 |
שלוש ידידות זקנות הולכות להן ברחוב ומפטפטות, שקועות בשיחתן. מישהו בלתי זהיר נוסע מהר על אופניים ומפיל את שלושתן על המדרכה. זה לא הורג אותן, אבל הן קצת נפצעות. בעל פיצוציה, ממול, ניגש אליהן, לוקח אחת מהן אל הפיצוציה שלו וחובש את ברכיה. תוך כדי כך הוא רואה שתי תיכוניסטיות עוברות לתומן, ואומר להן: "עשו טובה, לכו אל שתי הזקנות, תעזרו להן לקום ותגיעו איתן הנה, ואבדוק אם צריך לחבוש גם אותן". והתיכוניסטיות (מנסיוני, בנות יותר נוטות לפעולות כאלה מבנים, אולי אני טועה) עושות בדיוק כבקשתו, ומנסיוני - גם שואלות אותו ואת הזקנות עצמן, עפי"ר, האם נחוצה עוד עזרה.
האם לדעתך אינן עושות את הדבר מתוך תחושת "מחוייבות אישית"? לדעתי כן. יתרה מזו - הפיצוצאי, שלפני חמש דקות היה ברחוב ריק, לבדו עם שלוש הזקנות שאפילולא הבחינו בו, והתחיל לעזור להן, לאחת מהן, בתור התחלה - האם, לדעתך, *הוא* לא עשה את מעשהו מתוך תחושת "מחוייבות אישית"? לדעתי כן. לדעתי גם הוא, שפעל לגמרי על דעת עצמו, וגם התיכוניסטיות שנודבו על ידו, ושקרוב לודאי היו עושות בדיוק את אותו מעשה גם לו הוא לא היה שם - כולם עשו את מעשיהם מתוך תחושת מחוייבות אישית, וההגדרה הזו הקיימת בתיכונים היא באמת די קולעת.
לא ברור לי למה האגואיזם הוא ערך כה מקודש בעיני מר "מישהו", ואולי גם בעיניך. לא ברור לי גם למה מעשה טוב שאנשים יכולים לקבל את ההגיון האנושי שבו על בסיס היחיד, אמור לעורר "רעידות ידיים" עפ"י ה"מישהו" (ועל פי הלעג הארסי שלך עצמך), כשהוא נעשה בסדר גודל יותר גדול ובצורה מאורגנת.
אגב, החיוך הוא אכן חיוך, מה לעשות, אתה יכול להתעצבן, אתה יכול ללעוג, אתה יכול, כמקובל במחוזותינו, לכלות את חמתך במקלדת בעניינה של איזו "מדינה" מפונטזת - אבל החיוך הוא חיוך, במו עיני ראיתי - וארגון יע"ל הוא לא "המדינה", ולא שום זרוע של המדינה (ויהיה הדבר הזה, "המדינה" השו"חית-איילית, אשר יהיה, ונדמה לי שכשאנשים כותבים כאן "המדינה", במקרים רבים לא ברור להם על מה בדיוק הם מדברים).
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש