בתשובה ליהונתן אורן, 02/11/06 21:45
 |
|
 |
||
|
||||
 |
"...ומתרגלים לחשוב בצורה אינסטרומנטלית *על עצמנו*". משפט כזה באמת אי אפשר להבין מחוץ לקונטקסט דתי. אם אנחנו עצמנו בבחינת אינסטרומנט בלבד, הרי יש מישהו - כנראה גדול מאתנו וחזק מאתנו - שמשתמש בנו, או שנועדנו לשמשו, לא? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בקונטקסט הדתי במובן הרחב שלו. והמישהו הוא תמיד אדם ולא אלוהים. לאלוהים תמיד היו נציגים ששלטו מטעמו. הם סיפרו שהוא ניגלה אליהם. אלוהים יכול להופיע כשר ההיסטוריה שמתגלה למנהיג ולכן הוא יודע טוב יותר מה ייעודו של העם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטענה הכללית היא שיסודות בתרבות שלנו יוצרים ניכור שלנו מעצמנו. כשאנחנו מתעלמים מצדדים "רוחניים" בטבע האדם (בהקשר הזה אני מתכוון לסוג מסוים של חוויות ותחושות), אנחנו יוצרים בידול בין "האני האמיתי" לבין האני כפי שאנחנו תופסים אותו. ניכור כזה גורם לנו להתייחס לעצמנו כאל אובייקט. החשיבה על עצמנו כאובייקט גוררת התייחסות אינסטרומנטלית לעצמנו, כמו למדוד את הערך שלנו בהתאם להישגים חיצוניים ולערך "השוק", לבדוק את השאיפות שלנו ואז להשתמש בתכונות הנתונות שלנו כדי להשיג אותן בהתחשב במציאות (זאת בדיוק רציונאליות אינסטרומנטלית). זה שונה מאוד מההרגשה שאנחנו חייבים לכוון את כל ישותנו לעבודת האל. הרעיון שיש לנו "ישות" שיכולה להיות מכוונת כולה הוא רעיון לא-מודרני, והיחס בין אדם לאל הוא לא יחס אינסטרומנטלי, אלא יחס אישי (איך לקרוא לו? בין אדם לאלוהיו?). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. החכמתני.:) | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |