בתשובה לאסתי, 05/11/01 10:13
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לאחר שהצהרתי למטה על השכלתי הרחבה יחסית בשפות, שלא לומר - בעצם, שכן לומר - אובססיה, אני רוצה לחלוק עליך. באף אחת מהשפות שלמדתי, לא התרשמתי שאני מקבל תובנות מעמיקות על החשיבה, או התרבות, או המנטליות של אותו עם. גם אם אני עיוור קצת, וכן אפשר לקבל תובנות כאלו, הרי שהן (התובנות) צריכות להיות באמת מדהימות כדי להצדיק את ההשקעה הכבדה. אני נוטה לחשוב שכל ספר עיון העוסק בעם מסוים (או יצירה ספרותית שעלילתה מתרחשת בקרב עם מסוים, או סתם נכתבה על ידי סופר בן עם מסוים) ייתן מבט מעמיק בהרבה מאשר לימוד השפה של העם, ובשבריר מהזמן. יש דוגמאות יפות, כמו זו שהבאת (או שמא היה זה רון בן יעקב?) על הסנסקריט והפילוסופיה ההינדית. אבל אני נוטה לחשוב שאלו דוגמאות אנקדוטאליות, הנוטות תמיד להוכיח את מה שאנו יודעים ממילא: אם לא היית יודעת דבר על הפילוסופיה ההינדית (או המנטליות ההודית, אם את רוצה), האם היית מעזה להסיק משהו על סמך דקדוק הסנסקריט? יש דוגמאות ברורות: ביפאנית יש בערך ארבע רמות שונות של כינויי גוף (אני, אתם, הן וכו'), הנבדלות במידת הנימוס שלהן (השפלה עצמית, נימוס סתם, פמיליאריות, והמוניות). אין ספק שיש קשר הדוק בין עובדה זו לבין המעמדיות הטבועה בחברה היפאנית. ועדיין, מדובר במאפיין שטחי ואנקדוטאלי של היפאנית, וטפשי קצת לירוק דם במשך שנים על לימוד סימניות הכתב היפאני רק כדי "להסיק" שהחברה היפאנית מעמדית. ואם כבר: ברוב השפות האירופיות יש שתי צורות פניה לאדם (גוף שני), מנומסת ופמיליארית. כך בגרמנית, רוסית, צרפתית ואיטלקית - כל השפות האירופיות החיות שאני מכיר, למעשה, חוץ מ...אנגלית. איך זה מסתדר עם הסטריאוטיפ של האנגלים כעם מנומס-עד-צונן? המורה שלי ללטינית, לאחר שלמדה אותנו שבלטינית יש נטייה לשים את הפועל בסוף המשפט (למרות שאין זה מחייב), קשרה את זה להיותם של הרומים אנשים נחרצים, מעשיים וקשוחים. זה נראה לי ממש פאתטי. אני נוטה לחשוב ששפות מקבלות את מרבית מאפייניהן הדקדוקיים מסיבות כל כך טריוויאליות, כל כך "באקראי", שאולי לא נצליח לעולם לתת לכך הסברים מספקים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
(המקום מתחיל להישמע כמו מושב זקנים עם ריח של וולטרן). א. לא הצעתי ללמוד שפות /כדי/ להגיע לתובנות. אני כן חושבת שכשלומדים שפה זרה (מכל סיבה שהיא) זוכים גם בערך המוסף הזה, של הבנת העם שזו שפתו. אני לא טוענת שידיעת שפה היא הדרך היחידה להבין עם. שפה היא פן אחד מפניה הרבים של תרבות. כל פן נוסף שאתה רואה עוזר להבנת המכלול. אתה צודק כשאתה אומר שאפשר גם לקרוא ספר על העם, או ספר מאת סופר בן אותו עם. (וגם צורות אמנות אחרות טובות פה). (שים לב שכשנתתי את הדוגמה על הסנסקריט הבהרתי שאני לא יודעת סנסקריט ושעבדתי מתוך ספרים באנגלית על הנושא.) ב. יש הבדל בין להבין דברים בשכל, לבין הבנה פנימית - תובנה (המלה הנכונה שבחרת). העבודה על סנסקריט והחשיבה ההודית היתה במסגרת החוג לפילוסופיה (לא בלשנות או משהו כזה). אני לא זוכרת למה בחרתי דווקא בזווית המסוימת הזאת. אני כן זוכרת שכתוצאה מכל העניין בפרוש היתה לי תובנה יותר עמוקה של הדברים. בקצרה- הבנתי שזו לא "פילוסופיה" במובן המערבי של המלה- אנשים שיושבים ומתווכחים. זו ראית עולם אחרת כמו שדג רואה את העולם אחרת כי העיניים שלו בנויות בצורה שונה. והראיה הזאת נמצאת ברמה של האנשים, של היומיום. ג. העלית נקודה נכונה- האם באמת אפשר ללמוד על עם מתוך התבוננות בשפתו, או שכאשר אתה כבר יודע עליהם דברים אתה הולך ומוצא "אישושים" למה שאתה כבר יודע. אולי יש פילולוג גאון שיכול לעשות בדיוק את זה- להבין עם אך ורק מתוך שפתו. /אני/ לא הייתי יכולה להסיק על ההודים אך ורק מתוך שפתם. אבל שוב- שפה היא כלי הבנה נוסף. ד. בעניין הפניה בגוף שלישי שלא קיימת באנגלית למרות הנמוס הצונן- לא חשבתי על זה עד עתה. אבל עכשיו שהעלית את העניין... יש לי די הרבה מה לומר על האנגלים, אבל זה חורג מהנושא. לא שאכפת לי לחרוג אבל בכל רגע עלול המחשב למצמץ ולהרוס את פרי עמלי... משהו שעולה בדעתי- באנגליה מעולם לא היה קיימים peasants, אלא רק farmers. אני מתכוונת להבדל בין ואסאל שחייו נתונים בידי אדוניו, לבין בן חורין, שאולי חוכר את הקרקע מבעל האדמה אבל הוא עדיין אדון לעצמו. אולי הפניה בגוף שלישי קיימת יותר בארצות שבהן הסדר החברתי היה מהסוג הואסאלי במקור? סתם ניחוש על רגל אחת. את הנמוס האנגלי הייתי מגדירה כ"מאופק" יותר מאשר כ"צונן". מה שחשוב יותר-ההבדל בין נימוס ואדיבות. נימוס זה נימוסי שולחן, החזקת דלת לאחרים וכולי. אדיבות- זה משהו יותר פנימי שמתבטא באי העלבת אנשים (במיוחד אם הם חלשים ממך), קבלה השונה, האקסנטרי, בלי הרמת גבות, דיסקרטיות, ועוד דברים שקשה לי למצוא להם כרגע הגדרה כוללת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פנית כבוד היא בגוף שלישי ולא שני, הוא ולא אתה. אבל, בצרפתית פנית הכבוד היא בגוף שלישי רבים S'ils vous plais. בהחלט באנגלית יש פניה מתוך כבוד בגוף שלישי או סתמי If her majesty pleases
Does Sir wishes his breakfast If one wishes to say something; one should simply say it |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן קיימת באנגלית אבל לא באופן ההכרחי והגורף שבשפות אחרות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי את ההערה על צרפתית. יש לכתוב il (הוא, זה) ולא ils (הם). Vous זה גוף שני רבים, לא שלישי. (וחוץ מזה, יש לכתוב plait (עם גגון מעל ה-i) ולא plais, אבל על זה אני סולח לך לגמרי ובלי תנאים מוקדמים). | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |