 |
 |
יצירה של שומאן כהדגמה |
41553 |
 |
 |
מיכאל (יום ראשון, 04/11/2001 שעה 4:09) |
 |
עולה בדעתי כרגע שהדגמה של מכלול אינטגרטיבי בעל גיוון ענק (כלומר ריבוי תת רכיבים המשתלבים לשלמות אחת), בפרץ בלתי פוסק של גאוניות אמיתית של הרוח, ההולכת ונשאת משיא אחד למישנהו, מצוייה ביצירתו של שומאן מ- 1843 - גן העדן
והפיירי. וחשוב להדגיש - יש לשמוע זאת בביצועו של
Giuseppe Sinpoli המנצח על Staatkapelle Dresden - שכן זוהי יצירה המכילה מעברים רציפים רבים מפאזה אחת למשניה, ומחייבת וירטואוזיות וכושר ביצוע מושלם מצד תזמורת שלמה. עקב הקושי בביצוע האורטורייה הזאת ממעטים לבצעה. המעיין המתגבר של גאוניות חסרת גבולות מעבר למילים עשוי גם להעמיד מוזיקאים רבים במבוכה, ויהיו כאלה שהגם שלא ימעיטו בערכה, יעברו מייד לנושא אחר, תוך פטירת העניין במשפט קצר, בדרך כלל כזה העושה רדוקצייה של תופעה חד פעמית של הרוח האנושית, לזאנר כללי - המוזיקה הרומנטית המוקדמת, תוך איזכור מוזיקאים אחרים כשוברט וברליוז.
אבל לא יעזור לכם רבותי, הכל נמצא שם: מעברים מופלאים וברצף מפאזה לפאזה, ובלי שאתה מרגיש, כמעט מבלי משים, אתה נמצא במישור חדש לגמרי, בדומה לציורים של אשר. השימוש בלייט מוטיבס, שווגנר המאוחר כביכול גילה אותם 30 שנה מאוחר יותר. ומעבר לכל, קסם מעבר למילים, קטעים מחשמלים בעוצמתם, וכאלה המחשמלים במינימליזם נוסח ז'אן שלהם, המצביע מעבר, לעבר עולם כמוס וונפלא.
יצירה אחת שהינה אלוהית ממש, מעצימה את החיים, ואכן עשוייה להביך את כל אותן המיות עלובות של כשרונות דלים המייצרים עבורנו תחליפים מדומים תוך שווקיות עטורת סנסציוניזם - שאינו אלה תרועת הריק של נוגדי החיים.
יצירה אחת שקדמה את כל המוזיקה של המאה ה-19 - אין למשל להבין את קיום הפיתוחים והאקורדים של ווגנר (למשל בטריסטאן ואיזולדה) בלעדיה.
הקשבה ליצירה זאת עם הטקסט ביד, אולי בתוספת למיסה הכבירה בסי מינור של יוהאן סבסטיאן באך, עשוייה להמחיש את ההנגדה שאני מציג בין אמנות של דו מימדיות חוורת ותוצאים "מתים" נוגדי חיים, המחייבת מידה הגונה של שילהוב עצמי היסטרי על מנת להתפעל ממנה, ובין הדבר האמיתי, שאף כי הינו תוצר אנושי, הינו יקום מושלם בזכות עצמו. |
 |
|
 |
|
