בתשובה לאורי פז, 21/05/07 9:41
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בזמן הקיסר דיוקלטיאנוס הרבה נוצרים מסרו את נפשם בשביל האמונה. לגבי המיינסטרים ביהדות, הוא היה קיים בעיקר בקהילות אשכנז. בספרד למשל, המירו היהודים את דתם בהמוניהם; חלקם בכפיה וחלקם ברצון כדי להכנס לחברה הספרדית-מאראנוס/קונברסוס. מה שאתה קורא "קידוש השם" הוא אחת התופעות המבישות והלא מוסריות ביותר בתולדות האדם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
"מה שאתה קורא "קידוש השם" הוא אחת התופעות המבישות והלא מוסריות ביותר בתולדות האדם." - למה כוונתך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש תיאורים מאד מפורטים בכרוניקות מימי הביניים, המתארות איך אבות שחטו את בניהם, בנותיהם ונשותיהם; יש תיאורים של בנות שהתחננו על חייהן. מה קדוש בזה? הנוצרים שראו את זה מבטאים זעזוע נורא, רושם ותהיה על המעשים הנראים הללו. יש שם תיאורים של שחיטה כמעט טיקסית. כשלמדנו על גזרות תתנ"ו בבית הספר, אף אחד לא הביא לפנינו את הכרוניקות הללו ואיך נראו הדברים בעיני הנוצרים. עלילות קידוש השם נתפסו בעינינו באופן וירטואלי למדי. אני מודה שבעיני, אולי בגלל הדמיון המפותח שלי, נראו הדברים הללו -כולל תיאור חנה ושבעת בניה- כתיאור מזעזע ולא איזה מעשה גדולה של קידוש השם. אבל אני הזדעזעתי גם מתיאור גירוש הנשים הנוכריות על ידי עזרא . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני הזדעזעתי מהסיפור על חנה ובניה. אנא פרט לגבי גירוש הנוכריות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בימי הביניים חל שינוי מהותי בתפיסת המושג של קידוש השם, בנסיבות המסוימות שבהן דורשת היהדות ממאמיניה למות על קידוש השם. בקהילות אשכנז בגזֵרות תתנ"ו אנו מוצאים אנשים שנטלו את נפשם במו-ידיהם כמעשה של קידוש השם, אך לא רק את נפשם שלהם נטלו אלא גם את נפש נשותיהם ובניהם ובנותיהם. הם עשו זאת כפעולה מונעת, בעיקר בשל החשש כי הנוכרים יטבילום בעל כורחם לנצרות ויעבירום על דתם; וחמור עווֹנוֹ של מחטיאו יותר מן ההורגו (במדבר רבה כא, ד), שכן: "ההורגו בעולם הזה יש לו (לנהרג על קידוש השם) חלק לעולם הבא", ואילו "המחטיאו – הורגו בעולם הזה ובעולם הבא" (תנחומא, פרשת פנחס ג). ולא נחה דעתם עד שעמדו ותיקנו ברכה מיוחדת על אותה שחיטה ותפילות מיוחדות למעשי קידוש השם שלהם. הנרטיב בשעתו, שחזר על עצמו אינספור פעמים, התנהל על פי "תסריט" שגרתי: יהודים נתפסו בידי קנאים נוצרים, נגררו לכנסיות, והועמדו בפני בחירה: להתכחש בגלוי לאמונתם היהודית ולהיטבל לנצרות, או למות בעינויים שיבזו אותם ואת אמונתם. היהודים בחרו לבצע את מעשה קידוש השם כשחיטה במובנה הדתי, דהיינו כהקרבת קורבן עולָה על פי כל דיניה. כך הם שיווּ לַמעשה את דמות העקדה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו מרצונו. משעה שקיבלו עליהם הנעקדים את הדין, הם יצאו מכלל קורבנות סבילים והפכו למקַדשי שֵׁם שמים פעילים, המשַׁווים למתרחש את המשמעות שהם רוצים בה – הבעת נאמנות מוחלטת לאמונת ישראל על ידי עמידה בכבוד בעינויים ונשימת אפם האחרונה כשמילות "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" על שפתותיהם – כך נעשה מעמד העינוי וההריגה למעין הקרבת קורבן עולה, למעין עקֵדה. היה זה מתן תוקף לאמונה, "קבלת עול מלכות שמים". והיהודים נחלו ניצחון מוחץ בעמידתם האיתנה, במסירות נפשם על מזבח אמונתם; בניסיון הקשה מנשוא שהנוצרים העמידו בפניהם. (מתוך מאמרי "הקרבת החיים על קידוש השם", כתב העת "כוורת", 2002). וכך מסביר את האקט פרופ' אהוד לוז במאמרו: "מקומו של קידוש-השם בתולדות ישראל", המצביע על הרקע הרחב יותר, הכלל-אנושי של המושג, גם אם מקורו הוא דתי: "האדם כיצור בעל כוח מוסרי, העומד בפני ברירה ובחירה של ערכים המנחים את התנהגותו, המנסה לממש בחייו ובמותו ערך נעלה מפרטיותו... מי שמאמין בערכים מסויימים – חי את יחסיות חייו בתודעתו. הוא יודע כי מה שמעניק לחייו משמעות וערך, מה שעושה אותו לאדם במלוא המובן – מקורו אינו בעצמו בלבד אלא בערך כללי מתגשם בעצמותו שלו... אולם יש מצבי גבול שאליהם נקלע האדם והמעמידים אותו בפני ההכרעה בדרך של כפייה : להתכחש למה שמעניק לחייו ערך, או למות ועל-ידי כך להעניק ולהודות בערך הנעלה על חייו שלו..." (שדמות כ"ח, תשכ"ח). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה, לא כתבת את דבריך המצוטטים ואת תיאורי המעשים המחליאים - אלא ע''מ לאשש, להמחיש ולחדד את דבריו של איציק - אכן, ''קידוש השם'' - אחת התופעות המבישות והלא מוסריות ביותר בתולדות האדם. הוא הדין גם במעשה אברהם אבינו ועקידת יצחק, שטוב שהזכרתהו בהקשר זה. לא סתם קרא יוסי שריד בחכמתו לסיפור העקידה - ''מהתלה אכזרית של הקב''ה''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 444757 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב עקדת יצחק: המספר המקראי מתחיל את סיפור עקדת יצחק במילות הרקע "וה' ביקש לנסות את אברהם", ואח"כ עובר לתאור השתלשלות הארועים. בשום מקום המספר המקראי לא מדווח לנו האם אברהם עמד בנסיון, או שמא נכשל בו. את זה הוא משאיר לפרשנותם של הקוראים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהתחשב בעובדה שבסוף הסיפור האל אומר לו ''כיוון שהיית מוכן לעשות מה שאמרתי ברך אברכך וארבה את זרעך'', הפרשנות שלפיה אברהם לא עמד בנסיון היא, איך לומר, רחוקה מהפשט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 92840 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, למרות שגנבתי את התגובה הזאת, אני מניח שבעליה המקורי לא יתלונן... | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |