בתשובה ליהונתן אורן, 22/05/07 9:20
ליהונתן אורן 444670
אחד הרעיונות המעניינים, לטעמי, של מיזס* הוא הטענה ש(לפחות)בכל הנוגע למדעי החברה (באופן ספציפי - כלכלה) אינך מסיק את התיאוריה מתוך המציאות אלא מסתכל על המציאות באמצעות התיאוריה ומכאן גם הצורך בפיתוח התיאוריה ובחינתה בכלים לוגיים אה פריורי. הפרשנות היא התוצאה של ההסתכלות על המציאות דרך המשקפיים של התיאוריה.

בפיסיקה, למשל, אתה יכול לעשות ניסוי כדי לגלות את מקדם החיכוך הסטטי של חומר מסויים והתוצאה תהיה מספר שיש לו משמעות אבל את זה אנחנו יכולים להגיד בבטחון משום שאנחנו יודעים שהמולוקולות של החומרים השונים אינן מתנהגות אחרת לפי מצב הרוח. אם נקבל סטיה משמעותית מהמספר הידוע נוכל לחפש את הפרמטר שחסר לנו (טמפרטורה, זווית, מכשיר מדידה מקולקל) מתוך וודאות שהסטיה איננה נובעת, נגיד, מכך שהמולוקולות השתכנעו הפעם במיוחד לעוד מאמץ אחרון בשביל הדוצ'ה. המישור האמפירי של הפיסיקה, אם כן, מבוסס על בסיס אה פריורי שמניח שהאובייקטים אותם אנחנו בוחרים אינם מקיימים עולם פנימי, אינטרוספקציה ולמידה ומכאן שאנחנו יכולים בשקט להתבונן באותם אובייקטים מבחוץ ולגלות את החוקים המושלים באינטראקציות ביניהם.

אינך יכול לעשות כן בכל הנוגע לכלכלה או סוציולוגיה או פסיכולוגיה משום שאינך יכול להניח שהאובייקטים עליהם אתה מסתכל אינם לומדים ואינם מסוגלים להתבוננות פנימית - הם כן. ההסתכלות על התופעות החיצוניות איננה יכולה ללמד אותך דבר על העולם הפנימי בלי הבנה מראש של העולם הפנימי. מה שאתה אולי יכול לנסות לברר זה את התופעות החיצוניות על בסיס ההבנה של העולם הפנימי. זה בדיוק ההיפך ממחקר אמפירי.

דוגמה גסה. יש עקרון בכלכלה שאומר ש(בהנחה שכל התנאים שווים וכו וכו) אנשים מעדיפים כמות גדולה יותר של טובין על פני כמות קטנה יותר. נצא לשטח ונברר זאת אמפירית ונגלה שבכל הנוגע למי ביוב על רצפת האמבטיה דומה שאנשים מעדיפים דווקא כמויות יותר קטנות. האם העדות האמפירית סותרת את העקרון או שאולי הפרשנות שלנו לא נכונה? אולי פשוט מי ביוב אינם טובין? מן הצד השני, בכל הנוגע למפעלי טיהור שפכים דומה שכל המרבה הרי זה משובח. אז מי ביוב הם כן טובין? איך מישבים כזאת סתירה באופן אמפירי?
בלי להבין את ההתיחסות הסובייקטיבית של בני אדם למי ביוב, לא נוכל להבין את התופעות השונות (הדחיה מחד והעידוד מאידך). המציאות לא עוזרת לנו לגבש את התיאוריה אלא ההיפך - התיאוריה עוזרת להבין את המציאות.

* ואני באמת מתנצל בפניו, הוא בטח מתהפך בקברו עם הפרשנות הגסה שלי לדבריו..
ליהונתן אורן 444700
זה טיעון נגד מחקר פוזיטיבסטי. אבל מדוע זה טיעון נגד מחקר אמפירי? למשל, אני יכול להעלות השערות על הערך שקבוצת אנשים מייחסת לטובין מסוימים ולבדוק את ההשערות הללו מול ההתנהגות שלהם. התוצאות שאגיע אליהן ילמדו אותי על המציאות האובייקטיבית (אם כי אני מסכים שהן לא תהיינה אוניברסאליות לכל האנשים בכל הזמנים).
באותו אופן, אני יכול לנסות לקשור בין משתנים, לנסות לשער את הסיבות לקשר הזה, לנסות לשער ולבדוק את הסיבות להבדלים בין חברות וכולי. אני מסכים שמדעי החברה אינם יכולים לעולם ללכוד את מושג "האדם", ובמובן הזה הם אינם דומים למחקר במדעי הטבע והיומרות שלהם צריכות להיות שונות. אבל אני לא מבין מדוע העובדות הללו דוחות מחקר אמפירי.
ליהונתן אורן 444742
"למשל, אני יכול להעלות השערות על הערך שקבוצת אנשים מייחסת לטובין מסוימים ולבדוק את ההשערות הללו מול ההתנהגות שלהם. התוצאות שאגיע אליהן ילמדו אותי על המציאות האובייקטיבית"

איך אתה יכול לבדוק את ההשערות שלך אם הם נוגעות לדבר שהוא פנימי לאנשים (הערך שהם מייחסים לדבר מה)? גם הרעיון שיש משמעות כלשהי לערך המצרפי של פעולות הקבוצה הוא מאוד בעייתי - הקבוצה מורכבת מאינדיווידואלים, גם אם הם *בוחרים* לפעול ביחד לפעמים. מי שפועל הוא האינדיווידואל, לא הקבוצה.

"באותו אופן, אני יכול לנסות לקשור בין משתנים"

בשביל לקשור בין משתנים אתה חייב להניח מראש שייתכן ואף הכרחי שיהיה קשר כזה. אתה יכול להניח כזאת הנחה ביחס לגופים דוממים אבל אינך יכול להניח את ההנחה הזאת לגבי בני אדם.
כאשר גוף דומם זז, אתה מניח שמשהו מזיז אותו. הניסוי שתעשה יתייחס לפרטים של התנועה. נגיד, היחס בין הכוח המופעל למהירות הגוף. הניסוי איננו יכול, בשום אופן, להוכיח את עצם ההנחה שנחוץ כוח חיצוני כדי להזיז את הגוף - זאת הנחה אה-פריורי.
כאשר אדם פועל, הוא פועל מתוך דחף פנימי, הוא *בוחר* לפעול. הוא יכול לבחור לפעול כתוצאה מכך שהוא רואה התרחשות אחרת בעולם ומגיב עליה אבל עדיין החיבור בין הגירוי לפעולה הוא פנימי לאדם ותלוי בחופש הבחירה שלו.
כדי שתהיה משמעות לגישה האמפירית אתה חייב להניח שאנשים הם בעצם אוטומטים נוסח ממקסמי הרווחים של הכלכלה. אם יש לבני אדם רצון חופשי הרי שתוצאת כל ניסוי היא לכל היותר עדות היסטורית.
ליהונתן אורן 444754
אני יכול להעלות השערות על המניעים של בני אדם כי גם אני אדם ויש לי יכולת בסיסית להבין בני אדם ולתקשר איתם. אני יכול לבדוק את ההשערות שלי ע"י שלושה הליכים: בחינה של התנהגותם של בני אדם, אני יכול לשאול אותם מה הם חושבים ואני יכול לחקור את תוצרי התרבות שלהם. במובן מסוים, דווקא חקירה של בני אדם מקנה לי הבנה גדולה יותר מחקירה של אובייקטים במדעי הטבע. במדעי הטבע אני יכול רק לנסח קשרים בין תופעות. במדעי האדם אני יכול לחפש קשרים בין תופעות וגם "הבנה מבפנים".

אני לא מסכים להנחה שאפשר לדבר על אינדיבידואלים באופן קדם-חברתי. אינדיבידואלים לא בוחרים "סתם" את פעולותיהם באמצעות רצון חופשי (או דרגת סיבוכיות גבוהה מאוד. לא משנה לעניינינו איזה מביניהם). בני האדם שאנחנו חוקרים חיים במסגרת חברתית ותרבותית שבאמצעותה הם מפרשים את המציאות ובוחרים את פעולותיהם. גם אם הבחירות של בני-אדם אינן נתונות מראש, הן עדיין פועלות בקונטקסט מסוים ובדפוסים מסוימים. גם כשאדם שובר את הדפוסים הוא עושה זאת באמצעות ארסנל המושגים החברתי וביחס לדפוסים אלו. אחרת הוא מוגדר כמטורף, וזה כבר עניין למקצוע הרפואה.

אני מסכים שתוצאת כל ניסוי היא עדות היסטורית. כל זמן שהם אמפיריים זה בסדר מצידי ואני רואה בהם מדע. נכון שהם לא יכולים להוציא ניבויים ברמת הפרט או ברמת החברה לטווחים ארוכים. אבל ניבוי הוא קריטריון פוזיטיביסטי להתאמה של ההשערות שלנו למציאות: אם כל מה שאנחנו יכולים להגיע אליו הוא קשרים בין תופעות, אז המבנה של ניבוי זהה למבנה של הסבר, ואנחנו חושבים שהסברנו משהו כשהניבויים שלנו צלחו. אבל אם המתודה שלנו מערבת "הבנה מבפנים" (אני יכול לדבר עם מושאי המחקר ולהבין מה הם חושבים), אז הניבוי כקריטריון להתאמה של ההשערות שלנו למציאות מאבד את הייחוד שלו. "ניבוי" הוא רק הליך של בדיקה להתאמת המודל שלנו למציאות. מטרת המדע היא להבין מהי המציאות ולא ליצור ניבויים.

ואני ממש - אבל ממש - לא חייב להניח שבני אדם הם אוטומטים ממקסמי הרווחים של הכלכלה. למשל, מקס ובר (שכמו שהזכרתי, הוא ניאו-קאנטיאני בעצמו) בנה תיאוריות נהדרות על הדרך שבה רוח הקפיטליזם יצרה בני אדם ששואפים למיקסום רווחים. ובר לא האמין לרגע ב"חיזוי העתיד" באמצעות מדעי החברה (בגלל סיבוכיות), אבל זה לא הפריע לו לחקור אותה ולנתח אותה בכלים אמפיריים.
ליהונתן אורן 444967
"אני יכול להעלות השערות על המניעים של בני אדם כי גם אני אדם ויש לי יכולת בסיסית להבין בני אדם ולתקשר איתם"

אתה יכול להעלות השערות על המניעים של בני האדם אבל אינך יכול לברר האם השערות אלו נכונות. כל מי שמעלה השערות לגבי המניעים של בני אדם יהיה אדם וככזה תהיה לו את היכולת הבסיסית להבין בני אדם ולתקשר איתם. במה התיאוריה שלך טובה משלו?

"אינדיבידואלים לא בוחרים "סתם" את פעולותיהם באמצעות רצון חופשי (או דרגת סיבוכיות גבוהה מאוד. לא משנה לעניינינו איזה מביניהם). בני האדם שאנחנו חוקרים חיים במסגרת חברתית ותרבותית שבאמצעותה הם מפרשים את המציאות ובוחרים את פעולותיהם"

לא כל כך ברור לי מה כוונתך כאן. אם אתה טוען שהמסגרת החברתית והתרבותית היא זאת שקובעת את הבחירה (כלומר - מה יבחרו) הרי שאין לאדם רצון חופשי ואין בחירה (הערפול נובע מהסתירה עם החלק השני של הפסקה). אם, לעומת זאת, כוונתך לומר שאנשים בוחרים מתוך סט מצומצם של אפשרויות שהסביבה מעניקה להם הרי שזה רק ניסוח אחר של הטענה שלאדם יש בחירה. ברור ומובן מאליו שהבחירה האנושית נעשית מתוך המבחר של האפשרויות שהסביבה מעניקה לו. אנחנו לא יכולים לבחור לעוף, לחיות לנצח או להוציא יותר כסף ממה שיש לנו בארנק. הבחירה היא בין האפשרויות שמוצעות לנו, אילו הייתה הכוונה לבחירה בין כל האפשרויות באופן מוחלט הרי שלא היו מתקיימות שום דילמות.

""אבל אם המתודה שלנו מערבת "הבנה מבפנים" (אני יכול לדבר עם מושאי המחקר ולהבין מה הם חושבים), אז הניבוי כקריטריון להתאמה של ההשערות שלנו למציאות מאבד את הייחוד שלו. "ניבוי" הוא רק הליך של בדיקה להתאמת המודל שלנו למציאות. מטרת המדע היא להבין מהי המציאות ולא ליצור ניבויים."

הדיבור עם מושאי המחקר הוא רק תצפית חיצונית - אנשים לא בהכרח יודעים למה הם עושים דברים, הם לא בהכרח יכולים לנסח את עצמם בבהירות והם בוודאי לא מחוייבים להגיד לך את האמת וזה בתנאי שבכלל שאלת את השאלות הנכונות.
ההבנה שלך "מבפנים", אם כן, צריכה להיות אה-פריורי ולכן התצפית לא יכולה לשמש לבירור אמיתותה של אותה הבנה.
אני לא מתעקש, אגב, במיוחד על "ניבוי" אבל אתה צריך איזושהיא דרך כדי לחבר את המודל למציאות, זה שאתה יכול לבנות מודלים זה יופי אבל כיצד מחליטים מי מביניהם הוא הנכון?
ליהונתן אורן 445211
אני לא מבין מהו הקושי שאתה רואה. זה נכון שכל התצפיות שלי הן חיצוניות. אז מה? אני יכול לשאול אדם אם הוא מייחס ערך גבוה יותר לסוכריות או למסטיקים וגם לעקוב אחרי התנהגותו ולראות אם הוא אכן מעדיף סוכריות על מסטיקים. אני לא צריך כאן שום הנחות א-פריוריות יוצאות דופן, אלא לאמץ את ההשערה שתסתדר בצורה הטובה ביותר עם הנתונים האמפיריים (=תצפיות חיצוניות) שיש בידיי. בדיוק כמו בכל מדע אחר.
אני יכול ללכת עוד שלב ולשאול "למה" אנשים נותנים ערך גבוה יותר לסוכריות על-פני מסטיקים. להעלות השערות ולבחון אותן באמצעים שונים. אני עשוי לטעות כי אין לי נגישות ישירה למחשבותיו של האדם. ואני עדיין לא מבין מדוע זה משנה. אם אני טועה, יגיע הרגע שהטעות שלי תיחשף ואני אצטרך למצוא תיאוריה חדשה. בדיוק כמו בכל מדע אחר.
ליהונתן אורן 445317
"אני יכול לשאול אדם אם הוא מייחס ערך גבוה יותר לסוכריות או למסטיקים וגם לעקוב אחרי התנהגותו ולראות אם הוא אכן מעדיף סוכריות על מסטיקים."

אתה יכול לשאול ואת יכול לבצע תצפית אבל מה שאין לך הוא היכולת לדעת _למה_ באופן אובייקטיבי.
מה המטרה של המעקב אחרי צריכת הסוכריות? אתה רוצה לנסח אמירה כגון "אנשים מעדיפים סוכריות משום שכך וכך". כלומר, אתה רוצה לקשור בין תופעה אחת בעולם לתופעה אחרת.

כאשר אתה בודק דבר מה באופן אמפירי אתה מודד את התופעה הראשונה, מודד את התופעה השניה ומתוך הנתונים מנסה להגיע לקשר ביניהם. כמובן שהנתונים יכולים להיות מתאימים למודל באופן מקרי ואז, בשלב מאוחר יותר, עשויים להופיע נתונים שלא מתאימים למודל ואז אנחנו נדרשים לשרטט מודל אחר כדי שייתן תשובה גם לנתונים החדשים.

כל זה טוב ויפה במדע אמיתי כמו פיזיקה. למה? משום שבפיסיקה אתה יכול להניח, אה-פריורי, שיש קשר *אוטומטי* בין תופעות וכן שאפשר להזניח תופעות מסויימות אחרות ולא להכלילן בחישוב. רוב הניסויים בפיסיקה, למשל, אינם מתלבטים בשאלה האם האם חייב להיות כוח חיצוני כדי לגרום לגוף לשנות את מהירותו והם אינם טורחים לציין את צבע הדשא לייד המעבדה. אבל את כל הדברים הללו אינך יכול לעשות במדעי החברה, אינך יכול להניח שאנשים פועלים אוטומטית ביחס לגירוי חיצוני ואינך יכול לדעת מה מבין הגירויים הפועלים על האדם יכול להיות מוזנח.

"...אני עשוי לטעות כי אין לי נגישות ישירה למחשבותיו של האדם. ואני עדיין לא מבין מדוע זה משנה. אם אני טועה, יגיע הרגע שהטעות שלי תיחשף..."

איך היא תחשף? הטענה שלי איננה שהתיאוריות של מדעי הרוח עשויות להיות שגויות לעיתים אלא שאין למדעי הרוח כלים (כמו הנחות אה-פריורי סבירות) כדי לתת ערך לנתונים האמפיריים.
ליהונתן אורן 445320
והפיסיקה יודעת להסביר את הלמה? למיטב ידיעתי‏1 גם היא רק מתארת את האיך.
____
1 גילוי נאות: מאז שנכחתי בפעם האחרונה בשיעור פיסיקה עבר חצי יובל שנים.
ליהונתן אורן 445485
"והפיסיקה יודעת להסביר את הלמה? למיטב ידיעתי‏1 גם היא רק מתארת את האיך"

כוונתי היא ל"למה" במובן של סיבתיות לא במובן של מניעים. למה הפטיש נופל על האצבע - משום שהוא נמשך (ומושך) למסה של כדור הארץ.
ליהונתן אורן 445542
כן, הפיסיקה יודעת לתאר לא רק שהפטיש נמשך (ומושך) למסה של כדור הארץ, אלא אפילו באיזה כח הוא נמשך, איך הכח הזה משתנה בהתאם למרחק שבין הגופים ולגודל המסות.
הפיסיקה לא יודעת *למה* הכח משתנה ביחס הפוך לריבוע המרחק, ולא נניח דועך בצורה אקספוננציאלית, היא לא יודעת *למה* הכח תלוי מכפלת המסות. היא גם יודעת שערכו של קבוע הכבידה הוא E-11 6.67259, אבל לא יודעת למה דווקא מספר זה.
ליהונתן אורן 445545
זאת שאלה של היררכיה. חלק מה''למות'' מקבל תשובה בתיאוריות כלליות יותר, והמטרה הכללית היא להגיע ל''למה'' אחד.
ליהונתן אורן 445546
בינתיים עדיין לא הגיעו לתאוריה המאחדת את כל הכוחות, אז אתה מדבר על רדוקציה ל"למה" יחיד של כל התופעות הפיסיקליות? זה יומרני לא פחות מרדוקציה של כל הפעולות האנושיות ל"למה" יחיד.
ליהונתן אורן 445548
ברור שאם ''למה'' יחיד יישאר בבסיס כל התופעות הפיזיקליות, הוא יכלול גם את ''הפעולות האנושיות''. יש לזה הוכחה בגימטריה.
ליהונתן אורן 445549
נכון.
זה הקושי של ''למה''.
ליהונתן אורן 445547
הפיזיקה גם לא יודעת להסביר *למה* אטום פלוטוניום אחד התפרק אחרי עשר שנים ואחר, זהה לו לחלוטין, התפרק אחרי עשרים שנה.
ליהונתן אורן 445550
עכש''י הפיזיקה העכשווית טוענת שלא מתחבא שם שום ''למה'', או, אם תרצה, היא עונה על זה ''ככה''.
ליהונתן אורן 445551
הפיזיקה העכשווית לא מסתפקת ב''ככה'', אלא בכל זאת נותנת מדדים להעריך את התפרקות אטומי הפלוטוניום (בהנתן לנו אטום פלוטוניום לא נדע מתי הוא יתפרק, אבל כן נדע להעריך מה הסיכוי שיתפרק בתקופה נתונה).
ליהונתן אורן 445553
זה ה''איך'', לא ה''למה''.
ליהונתן אורן 445572
אתה יכול לפרט?
(אם זה נובע מעיקרון האי-ודאות, הוא אומר רק שלא נוכל לעולם לדעת "למה", ולא שאין "למה".)
שאלה פילוסופית 445574
מה ההבדל?
שאלה פילוסופית 445625
אם חושבים שאין הבדל, ממילא אין טעם בתגובה 445550, כי מה שהיא אומרת זהה למה שסמיילי אומר. מכל מקום, הטענה ה"מינימלית" היא שאי אפשר לדעת למה. מי שגורר מזה "אין "למה"", נראה לי שנטל ההנמקה עליו. מן הסתם זה דיון שכבר מוצה בעבר, עד כמה שיש מה לומר בו, אבל לפחות נראה לי שאם טוענים כך מוטב לשים זאת במפורש על השולחן, בפרט בדיון שעוסק ביומרותיה המטאפיזיות של הפיזיקה.
כשתגדלי תביני 445656
לא מסכים: סמיילי אומר ש"הפיזיקה גם לא יודעת להסביר *למה*". זה לא כמו להגיד "לעולם לא נוכל לדעת למה".

השאלה שלי היא מה ההבדל בין "לעולם לא *נוכל לדעת* למה" לבין "*אין* למה". אולי אפשר להניח שיש הסבר אבל אנחנו לעולם לא נהיה מספיק X כדי לדעת אותו? אבל אז הטענה היא על יכולת הX של בני האדם ולא על התופעה.
כשתגדלי תביני 445670
לפסקה הראשונה: צודק. אלו שלוש טענות שעל-פניו הן שונות: (1) הפיזיקה הנוכחית לא יודעת למה, (טענת סמיילי) (2) הפיזיקה הנוכחית אומרת שאי אפשר לדעת למה (מה שהאלמוני היה יכול להגיד והייתי שותק), ו-(3) הפיזיקה הנוכחית אומרת שאין משמעות לשאלה.

2 ו-‏3 יכולות להיות שונות, למשל אם מה שקובע את התוצאה הוא משתנה חבוי שמסיבות עקרוניות אי אפשר לדעת אותו, אבל הוא קיים, או לחילופין אם מה שקובע את התוצאה הוא אלוהים. אני לא חושב שאתה יכול לטעון שהפיזיקה שוללת את שני אלו, בלי טענות-עזר מטאפיזיות (או אנטי-מטאפיזיות, לא משנה).
כשתגדלי תביני 445675
מה שאני מנסה להבין הוא איך אפשר להבדיל בין שתי הטענות האחרונות, חוץ מאשר להצביע על הסמנטיקה השונה שלהם. האם יש הבדל אופרטיבי בין
''ישנה סיבה שאי אפשר להגיד עליה כלום''
לבין
''אין סיבה''.
כשתגדלי תביני 445720
ומה המצב היום בעניין זה? כלומר, האם במכניקת הקוונטים, למשל, יש הנחה ש*אין* לחלקיק מיקום מדויק ומהירות מדויקת בו זמנית, או רק שאנחנו לא נוכל לעולם לדעת את שניהם יחד?
כשתגדלי תביני 445722
עכש"י , במכניקת הקוונטים (המקובלת) ההנחה היא שאין לחלקיק מיקום + מהירות מדוייקים.
כשתגדלי תביני 445723
אבל, כמו שאמרתי, אני לא חושב שיש הבדל בין האמירה הזאת לבין האמירה ''יש, אבל המערכת מתנהגת כאילו שאין''.
עזרה למתקשה 445751
לא הבנתי מדוע אתה סבור שאין הבדל (תאולוגי לפחות?)
כשתגדלי תביני 445758
אי אפשר להבדיל. הסמנטיקה שלהם שונה. אין הבדל אופרטיבי. יש (אולי) הבדל לא-אופרטיבי.

אם מישהו אומר שההבדל המטאפיזי יחד עם המטאפיזיקה בכללה (או ברובה) הוא חסר-משמעות, אין לי הרבה ויכוח איתו. אבל מי שמנסה לגזור מהפיזיקה מסקנות מטאפיזיות בהכרח חושף את עצמו לדקויות של המטאפיזיקה.
כשתגדלי תביני 445678
על פניהן.
ליהונתן אורן 445643
איך עיקרון האי ודאות אומר את זה?
ליהונתן אורן 445669
לא יודע אם הוא אומר את זה, לכן ה''אם'' בתגובתי.
ליהונתן אורן 445326
מדע תמיד קושר בין תופעות נצפות ולא בין מהויות. במקרה של מדעי החברה, בין התנהגות נצפית לבין תופעות אחרות. אני לא צריך להעסיק את עצמי בשאלה אם הקשר הוא ''אוטומטי'' או האם הוא אינו כזה. זאת כבר שאלה מטאפיסית ולא מדעית.

אם הטענה שלך הייתה לגבי היכולת לקשור בין חווייה לבין התהליך הביוכימי במוח הייתי מקבל אותה כי אין לנו גישה לחווייה. אבל כל זמן שאנחנו קושרים בין התנהגות נצפית לבין תופעות אחרות, אני לא רואה בעיה.
ליהונתן אורן 445488
אני מרגיש שאנחנו קצת הולכים במעגלים. אני לא מדבר על מהויות אלא על חוסר היכולת לקשר בין תופעות בלי לדעת מראש _משהו_ על האובייקטים המשתתפים באותן תופעות.

הייתי שמח אם היית מביא דוגמה לאותו קישור "בין התנהגות נצפית לבין תופעות אחרות". (נכונות הטענה לא משנה, אנחנו הרי עוסקים במתודה)
ליהונתן אורן 445519
דוגמא:נצפה כי ל90% מהאנשים הקיצוניים בדתם ישנה נטיה להתנגד לחידושים, מכאן שאם ידוע לי שאדם הוא קיצוני בדתו אוכל לשער במידה ידועה של ביטחון שהוא יתנגד לחידושים.האופן אקוויולנטי ההסקה של פיזיקה אומרת שאם ידוע לי כי לחלקיק אורניום יש הסתברות של 90% להתפרק בתוך זמן נתון, בהינתן חלקיק אורניום אוכל לקבוע במידה ידועה של ביטחון שתוך אותו פרק זמן הוא יתפרק.

הצופה ממדעי החברה יידרש גם במאמר שבו הוא מציין את התצפית להסביר בדיוק על איזו אוכלוסיה הוא ביצע אותה ואיך הוא מדד התנגדות לחידושים וקיצוניות דתית, תוך כדי הוכחה שהאוכלוסיה לא בעלת תכונה קובעת אחרת ושאין תכונה מבדילה גלויה לעין בין ה90% המתנגדים לחידוש ל10% שאינם מתנגדים לו, ושהמדדים שלו להתנגדות לחידושים וקיצוניות דתים אכן מודדים את מה שהוא אומר שהם מודדים, כל אלה דברים שהפיזיקאי לא יידרש לעשות לגבי התפרקות רדיואקטיבית מאחר שזהו תהליך פשוט יחסית.
ליהונתן אורן 445797
כשאתה אומר שלגרעין אורניום יש הסתברות של כך וכך להתפרק בתוך זמן נתון הרי שאתה מדבר על דברים מוגדרים כמו גרעין אורניום והתפרקות. למשל, לא יכול להיות דבר שהוא "בערך" אורניום (למרות שיש, כמובן איזוטופים שונים - אבל גם זה מוגדר בצורה ברורה) וגם לא יכול להיות דבר כזה "בערך" התפרקות (אם כי אציין, לטובת המנטפקים, שיש כמה סוגים של התפרקויות) - בכל רגע נתון הגרעין יכול להיות לפני הפירוק או אחריו.

כל אלו חסרים, למרבה הצער, בדוגמה ממדעי החברה. ההגדרה של "קיצוני בדתו" היא, בהגדרה, עניין יחסי ובלתי מדיד. גם "חידוש" הוא עניין שהגדרתו גמישה (מה בדבר חידושים הלכתיים?) ושלא לדבר על "התנגדות". איך תגדיר את זה?

זאת כמובן לא הבעיה היחידה של הדוגמה. בוא נניח שהצלחת באורך פלא להגדיר בצורה אובייקטיבית "דת", "קיצוני", "חידוש" ו"התנגדות" ונניח גם שבצעת מחקר ובו גילית שאנשים המוגדרים כקיצוניים בדתם אכן מגלים התנגדות לחידושים. מה אנחנו למדים מכך?

האם נכון לקבוע שהקצוניות בדת גורמת להתנגדות לחידושים? ואולי זה ההיפך? ההתנגדות לחידושים גורמת להקצנה בדת? ואולי בכלל ההתנגדות לחידושים הוא עוד פן של אותה תכונת אופי הגורמת לאדם להיות קיצוני בדתו? ואולי ההתנגדות לחידושים היא עיקר דתי? ואולי חשיפה אינטנסיבית לחלב נרות צבעוניים בשילוב עם אכילת סופגניות בדצמבר גורמת לאדם להקפיד בקלה כבחמורה ולשנוא את הקדמה?

"הצופה ממדעי החברה יידרש גם במאמר שבו הוא מציין את התצפית להסביר בדיוק על איזו אוכלוסיה הוא ביצע אותה ואיך הוא מדד התנגדות לחידושים וקיצוניות דתית"

זה מזכיר לי את הבדיחה על היהודי שבא לראש הממשלה ואמר לו "יש לי רעיון איך לפתור את בעיית המיים", ראש הממשלה אומר לו "כן, ספר לי על כך". אומר לו היהודי "ניקח קרחון מהקוטב ונביא אותו לארץ וככה יהיו לנו כמה מיים שאנחנו רוצים". שואל אותו ראש הממשלה "נו, ואיך בדיוק נעשה את זה?" אומר לו היהודי "בשביל זה יש לכם מהנדסים".
הבעיה של איש מדעי החברה היא לא העדרם של מספרים וההתסברויות במחקריו (הגליפים למספרים ואחוזים אכן קיימים בפונטים המשמשים את אנשים מדעי החברה) אלא חוסר היכולת שלו למדוד ולהגדיר את האובייקטים עליהם הוא מדבר. בלי היכולת הזאת, אין למספרים הללו שום משמעות.

חזרה לעמוד הראשי

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים