האייל הקורא
 
(נכתב בתשובה לברק, 29/10/01 16:10)
משעשע 40755
אסף שרעבי (יום שני, 29/10/2001 שעה 20:50)
במידה רבה, מה שקובע הוא היוצר ולא היצירה.
אם אני אקח חבל ואציג אותו במוזיאון, יתייחסו לזה ברצינות קטנה הרבה יותר מאשר יוצר אחר. רצוי מפורסם מספיק. זו במידה ואוכל להציג חבל במוזיאון.
_new_

יש עצה - המתחזק כמייסטר 40818
מיכאל (יום שלישי, 30/10/2001 שעה 2:43)
בתשובה לאסף שרעבי
פעל להתקבל שם כאיש תחזוקה. תוכל לשרבב ליד המוצגים מדי פעם, בתמימות של חתול אדיש, חפצים מחפצים שונים, כגון דלי הפוך, חבל - עם או בלי קשר גורדי, בדל של אסלה, רטיה של פירט, זנב-כבש או קביים של מכשפה גיבנת. תעד את תגובות הקהל - תרועת ההילול או חרפת הביטול - עם מצלמת וידאו ביתית, הקלט תגובות ופרשנויות. והנה יש לך נכס אומנותי לא שנוי במחלוקת, המציג את מכלול המעש האמנותי ברצף אחד עם התגובה לאמנות, וזאת כאקט אומנותי לכשעצמו.
_new_

יש עצה - המתחזק כמייסטר 40822
רון בן-יעקב (יום שלישי, 30/10/2001 שעה 3:26)
בתשובה למיכאל
וזה מה שקרה שבוע שעבר בתצוגה של אמן בלונדון. פועל הנקיון
חשב לתומו, היום אכלתי אותה יש המון לנקות, ופינה את כל בדלי
הסיגריות, חתיכותהנייר ופיסות האשפה המפוזרות מעדנות.
למחרת התגלה שנהרסה יצירת אומנות חשובה. מעשה ההרס
התקבל בהבנה והאמן בהפוך על הפוך עשה מפועל הנקיון אמן
קינטי חדש.

(האם מישהו יכול להזכיר את שם האמן?)
_new_

יש עצה - המתחזק כמייסטר 40827
מיכאל (יום שלישי, 30/10/2001 שעה 6:11)
בתשובה לרון בן-יעקב
מעניין שהמעשה שהבאת מדגים את ההבדל בין ארוסראטוס - שהפך להיות בן-אלמוות שלילי עקב הרס פיסלו החשוב של פידאס, שהיה אחד משבעה פלאי עולם העת העתיקה -
ובין אמן קינטי מודרני. כך, ביצירות מודרניות רבות, כוונתו או רצונו של היוצר הינם חלק אינטגראלי מיצירת האמנות. זאת, בעצם יצירת מעין "מסגור" (framing) סמנטי שלה המגדיר אותה כאקט אמנות, ואינו אקסוגני (חיצוני) ליצירה. זאת בניבדל מיצירה הנתפסת כשלמות מכלולית הנפרדת מתהליך יצירתה, כיצירות אמנות לא עכשוויות.

כך, מסגור מוחצן כזה יכול להתבצע הן באמצעות הכתרתה (מלשון כתר וכותרת כאחת) ע"י טקסט; או באמצעות יצירת מצבור (aggregate) מלאכותי למדי, באמצעות זימון של סמיכות מרחבית של כל האלמנטית להתגודדות מצבורית אחת. זאת כדרך לרמז באופן נכפה על כך שלפנינו מכלול, וכתחליף למכלול סדור, אורגני ואינטגראלי -קומפוזיציה בזכות עצמה, המעידה על עצמה ככזאת. וללא תגבור של רכיב אקסוגני (חיצוני למערכת) המתוסף להעיד עליה ולתת לך את ההנחיה האקספליציטית (מוצהרת)"כאן עליך לעבור לאופן (Mode) תודעה שונה, כזה המתכנס או מתבזר תוך התכוונות לאמירה האמנותית שלפניך".
ובהערה מוסגרת, יש לשים לב עד כמה שגורות בהתכוונות והיערכות חוויתית/מושגית ליצירות מודרניות האלמנטים הלינגוויסטיים/סמנטיים - למשל עצם הביטוי "אמירה אמנותית" שלא היה לו מקום באמנות לא עכשווית. או האדרת טקסטים נלווים; או עצם הפרוש הפוסט-מודרניסטי של האמנות כטקסט. וזאת בנבדל מרכיבים מרחביים צרופים המשתלבים לאינטגרציה אורגנית.

ובחזרה למעשה שהבאת, ברור שהרס כזה של יצירת אמנות מצד הפועל אינו הרס ארוסטראטי, שכן המעשה ההרסני נעדר יסוד של כוונה הרסנית, כזאת הקרוייה בלשון משפטית mens rea .
לכל היותר ניתן להאשימו שראה התגודדות של פריטי אשפה סמוכים, ולא העלה בדעתו שהסבירות שהדבר מיקרי -נמוכה, שכן אשפה מפוזרת, מטבע הדברים במרחב, באופן סטוקסטי למדי.
האם ארוסראטוס המודרני נעדר הכוונה הארוסטראטית הוא שמקדם את המעש האמנותי, באמצעות איונו, וברצף להקמתו?
האם יש כאן מעין הכרזת שפיות מרחבית, כהתנערות מהדברתנו על ידי טקסטים מתים, ורסטורציה זאת של חיוניותינו המודברת
היא היא האקט האמנותי, באשר היא מאפשרת את המשך פעילותם היוצרת של החיים עצמם? ואם כך, ניתן לראות בקריאת התגר החיוורת על החיים מצד תוצאי אמנות מסויימים מעין אתגר שההתגברות עליו מעצימה את החיים, מבחינת וירוס מוחלש המעצים דווקא את המערכת החיסונית? עולה בדעתי שהכותרת של "אמנות קינטית" המיוחסת למעשה הארוסטראטי התמים ומופלא הזה, משקפת אינטואיציה שאולי לא נהגתה עד סופה, אינטואיציה בדבר הדינמיות המשחררת של תצהיר "המלך הוא עירום" של אותו מיסטר ג'והן סמיט האנונימי, המשקף מבחינה זאת את החיוניות האנושית האוניברסאלית.
_new_

יש עצה - המתחזק כמייסטר 40851
יובל רבינוביץ (יום שלישי, 30/10/2001 שעה 13:00)
בתשובה למיכאל
ולא נשכח להזכיר את התוספות האמנותיות הטריות יותר.
הטליבאן הרסו את הפסלים הבודהיסטים הגדולים בעולם כאקט של ביטוי עצמי, ואוסאמה בן לאדן ביטא את עצמו בעיצוב מחדש של מנהאטן לפני חודש וחצי.
_new_

יש עצה - המתחזק כמייסטר 40884
מיכאל (יום שלישי, 30/10/2001 שעה 17:02)
בתשובה ליובל רבינוביץ
התייחסתי לסוג מסויים של יצירות אמנות, בעיקר בעלות גוון קונספטואלי/מיצגי, בנבדל מיצירות המהוות מכלול מגובש "המוסבר" מתוך עצמו. דומה שכאן אקט השינוי או אף האיון של יצירות כאלה משתלב בפעילות המושגית.

כך למשל, גם סוגים מסויימים של שירה עכשווית אינם מיידית מובנים מתוך עצמם כשירה, ויש להוסיף סממנים *חיצוניים*
המכתירים (frame) את הטקסט המוצג כשירה. זאת בדומה להבדל בין סצינה תלת מימדית *אמיתית ומגובשת*, המתקבלת משילוב שתי נקודות ראות (סטראופסיס בינוקולרי), ובין רמזים דו מימדיים האמורים ליצור מצג שווא של תלת מימד, אך לוקים מבחינה זאת, בעיקר מבחינת עומק היקף האינפורמציה אודות האוןבייקט המוצג.

כך, שירים מסויימים, בדומה לאובייקט תלת מימדי מגובש, מהווים "בזכות עצמם" אינפורמציה קוהרנטית, עשירה ומתפתחת בזמן ובמרחב באופן מגובש ורצוף, וברורה מתוך עצמה.
ואילו קטעי אינפורמציה אחרים המציגים אמנם עצמם כשירה, אך לוקים ביסודות שצויינו, זקוקים לרמזים *חיצוניים* (בדומה לרמזים דו מימדיים של תלת מימד מדומה). רמזים חיצוניים כאלה, המהווים כתרור (או הכתרה -framing) של המושא כשירה - כיתרור החיצוני למושא עצמו הינם למשל ניקוד, תבנית שורות שיריות קצרות, כותרת לשיר וכד'. באומנות נמצא רמזי כיתרור כאלה ב:
הצבת הגבב בתוך מסגרת; קיבוץ הגבב בסמיכות מרחבית, הנותנת אשליה של אובייקט יחידני ובעל כוונון אמנותי; טקסט הסבר או כותרת המודבקים לגבוב; או אף באקט של קנוניזציה מוזיאלית לגבוב.
בכל מקרה, כלל לא דיברתי על אקט של הבעה עצמית, אלא ההפך הגמור מכך, ניתוחי עסק במבנים ובדינמיקה של תהליכים, ולא באקטים רגשיים/הבעתיים.

אני תוהה אגב כיצד דברי מתפרשים כהיפוכם הגמור. אולי בגלל החדשנות שבחומר שלי, שבהיעדר עיון מספק ותוך קריאה רופפת, עשוי לקרוס למבנה מוכר ללא זיקה לחומר עצמו, או אולי עקב אסוסיאציה פרועה או זריקת מילה או שתיים, שמייד החומר מתעבה סביבו כמו אדי מיים המתעבים סביב גרעינים מסויימים לגשם. כתבתי אגב על תהליך הבנה מוטעית מסוג זה בספרי אודות חלוקת קשב, תוך הצבעה על חשיבה סכמטית חד-מוקדית המתעבה סביב אלמנט בולט, לעיתים מקרי לחלוטין, רק עקב הצורך שלנו ליצור מכלולים.
איני מוציא מכלל אפשרות שאנשים המכירים את ספרי ואת הגישות שפיתחתי לעומקן, ישתמשו בדיוק בטכניקה זאת כדי ליצור הבנה מוטעית/הופכית לדברי, ולנכס את החומר לעצמם (פלגיאריזם כבר אמרנו? אכן, למרבה הדאבה, רבה תושייתו של הפלגיאריסט האובססיבי/מנכס)
_new_

יש עצה - המתחזק כמייסטר 40907
גלעד דנבום (יום שלישי, 30/10/2001 שעה 19:55)
בתשובה למיכאל
מיכאל, אני מנסה לעקוב (בקושי ובעניין רבים) אחר ההגדרות שאתה מספק למסגרות של השירה (בפרט, ואמנות בכלל), והמסקנה שנובעת היא שכמעט ואין אמנות המנותקת ממסגרות משתקות אלו?

איך ניתן לזהות ולצרוך שירה אם היא לא מקובצת ב"סמיכות מרחבית" (ספר שירה, מדור ספרות בעיתון יום ו', אתר שירה וכן הלאה), איננה מלווה בכותרת או הסבר, ולא עברה תהליך של הלחנה או הקראה מודגשת (אם הבנתי נכון את הדוגמא האחרונה)?
_new_

יש עצה - המתחזק כמייסטר 40912
מיכאל (יום שלישי, 30/10/2001 שעה 20:28)
בתשובה לגלעד דנבום
אכן אמרתי שכל אלה מתלווים לדבר האמיתי. אך יש בו משהו
מרכזי נוסף, וזוהי לכידותו האינטגרטיבית התלת מימדית, ומעוגנותו בשינוע אופן (Mode) תודעתי תלת-מימדי, לא-עודפי ומוכוון מרחביות באופיו, שהינו חלק מהתנועה המעצבת של החיים. זהו למעשה שינוע של תבונתנו הקשבית-סימולטנית.

מאידך, בדבר הלא אמיתי משמשים רמזים אלה כתחליף לדבר האמיתי, כשהם מורים באופן שיקרי על כך שלפנינו הדבר האמיתי.
_new_

יש עצה - המתחזק כמייסטר 40894
רון בן-יעקב (יום שלישי, 30/10/2001 שעה 18:27)
בתשובה למיכאל
אכן המונח "אמנות קינטית" שכתבתי קפץ לי לראש אינטואיטיבית, בשעת עייפות.

האם אפשר להניח ממה שכתבת שיש קו המוליך ישירות להכרזתו של קארלהיינץ שטוקהאוזן, שהיתמוטטות התאומים בשידור חי מלא בלהה מיידית, הוא מעשה האמנות הגדול ביותר.

אבל, לבין לאדן חסרה אותה היתכוונות מימטית שיכולה אולי היתה להפוך את קביעתו של שטוקהאוזן לרלוונטית. בניגוד למשל, לפסלים החד-פעמיים שמשמידים את עצמם בפעם הראשונה שמציגים אותם לקהל, דוגמת מגדלי דומינו, יצירות על חוף הים, פסלי החול של הנזירים הטיבטיים או אותו אמן שוויצרי שיצר מכונות המפרקות את עצמן.

ההבדל אולי הוא גם ביכולת ההיפרדות - צפיה בסרטי המגדל הלוהט, עם כל האימה והפאניקה שסרט כזה מעורר עדיין נשארת, כמו שהגדרת, מתוחמת באולם הקולנוע ובסוף הסרט אנחנו יוצאים מהמציאות המדומה למציאות שניתפסת כיותר ריאלית - וכך מימד ההזחה מעלה את הסרט לדרגת אמנות.

לעומת זאת, מקריסת התאומים אין מנוס. אלה הם חייך.

אשר לספרך המועלם, הרשה לי הצעה.
מכיוון שאי רפשר לקנות אותו בחנויות עקב העלמתו החצי-מכוונת, ורק 16 עותקיו באקדמיה נמצאים בהשאלה תמידית, מדוע שלא תפרסם [בתשלום?] את כולו או קטעים נבחרים ממנו ברשת, לפחות לטובת אלא מקוראי האייל שתאבונם נפתח (הו, לאט כל כך)
_new_

התאומים כמכלול חי בזכות עצמו 40909
מיכאל (יום שלישי, 30/10/2001 שעה 20:09)
בתשובה לרון בן-יעקב
מגדלי התאומים הינם (היו) מכלול חי ונושם, אינטגרטיבי, בעלי יופי קוהרנטי המדבר בזכות עצמו. והמעצים את החיים ומוסיף להם חיות ועוצמה. לכן, כפי שאמרתי, אין הם דמוי-מכלול וירטואלי, אלא חלק מהממשות החייה-מרחבית עצמה.
לכן, הריסתם הינה אקט ברברי המכוון נגד החיים, בשם דחפי המוות.
מאידך המכלולים-המדומים נוגדי המציאות אליהם התכוונתי, הינם *ההפך הגמור* ממגדלי התאומים. אלה הם דווקא ישויות מוחלשות נוגדי חיים, שכוחם בא להם בזכות מעין הצהרה חיצונית העושה מניפולציה קשה ושקרית ומזיחה כלפי תודעתנו. דווקא איונם הינו בחזקת פריצה מרחבית משחררת לחיים היוצרים ולמציאות הבונה/חיונית.
_new_

יצירה של שומאן כהדגמה 41553
מיכאל (יום ראשון, 04/11/2001 שעה 4:09)
בתשובה למיכאל
עולה בדעתי כרגע שהדגמה של מכלול אינטגרטיבי בעל גיוון ענק (כלומר ריבוי תת רכיבים המשתלבים לשלמות אחת), בפרץ בלתי פוסק של גאוניות אמיתית של הרוח, ההולכת ונשאת משיא אחד למישנהו, מצוייה ביצירתו של שומאן מ- 1843 - גן העדן
והפיירי. וחשוב להדגיש - יש לשמוע זאת בביצועו של
Giuseppe Sinpoli המנצח על Staatkapelle Dresden - שכן זוהי יצירה המכילה מעברים רציפים רבים מפאזה אחת למשניה, ומחייבת וירטואוזיות וכושר ביצוע מושלם מצד תזמורת שלמה. עקב הקושי בביצוע האורטורייה הזאת ממעטים לבצעה. המעיין המתגבר של גאוניות חסרת גבולות מעבר למילים עשוי גם להעמיד מוזיקאים רבים במבוכה, ויהיו כאלה שהגם שלא ימעיטו בערכה, יעברו מייד לנושא אחר, תוך פטירת העניין במשפט קצר, בדרך כלל כזה העושה רדוקצייה של תופעה חד פעמית של הרוח האנושית, לזאנר כללי - המוזיקה הרומנטית המוקדמת, תוך איזכור מוזיקאים אחרים כשוברט וברליוז.
אבל לא יעזור לכם רבותי, הכל נמצא שם: מעברים מופלאים וברצף מפאזה לפאזה, ובלי שאתה מרגיש, כמעט מבלי משים, אתה נמצא במישור חדש לגמרי, בדומה לציורים של אשר. השימוש בלייט מוטיבס, שווגנר המאוחר כביכול גילה אותם 30 שנה מאוחר יותר. ומעבר לכל, קסם מעבר למילים, קטעים מחשמלים בעוצמתם, וכאלה המחשמלים במינימליזם נוסח ז'אן שלהם, המצביע מעבר, לעבר עולם כמוס וונפלא.
יצירה אחת שהינה אלוהית ממש, מעצימה את החיים, ואכן עשוייה להביך את כל אותן המיות עלובות של כשרונות דלים המייצרים עבורנו תחליפים מדומים תוך שווקיות עטורת סנסציוניזם - שאינו אלה תרועת הריק של נוגדי החיים.
יצירה אחת שקדמה את כל המוזיקה של המאה ה-‏19 - אין למשל להבין את קיום הפיתוחים והאקורדים של ווגנר (למשל בטריסטאן ואיזולדה) בלעדיה.
הקשבה ליצירה זאת עם הטקסט ביד, אולי בתוספת למיסה הכבירה בסי מינור של יוהאן סבסטיאן באך, עשוייה להמחיש את ההנגדה שאני מציג בין אמנות של דו מימדיות חוורת ותוצאים "מתים" נוגדי חיים, המחייבת מידה הגונה של שילהוב עצמי היסטרי על מנת להתפעל ממנה, ובין הדבר האמיתי, שאף כי הינו תוצר אנושי, הינו יקום מושלם בזכות עצמו.
_new_

יצירה של שומאן כהדגמה 41571
אלכסנדר מאן (יום ראשון, 04/11/2001 שעה 11:56)
בתשובה למיכאל
מיכאל ידידי הטוב,

חן חן על שתי תגובות שנונות ומרשימות אלו, אשר הסבו לי אישית נחת רב, הן במישור הקוגנטיבי-אתי והן במישור האסתטי גרידא.

שלך בברכה

אלכסנדר מאן
_new_

תיקון מיתולוגי קטן 40905
גלעד דנבום (יום שלישי, 30/10/2001 שעה 19:49)
בתשובה למיכאל
הרוסטרטוס שרף את כל מקדש האלה ארטמיס באפסוס, ולא רק את פסלו של פידיאס שבתוכו.

ישנו סיפור נפלא של ז'אן-פול סרטר באותו שם בספרו "אינטימיות", אשר עוסק ברצון להרוס ולאיין כאלמנט של השגת תהילה והאדרת העצמי.

משפט נהדר מהזיכרון: אני תמיד רוצה לירות באנשים שיצאו זה עתה מהקולנוע.
_new_

תיקון מיתולוגי קטן 40919
Michael (יום שלישי, 30/10/2001 שעה 21:42)
בתשובה לגלעד דנבום
From the collection "Intimacy" by Jean-Paul Sartre
Yea, I read it 27 years ago and enjoyed every moment of it
In general, fiction written by philosophers can be superb.

For example, see Candide by
Voltaire
Run & buy
_new_

דמיאן הרסט 40857
ברק (יום שלישי, 30/10/2001 שעה 13:30)
בתשובה לרון בן-יעקב
שמוכר כיצרן אמנות מעוררת מחשבה (ויש שיאמרו - פרובוקציות). אם אני לא טועה, זה הוא שיצר פסל זכוכית בצורת ראשו (ראש האמן) בתוכו זורם דם שנלקח מהאמן.
_new_

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.
©כל הזכויות שמורות       כתוב לעורכים | RSS | עזרה | חיפוש | דיונים מתמשכים | חברי המערכת | תנאי שימוש |