם אני מעוניין ביצירות נוספות שלו? וכן הלאה. סיכויי השיטה להצליח גדלות פלאים כאשר תחנות הרדיו משדרות מוזיקה על-פי טעמם של השדרנים, ולא על-פי התשלום והיחס שהם מקבלים מהמפיצים. שתי הערות: 1. "פרוטוקול נגן הרחוב" המקורי מציין כי האמן משחרר רק *חלק* מהיצירה, ולא את כולה (נאמר, 2 הדקות הראשונות של שיר, או 3 הפרקים הראשונים של ספר, וכו') ואם הוא מגיע לסכום הרצוי, הוא משחרר את המשך היצירה. פרטים: http://www.firstmonday.dk/issues/issue4_6/kelsey (מומלץ מאד לקרוא את המאמר כולו). 2. זכור הניסיון של סטפן קינג לעשות משהוא דומה עם "ספר האינטרנט הראשון" שלו. אלא שבגישה של קינג היתה שגיאה אחת, שהובילה מראש לכישלון: הוא לא ציפה להגיע ל*סכום* מסויים, אלא לכך ש*אחוז* מסויים מהמורידים את הסיפור, ישלמו עליו (חצי מהמורידים, אם אני זוכר נכון). המחיר לכל הורדה נקבע מראש. ומה אם רוב המורידים לא אהבו את הסיפור, אבל היה מספר קטן של קוראים שהיו מוכנים לשלם הרבה כדי לקרוא את ההמשך? ומה לגבי אנשים שהורידו את הסיפור כמה פעמים (למשל בגרסה למחשב בבית ובגרסה למחשב כף-היד שלהם) - האם עליהם לשלם פעמיים? וכן הלאה. "פרוטוקול נגן הרחוב" חף מבעיות אלה. (ישנן בעיות אחרות, והן מתוארות - עם פתרונות הולמים, ברוב המקרים - במאמר הנ"ל). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ניתן גם לשים פרסומות באתר ההורדה של השירים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור שאפשר לשים פרסומות, אתה ודאי יודע שעורך האיל יושב על ערימות של כמליארד ארו ארופי כתוצאה מהפרסומות שאתה רואה כאן באתר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקי, אני יודע שפרסומות (בדר"כ) לא יהפכו אף-אחד למיליונר... אבל, >בנוסף< לשיטות ההכנסות הנוספות שפירטו כאן ניתן להוסיף את אופציית הפרסומות שיוכלו רק להוסיף כסף... כדי להוריד אלבום של זמר מסוים שהחליט להפיץ את האלבום שלו באינטרנט תצטרך להיכנס לאתר ההורדה ולראות שם פרסומות שיכניסו קצת כסף לאמן ו/או חברת התקליטים. ודרך אגב, יש אתרים שמרויחים מיליונים מהפרסומות, לתת דוגמא של האייל (שהוא אתר מעולה לדעתי, אבל עדיין בעברית ולכן מוגבל למספר מסוים של צופים) זה לא הוגן, קח למשל את יאהו, גוגל, ועוד רבים... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לקחת כדוגמא את יאהו זה כמו לקחת כדוגמא את מדונה. המודל הזה מחסל את הזמרים הפחות פופולאריים. הראיתי קודם למה לדעתי זה חייב לעבוד ככה כלכלית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את מדונה ואת להקת זוננפלד (זאת מתגובתי לדובי) תוריד באותה תוכנה (לא אתר, אתר להורדת שירים זה לא כיף) ולכן מדונה תתרום מכח השוק שלה לאמנים כמו זוננפלד. כמובן שמדונה, במידה והיא תשאר פופולרית יותר מזוננפלד, תקבל תמלוגים יותר גבוהים. אבל מה לעשות, זה המצב בחיים העגומים גם היום, אני כאן בירושלים וקרביץ המניוק, אללה יודע איפה הוא כרגע (או יותר מעניין, עם מי). ובנוגע לתגובתך הקודמת על עליית מחירי ההופעות. אני גם לא כלכלן וקשה לי לתת נתונים על דברים שאני בקושי מבין בהם, אבל התשואה לכל דולר של השקעה מצד הלייבלים היא ללא שום פרופורציה, ואני לא מדבר רק על תקליטים היסטריים כמו לט איט בי או נוורמיינד. הרווח של אמנים קטנים הוא אפסי, אם בכלל, הלייבלים גורפים הכל. דווקא בשיטה החדשה של הפצה ישירה יש לאמן יותר סיכוי להרוויח כמה שילינגים. ואגב. קראתי בזמנו כתבה, שעל פיה גם באקו''ם המצב קשה לצעירים, והאריות הזקנים דוגמת אורי זהר ואריק איינשטין גורפים את כל הקופה, הנתונים על חלוקת כספים והקריטריונים עלומים. היה איזה נסיון להקים אגודה חילופית לאקו''ם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לצערי לא אתה ולא אני מומחים בכלכלה כדי לדעת לענות כאן על שאלת השאלות: האם באמת הורדת מחירי הדיסקים לאפס (ע"י אישור העתקה חופשית) תוריד או תעלה את רווחי האמנים, והאם היא תוריד או תעלה את כמות המוסיקה המיוצרת, את גיוונה או את תחום ההתפרסות הסגנוני שלה (כפי שהוא מוכתב על ידי מתחם הסיכון שהחברות יכולות להרשות לעצמן ועוד). הנושא הזה, שעלה באיל כבר מספר פעמים, מתכנס לדעתי בכל פעם לשאלה הזו בדיוק, שהיא לא ממש שאלה ערכית, אלא שאלה מקצועית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צר לי, אך זו לא נראית לי שאלה מקצועית. כלכלנים, כמו פרשנים פוליטיים, יכולים להסביר את מה שקרה או לנבא בהתאם לראות עינם. על כל כלכלן שיתמוך בצד אחד של הויכוח יש שני שיגיד בדיוק ההפך. אני מאמין שההשוואה כבר עלתה, אבל אתה זוכר את ההתנגדות של האולפנים ההוליוודים לודיאו? מאז יצאו המכשירים איכשהו יצא פה ושם איזה סרט. יש כבר כמה מיליונרים מקולנוע שנולדו לעולם בו וידיאו הוא חלק אינטגרלי מהבית, כמו מקרר חשמלי. אין שום סיבה שטכנולוגית הMP3 תזעזע את העולם יותר מVHS. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקולנוענים עברו להפקת סרטים עם סאונד מתוחכם ומרהיב, כדי לתת לחוויה בבית הקולנוע ערך מוסף שאין לוידאו. גם היום נפוץ להגיד על סרטים ש"אפשר לחכות לוידאו" או "עדיף לראות בקולנוע". זו אחת הסיבות שהתעשיה תלחם כמו אריות בצורבי DVD. DVD (ביחד עם מערכת קולנוע ביתית תואמת) נותן תוצאות דומות לקולנוע עם דולבי סראונד טוב. אבל מה יעשו המוזיקאים? לדיסק אין יתרון ברור על MP3. דיסקים שכוללים גם חלק אינטראקטיבי אינם הצלחה אדירה, והערך המוסף שלהם הוא בד"כ רק עצבים (כשהמחשב מזהה אוטומטית את החלק האינטראקטיבי, ומפעיל אותו למרות שרק ביקשתי לשמוע את המוזיקה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המרחק בין מערכת DVD מושקעת לקולנוע מושקע עדיין גדול. יצא לי לראות סרט במערכת שעלתה כחמישים אלף שקל, הקולנוע של רב חן בתלפיות עדיין יותר טוב, והוא לא הכי מדהים בעולם. אני יכול לקשקש לך על עטיפה כערך מוסף, אבל תכל'ס אני חושב שזה לא מעניין. אני לא משווה בין קולנוע למוזיקה. ניסיתי להשוות בין הנאופוביה של האולפנים כלפי הוידיאו, שבדיעבד התבררה כמוטעת, לזו של הלייבלים וחלק מהאמנים מפני הMP3. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנשים תמיד ילכו לסרטים, לא משנה באיזה איכות הם יוכלו לצפות בהם בבית, כי הם רוצים "לצאת" ולהרגיש שהם עושים משהו, ולא יושבים כל היום בבית. באותו אופן אנשים גם תמיד יקנו דיסקים או ספרים, לפחות בתור "מתנה קלאסית" אבל לא רק, כי זה משהו מוחשי שאפשר להחזיק ולמשש ועונה על סוג של צורך "רכושני" (מה, תביא למישהו דיסק צרוב בתור מתנה ליומולדת?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוא ניקח את במה חדשה כדוגמא. נניח שאתה חובב סיפורת, ואתה רוצה לקרוא סיפורים בבמה חדשה (ולשלם עליהם). אתה מתחיל לקרוא אחד, והוא משעמם. קורא עוד אחד, והוא מטופש. קורא עוד אחד, וזה הגיג מעצבן של ילדה בת 12. אם אתה אדם בעל המון סבלנות, בסוף תגיע לאחד שהוא טוב. עם מוזיקה, זה עוד יותר קשה - כי אתה מבזבז הרבה יותר זמן (עם פס צר) כדי לשמוע כל קטע, ולהחליט אם אתה אוהב אותו או לא. אתה יודע מה, עזוב במה חדשה. בוא ניקח את האינטרנט. מיליוני אתרים שונים. אני, אישית, קורא בקביעות פחות או יותר לא יותר מ-10 או 15 אתרים שונים. למה? כי נתקלתי בהם, אהבתי אותם, וזהו. אין לי כוח להתחיל להסתובב בעוד אתרים. אין לי גם זמן. כמה יוצרים נמצאים על מדף הדיסקים שלי? בסביבות ה-80-90, אני מעריך. איך הייתי מגיע לשמוע את כל היוצרים הללו בלי שיווק? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מנגנוני המלצות. מכיר את רשימת רבי-המכר ב"אמאזון"? תחשוב על אותו הדבר, אבל עם טקסטים אלקטרוניים במקום שירים. ובנוסף, המלצות מחברים, וכו'. האתר mp3.com עשה בזמנו עבודה טובה בתחום זה - ספר לנו איזה סגנון אתה אוהב, ונמליץ לך בכיף על דברים שכנראה תאהב. (אינני יודע מה מצבם כיום). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |