בתשובה לגיל, 23/03/09 0:15
 |
|
 |
||
|
||||
 |
למען האמת מעולם לא חשבתי על הלר באופן הזה. המבטא האמיתי של הגישה שתארת שתארת היה ברתולד ברכט, המחזאי הגרמני הקומוניסט (אמא קוראז' ויוהנה הקדושה למשל) ואצלו זה הוביל אותו לקומוניזם אורתודוכסי ודוגמטי שהפך אותו למשרתם הנרצע של בדיוק אותם אדונים עליהם כתב: הכנופיה השולטת בנו/ מקווה שמריבותינו לעולם לא יחדלו/ לסייע להם להפריד ולמשול בנו/ כך שיוכלו להישאר מעלינו. א.מ.רמארק (בחזית המערב אין כל חדש) לא הלך כל כך רחוק והעדיף את החיים הטובים בהוליווד ובשוויץ ע"פ ציניות דוגמטית נוסח ברכט. בניגוד לשני הגרמנים-אמריקנים הללו, הלר יליד אמריקה ממוצא יהודי-רוסי הוא ציפור שונה. הוא סאטיריקן א-פוליטי לחלוטין (אולי אבטיפוס רחוק של "ארץ נהדרת"). הלר לא בא משום אג'נדה פוליטית ולא מציע שום אלטרנטיבה פוליטית. לכאורה ע"פ מילכוד מדובר באיש המעמד הבינוני המתפרנס מכתיבת סאטירה פרועה על חייו של המעמד הבינוני במאה ה-20 (די קרוב לפיליפ רות וסול בלו). ברקע האידיאי הסמוי שלו קשה להבחין במילכוד. ספריו האחרים כמו "אלוהים יודע" ובפרט "גולד שווה זהב" מגלים שמדובר במבשר של היאוש השקט של דור ה-X. מדובר בפסימיסם פונדמנטלי נוסח קהלת. הלר אינו מציע שום אלטרנטיבה שיפוט מוסרי או גישה אידיאולוגית כלפי מייג'ור מייג'ור, מילו מיינדרבקר ושאר הדמויות שלו. הוא בעצם אומר שכל מה שאפשר לעשות הוא לצחוק מהם. ה"פתרון" של הלר מופיע בדמותו של חברו של יוסריאן החותר בסירת המילוט שלו כל הדרך לחופי שבדיה הנייטרלית. גם הפתרון של הלר הוא בדיחה כמו כל הדמויות והמצבים שלו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
העלאת שמו של ברכט כאן היא אכן במקום - אכן, גם הוא ביטא, ואף בבהירות רבה, את אותו סנטימנט. אני מודה שאינני מכיר יותר מדי את "כוונת המשורר", ולא את הרקע של הלר ו/או רמארק. אינני שופט את אופיים או את כלל עבודתם, אני משתמש בציטוטים מהם כאילוסטרציה, לא כהוכחה לדבר מה. מתוך "במערב" אני זוכר את המפגש הקטלני של גיבור הספר עם חייט (?) צרפתי בתוך מכתש באזור ההפקר, ואת שיחתו עם חבריו בה הועלתה האפשרות שמפקדי הצבא ילבשו בגדים צבעוניים ויתכבדו להילחם בקרב טיקסי על מנת להכריע במלחמה. מתוך מלכוד 22 אני דווקא הפקתי איזה מוסר השכל, גם אם לא מוסרי - חבריו ליחידה של יוסריאן אומרים לו שהוא מטורף, אולם הוא מבין בחושיו במחודדים שזה לא משנה מה הם אומרים - ממילא הם מטורפים כולם. המפקד שלו אומר לו שזה "לא נורא לפחד, כולם מפחדים, אין לך במה להתבייש", ויוסריאן מודיע לו בפשטות שהוא לא מתבייש, הוא מפחד. יוסריאן איננו חלק מארגון פוליטי, וגם לא גיבור במערב אין כל חדש. הם רק קולטים מתוך מצבם המחורבן ובאינטואיציה בריאה שלא כל מה שמספרים להם למעלה אמור לעניין אותם. האינטרסים שלהם ושל השליטים שלהם לא זהים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדיון הוא על שליטים ונשלטים, ועל פרשנויות לספרים מעניינים שמדברים על שתי הקבוצות. למה ובאיזה הקשר אתה תובע ממני הצעות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קל מאוד להגיד שהחונטה לא בסדר ולכן כל החלטותיה אנוכיות. קצת יותר קשה להיות במקום החונטה ולקבל את ההחלטות. במהלך השנים נוסו מספר גישות שונות לבעיית הירי מרצועת עזה לעבר ישובי עוטף עזה. ביניהם: * רצועת עזה היתה החלק הראשון שעבר לשליטה פלשתינאית ("עזה ויריחו תחילה") * את עזה לא כבשו במסגרת מבצע חומת־מגן (להבדיל מרוב ערי הגדה). בין השאר מכיוון שבאותה תקופה הבעיה העיקרית היתה הפיגועים. יצאו ממנה מעט פיגועים עקב הקפתה היעילה ע"י הצבא. * לאחר מכן התגברה הביקורת על היישובים היהודיים ברצועה (עלות אחזקתם, השטח שהם תופשים לעומת היישוב הפלשתינאי הצפוף, ועוד) ובסופו של דבר ישראל פינתה אותם. הפינוי הזה היה מלווה בביקורת פנימית לא קטנה. הוא פתר את בעיית ההגנה על יישובי רצועת עזה (הבעיה נעלמה) אולם בעיית הירי על ישובי עוטף עזה רק החמירה. * החמאס ניצח בבחירות בעזה בין השאר בגלל הפילוג הפנימי בפתח ובגלל הלחץ האמריקאי לקיימן. * ולאחר מכן בחר החמאס בדרך מאוד דמוקרטית לאכוף את שלטונו. רצועת עזה ממשיכה להיות מופת לחופש הביטוי ושאר חרויות בסיסיות (לדוגמה: הזכות של אדם לעמוד על רגליו) * הוא עדיין מסרב להכיר במדינת ישראל * אבל כמובן שעלינו להגיש לו את הלחי השניה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |