בתשובה לגיל לדרמן, 22/01/07 1:49
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני קצת לא מבין - גנדי הקריב את עצמו עבור מישהו בסגנון ההקרבה שעליו דורפל מדבר כאן? באשר לרועי קליין, איני בטוח באשר לנסיבות המקרה המדוייקות אבל לא נראה לי שזה אותו הדבר. הוא קפץ על רימון שכנראה היה הורג אותו גם אם לא היה קופץ עליו - כלומר, הבחירה הייתה בין מוות ודאי והצלת חיי חבריו (יתר על כן, מכיוון שהוא היה מפקדם, אם איני טועה, הוא גם חש כנראה רגש אחריות אליהם), ובין נסיון שכנראה ייכשל להצלת חייו. מה גם שמדובר בעניין של שניות וכנראה שלא היה שיקול רציונלי עמוק שהיה מעורב בעניין. כל זה שונה מאוד ממה שדורפל מדבר עליו כאן. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
גנדי דיבר וכתב לא מעט על מה שהנחה אותו, ונראה לי קל ומשעמם מידי לפטור את זה כ''אי רציונליות'', או להתעלם מכך משום שגנדי עצמו לא התאבד על מנת להציל מליון ילדים בסין. הרעיון פשוט למדי - תינוק לא מסוגל לחשוב על אף אחד חוץ מעצמו (בשלבים המוקדמים של ההתפתחות הוא אפילו לא מסוגל להבחין בהבדל בין עצמו לבין שאר העולם). ילד כבר מפתח יכולת גבוהה יותר של הזדהות עם אחרים, וזה הולך ומתרחב. עם התפתחות התודעה של אדם הוא מסוגל להזדהות עם מעגלים הולכים ומתרחבים של קיום מלבד עצמו. גנדי, על פי מה שכתב, הגיע למצב שבו הוא חש חמלה גם כלפי אנשים זרים אליו. עצם העובדה שהם בני אנוש וסובלים על פי הגדרה כמעט, הספיקה לו על מנת להזדהות איתם. לא משום שהם קרובי משפחה, או בשל קירבה גנטית, או דתית, או לאומית. העובדה שאדם זר נולד, חי, מת, וחשוב מכל - סובל, גרמה לגנדי לחוש אליו קרבה רבה, כך לפחות אני מבין ממה שכתב ואמר. ומתוך קונטקסט של חמלה, גם אקט ההקרבה נראה הרבה יותר רציונלי וטבעי. יש לי רושם שאת כל זה מתאמצים להחמיץ בדיון שהתפתח כאן. כאילו אם אי אפשר לתפוס את זה בנוסחא עם אותיות יווניות אז ממילא לא ניתן לומר על זה דבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רציתי לענות, אבל השורה האחרונה האידיוטית (סליחה, אין לי מילה אחרת) שלך הוציאה לי את כל החשק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התכוונתי להביע את מורת הרוח שלי מכך שהדיון נראה לי כמסתחרר סביב ההגדרה המדוייקת של ילדים בסין וקרוניות, מתוך סרוב לדבר על כל מה שלא ניתן להגדיר ולכמת. וכן, הבעתי את זה בצורה די אדיוטית. צר לי אם נפגעת, לא זו הייתה כוונתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התגובה הזכירה לי את הספר "אמנות האהבה" של אריך פרום שאני קורא עכשיו1 חיים שבבסיסם 'אהבה' כפי שמתואר בספר, מה שגיל2 קורא לו חמלה, מאפשרים להבין אקט של הקרבה בצורה רציונלית. אם השאלה היא עד כמה אנחנו - "האנשים הרגילים" מסוגלים באמת לאהוב היא בבסיס הדיון - אני לא 'לוקח צד' אם הטענה של גדי היא שאהבה לאנשים שאינך קשור אליהם היא בלתי אפשרית, אני חייב לא להסכים 1 תמיד חשבתי שזה ספר 'הדרכה' ולכן נמנעתי ממנו, בדיעבד בטעות. הספר בהחלט מומלץ למי שעוד לא קרא 2 או גנדי - לא הבנתי אם 'חמלה' זו המילה שבה היה שימוש במקור |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא טוען שום דבר בדיון הזה לגבי היכולת האמפתית שלנו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהקשר של הספר אהבה היא יותר מאשר יכולת אמפטית. מכיוון שאני רק בשליש הראשון של הספר אני מעדיף לא להרחיב עליו יותר ולצאת מהדיון תוך התנצלות על 'העקיצה' ללא יכולת לגבות אותה | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם רועי קליין לא היה קופץ על הרימון, אלא היה בורח מהרימון, לא סביר להניח שהוא היה מרוויח עוד מספר שניות של חיים? (ואם כן, נראה לי שאפשר להגדיר את ההחלטה שלו כהקרבה של חייו עבור חיי חיליו) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נראה לי שאף אחד, גם רציונלית, יעדיף שמישהו אחר ימות רק כדי להרוויח רק כמה שניות ("כמה"="לא הרבה"). (ואין שום ספק שמה שרועי קליין עשה היה להקריב את חייו עבור חיי חייליו. רק הצבעתי על כך שזו לא הקרבה מהסוג שעליו דורפל מדבר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי כדאי לשאול את דורפל. אם אתה צודק, אז נראה לי שמצאת את פרדוקס הערימה שחיפשת בתגובה 429643. אם בשביל חצי שניה הוא כן היה מקריב את חייו, ובשביל חצי שנה לא... | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |