בתשובה לערן בילינסקי, 02/06/06 13:52
חנינה 389220
קודם כל, תודה שענית למרות התשישות מהנושא.

אני אתחיל בטיעון השני שלך, ברשותך. לא, אני לא מניח שהפוליטיקאי חושב במונחים של בלבניסט. אני מסכים להיות כבול לחוקי-המשחק, לעת עתה, ומגביל את עצמי למבחן המעשים-ולא-הצהרות, ואומר שהפוליטיקאי יחליט את אותן החלטות שימקסמו את הרווח לצד שלו. מכיוון שהתהליכים הפנימיים שלו לא מעניינים אותי, הוא שקול לחלוטין, מבחינה אובייקטיבית, לבלבניסט שאינו טועה, המנסה לצפות מה יעשה הפוליטיקאי בהנתן המידע הזמין לאותו פוליטיקאי. כל השאר זה סמנטיקה.

לגבי הטיעון הראשון: לכל בחירה של פוליטיקאי יש השפעה צפויה על מאזן הרווח בין הצד שלו ליריב, בהנתן המידע הזמין לו. אם יש לו כמה אלטרנטיבות, אז לכל שתי אלטרנטיבות מביניהן יש אלטרנטיבה עדיפה, ובה הוא בהכרח יבחר. לא יתכן ששני פוליטקאים מאותו צד יבחרו, בהנתן אותו מידע, בשתי בחירות שונות. אתה אמנם דיברת על החלטות הפוליטיקאים במונחים עמומים וכלליים, כמו "מנוגדות בבירור לאינטרסים שלו". למה "מנוגדות בבירור", ולא פשוט "מנוגדות"? ההנחה הבלבניסטית בעניין הpolitical infallibility שוללת כל מרווח טעות, ולו הזעום ביותר. זה שההבדל בין הרווח הצפוי משתי בחירות (או הסיכוי שהן יצליחו, בהנתן המידע המוגבל שבידי הפולטיקאי) יכול להיות זעום, לא משנה; מספיק שההבדל קיים‏1.

1 אני מניח פה שהעולם מספיק מורכב כדי שלא יקרה שלשתי אלטרנטיבות יהיה אותו רווח צפוי בדיוק, אבל גם אם אתה לא מקבל את ההנחה הזו, זה לא משנה לטיעון המרכזי שלי בתגובה 388768.
אל תמקסם. תרגיש 389326
בגלל שאתה מנומס, אענה בכל זאת :)

לגבי הטיעון השני - לא הבנתי את התשובה שלך. בכל מקרה, הבלבניסט הזה (אני) לא מנסה לצפות מה יעשה פוליטיקאי ולספק חוקים כלליים, אלא רק לנתח בדיעבד. אני לא מתיימר להיות חלק ממדעי הטבע אלא מקסימום מדעי החברה, אם לא מדעי הרוח. עם זאת, אני עדיין חושב שהניתוח המוצע עדיף על הניתוח שמציעים חוקרי פוליטיקה/היסטוריה אחרים בכך שהוא קרוב יותר לאמת.

לגבי הטיעון הראשון - אתה מנסה לעשות לזה פורמליזציה שאינה ברורה לי. מדוע ההנחה הבלבניסטית שוללת כל מרווח טעות? נראה לי שאתה מנסה לגרור אותנו בכוח לתורת המשחקים ("למקסם את רווח" וכו'), אבל אני לא רוצה להיגרר לשם. מבחינתי, לפוליטיקאי יש אינסוף אפשרויות פעולה, ובהינתן הידע שלו על העולם הוא לא יבחר אופן פעולה שהוא בבירור נגד האינטרסים שלו (בסגנון "מצעד האיוולת" של ברברה טוכמן), אלא אופן פעולה סביר שיקדם את מימוש האינטרסים שלו. איני יודע כיצד להשוות (במובן הסמי-מתמטי שאתה רומז אליו) בין רווח צפוי מאופן פעולה אחד לעומת רווח צפוי מאופן פעולה אחר, או אפילו כיצד לשקלל כל אחד מהם. מה שאני חושב שאני מסוגל לעשות זה להבין, ביחס לפעולה מסוימת, אוסף אינטרסים, וידע על העולם, האם הפעולה מקדמת את מימוש האינטרסים או להיפך - פועלת נגד מימושם. כמו שאני מבין את זה, הפרדיגמה הבלבניסטית, עם הנחת אי השימוש בטעות כהסבר, מניחה, כאקסיומה, שפוליטיקאים לא פועלים נגד האינטרסים של עצמם (בניגוד, למשל, לפרדיגמה הטוכמנית), ועל כן, במשוואה ידע-פעולה-אינטרסים מסיקה את האינטרסים מהידע הנתון על העולם והפעולה. אם נשווה זאת לפרדיגמה הטוכמנית, אז טוכמן מניחה ידע-פעולה, אבל מוסיפה את ג'וקר הטעות כדי להחליט, בעצמה, לפי ראות עיניה, מהם האינטרסים, שזה בעצם להחליט מראש מהם האינטרסים, ואז להתאים לכך את הממצאים, על ידי שימוש בג'וקר הטעות.

(אתה מוזמן להפוך מחדש את סדר הטיעונים. ראשון ראשון ואחרון אחרון)
אל תמקסם. תרגיש 389493
טוב, זה לוקח אותנו למסלול כללי יותר (ואני אסתכן בניחוש ואומר שזה כנראה יהיה לקורת-רוחך).

אתה באמת מתכוון שאין לך (לבלבניזם) שום שאיפות לצפות את העתיד, בשום דרך או רמת הצלחה? אז מה המטרה? או, יותר קונקרטית, איך יודעים איזה ניתוח "קרוב יותר לאמת", כדבריך? בעצם זו שאלה כללית למדעי החברה. הייתי אומר שהמטרה שלהם היא כן לצפות את העתיד, תוך שימוש במערכת שמורכבת גם מכלים פורמליים-יחסית וגם מאינטואיציה.

בסופו של יום, כשאתה ניגש לנתח את גמביט פרס-מול-רמון, אתה נאלץ לומר אם לתת לרמון לנהל את הקמפיין במקום לנהל את ההסתדרות זה כן או לא במתאם עם האינטרס של פרס. לא? מקובל עליך שזה במתאם עם האינטרסים גם של רמון וגם של פרס?

הרי, תמיד יכול אדם אחד לומר "היטלר עשה טעות, זה היה ממש מטומטם מצידו לפתוח במלחמת יבשה באסיה" ולעומתו יאמר אדם שני "כנראה שהיה לו רווח מהמערכה הזו למרות הכל", ואדם שלישי "לא היתה לו דרך לדעת שהוא יכשל, ככה זה במלחמה – מצליח מצליח, לא מצליח לא מצליח". אז במה שונה באמת, מהותית, הבלבניזם מהטוכמניזם?
אל תמקסם. תרגיש 389521
אכן, לקורת רוחי :)

אני לא יכול להעיד לגבי מה שחושבים אחרים. אני יכול להעיד רק על עצמי: אני לא חושב שאפשר לחזות מה יעשה פוליטיקאי - מרחב האפשרויות הוא כה רחב (אני קורא לו אינסופי לכל צורך ועניין), וההשתנות המתמדת של המציאות לא מאפשרים, לדעתי, לתת ניבוי. קשה לי לראות איך פעולה של פוליטיקאי זה משהו שאפשר להכניס לתוך נוסחה, לכמת, ולתת תוצאה.

אז מה המטרה? לדעת מה היה. אני לא מספיק בקי במדעי החברה כדי לדעת האם מטרתם היא לצפות את העתיד (דהיינו, לתת חוקים כלליים אשר משקפים חוקי "אם-אז"). בכל מקרה, אפשר לקרוא על זה יותר בצמד המאמרים של שמעון על ויקו ו"המדע החדש" (אשר, בין השורות, תוחמים גם את ההבדל בין הניתוח הבלבניסטי לבין הניתוח המקובל במדעי המדינה או בחקר ההיסטוריה המקובל): דיון 979, דיון 988.

אני לא בקי מספיק בפרטים כדי לחוות דעה על פרס-מול-רמון, וגם אין לי עניין כרגע להכנס לזה. בכל מקרה, אני משתדל לא לחלק יותר מדי עצות. יש לי בעיקר עניין אקדמי, ואני לא מנסה להשפיע או להחליט יותר מדי.

לגבי דוגמאות ניתוח היטלר: הבלבניזם שונה מהטוכמניזם בכך שהוא נמנע מלהשתמש ב"טעות" (או "טימטום" בדוגמה שלך) כהסבר. הבלבניזם תוהה במקום זה מדוע נלקחה החלטה מסוימת ומסיק ממנה את המטרות, ולא שופט אותה כ"טעות". הסברתי כבר מספר פעמים ש"טעות", במובן שבו משתמשים בה, לא מסבירה. היא המנעות מהסבר, שכן היא לא נותנת לנו תשובה מדוע, למרות שלפוליטיקאי היתה ברורה תמונת מציאות וסט של ערכים שהוא אוחז בו, הוא בחר באפשרות שבירור, בעת קבלת ההחלטה, נראה שתוביל לתוצאה מנוגדת לאינטרסים שלו.

ברברה טוכמן המנוחה, בניגוד לכך, מסתפקת בלומר "הנה המציאות, הנה האינטרסים שאני חושבת שיש לפוליטיקאי, הפוליטיקאי עשה כך, לכן הוא טעה". אני לא חושב שזו פרדיגמה מוצלחת, כי ההחלטה "הוא טעה" משקפת יותר את הערכים של המנתח מאשר של אובייקט הניתוח, במיוחד לאור חוסר היכולת שלנו לתת קריטריון אובייקטיבי או מתקרב לאובייקטיבי (ואל תגרור אותי כאן שוב לסטטיסטיקה או לתורת המשחקים. זה בדיוק העניין) שיקבע מתי פעולה מסויימת היא נכונה או דווקא טעות (בכל מקרה, פרדיגמה אי אפשר להוכיח, אפשר רק להשתכנע בעדיפותה על פרדיגמות אחרות). לכן, אני מעדיף את הפרדיגמה הבלבניסטית.
אל תמקסם. תרגיש 389633
קראתי את הדיונים. תודה.

קשה לי לראות איך בלבניזם נופל דוקא בצד של "מדעי-הרוח" של החלוקה שהתווה ויקו. "אל תמקסם, תרגיש" אתה אומר, אבל אני יכול להזדהות עם פוליטיקאי בשר-ודם, ולא עם מודל של פוליטיקאי בכלל, או עם מודל של פוליטיקאי-שאינו-טועה בפרט. הפוליטיקאים שאני מכיר הם אנשים, והאנשים שאני מכיר נוטים למצבי-רוח, נותנים אמון בלתי-מוצדק, נקמנים, קנאים לרעיון או קנאים למשרה, רודפי-בצע ורודפי-צדק. דווקא עם טעויות של פוליטיקאים אני יכול להזדהות בקלות (ובד"כ יריבים פוליטיים עושים זאת, שים לב לשיח הציבורי בארץ). אתה יכול לומר שההנחה בדבר קיומן של טעויות של פוליטיקאים מפריעות לניתוח, אבל ההנחה בדבר הפעולה-העקבית-במתאם-לאינטרסים מפריעה עוד יותר להזדהות. אני לא רואה איך אפשר להחזיק את המקל הזה משני קצותיו. איך אפשר שלא לראות בבלבניזם נסיון (מוצלח יותר או פחות) להביא את בשורת המדעים המדויקים למדעי-המדינה?

לעניין היטלר, הבאתי אותו בתור דוגמה לכך שההגדרה של "טעות" היא לא ברורה. אדם אחד יאמר "טעות", ושני יאמר "מקרה", או "הימור שהופסד". אגב, גם טעות ברורה אפשר לנתח באמצעים פסיכולוגיים-מדעיים, למשל טברסקי וכהנמן (ומעניין יהיה לראות התאמה של ממצאיהם להחלטות מדיניות).

חזרה לעמוד הראשי

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים