בתשובה להיא, 28/08/06 1:10
 |
|
 |
||
|
||||
 |
עצם זה שאת נכנסת לזה שהיא חיסלה אותו בזמן שהיה חסר ישע, זה שיפוט מוסרי. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא. זה דיווח עובדה. ניקח את הדוגמא של לוט ובנותיו. לי אין בעייה לטעון ש: הוא היה חסר ישע בזמן שהן אנסו אותו. אין די בכך כדי לבסס את הטענה שאני מרחמת עליו או שופטת אותן. הוא באמת היה חסר ישע (משיכרות), והן באמת אנסו אותו (ציון עובדה). ובחזרה לסיסרא ויעל, הוא באמת היה חסר ישע (עייפות?), ובפעולת הנפת היתד והשתלתו ברכתו של סיסרא היא ביצעה פעולה אלימה. ואני סבורה שהטקסט אספקט אלים זה באופן דרמטי על ידי כך שבדיוק לפני כן היא נוקטת בפעולות אימהיות כלפיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתוך הסיטואציה הוא לא תכנן להיות מותקף, והיא לא תכננה שהוא יתכנן. אז המילה מאבק לא מתאימה כאן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את לא מסכימה לפרשנות הגורסת שהוא אנס אותה? אם את מקבלת, הוא לא יכול להגיד מיד אחרי "לא בעסק" או "סליחה", לשחרר לה את הידיים וללכת לישון כאילו שום דבר לא קרה, מוגן מתקיפה ככל חף מפשע. אם את לא מקבלת שהוא אנס אותה - כשר צבא, אולי הוא לא פגע בה ישירות, אבל הוא פגע בהרבה אנשים, אולי גם בעקיפין. דמו מותר בכל עת, בכל צורה. להרוג אותו בשנתו זה פשוט הדבר החכם לעשות. לדעתי, אף תפיסה מוסרית חצי-שפויה לא יכולה לגנות את דרך הפעולה (לגנות את ההריגה - אולי, אם היא הייתה למשל ידידה ותיקה שלו, או חייבת לו את חייה. אבל לא את דרך ההריגה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איפה שהיא סיימה אתה התחלת... אם אטען בפעם המי יודע כמה שהציון "חסר אונים" ו"אלימה" אינו מתייחס לשיפוטם המוסרי, האם זה יתפס כבר? הקריאה שלי את הטקסט לא כללה מעשה אונס, אבל לא הוציאה מן הכלל מעשה מיני בהסכמת שני הצדדים. ושוב, לא ניסיתי להחליט אם זה בסדר או לא בסדר שהיא קיפדה את חייו בעזרת יתד. פשוט ציינתי שבאותו רגע הוא היה חסר ישע (כמתואר בטקסט), והיא הייתה אלימה (מתוך הגדרתי את מעשה הנחתת יתדות על רכותיהם של אנשים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''חסר ישע'' לא מסתדר לי עם ''שר צבא''. בצורה הזאת, כל אדם הוא חסר ישע ברגע שהוא מפנה את הגב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''טז וברק רדף אחרי הרכב ואחרי המחנה עד חרשת הגוים ויפל כל-מחנה סיסרא לפי-חרב לא נשאר עד-אחד. יז וסיסרא נס ברגליו אל-אהל יעל אשת חבר הקיני כי שלום בין יבין מלך-חצור ובין בית חבר הקיני. יח ותצא יעל לקראת סיסרא ותאמר אליו סורה אדני סורה אלי אל-תירא ויסר אליה האהלה ותכסהו בשמיכה. יט ויאמר אליה השקיני-נא מעט-מים כי צמאתי ותפתח את-נאוד החלב ותשקהו ותכסהו. כ ויאמר אליה עמד פתח האהל והיה אם-איש יבוא ושאלך ואמר היש-פה איש ואמרת אין. כא ותקח יעל אשת-חבר את-יתד האהל ותשם את-המקבת בידה ותבוא אליו בלאט ותתקע את-היתד ברקתו ותצנח בארץ והוא-נרדם ויעף וימת.'' שר צבא בלי צבא שישן. לא חסר ישע לאורך כל חייו, אבל ברגע האחרון לפני מותו דווקא כן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק מה שאמרתי - במשך חייו הוא היה שר צבא, חרץ גורלות, הזיז הרים. ואז, הרגו אותו. אם הוא היה יכול, הוא היה מונע את הריגתו. הוא מת, ומכאן שלא יכל למנוע זאת. מכאן נובע שהוא היה, באותו הרגע, "חסר ישע", אם משתמשים בהגדרה שלך. אבל אז, איזה מן אדם איננו "חסר ישע" ברגע הקודם למותו? זה הופך את המונח לחסר משמעות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבנתי. חוסר הישע האוניברסלי הוא באמת רעיון מעניין. ניסיתי כרגע לחשוב על ייצוג רגע המוות בסרטי הקולנוע. עלה בדעתי שרוצחים פסיכופאטיים לא מתים בחוסר ישע. למעשה הם מצליחים לשרוד מכות קטלניות מעל הממוצע, וכשהם סוף סוף מתים (אם בכלל) הצופה אמור לנשום לרווחה. אבל אני לא חשבתי כל כך רחוק. ומבחינת הייצוג בטקסט אני עדיין עומדת על דעתי, סיסרא מופיע כחסר ישע באופן מודגש. לא משום שהוא לא יכול למנוע את מותו. אלא בגלל שהוא עובר רגרסיה וסומך לחלוטין על דמות אימהית, שהורגת אותו בשנתו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |