בתשובה לברמנית, 11/04/09 16:54
 |
|
 |
||
|
||||
 |
א. מה פירוש "אף ממשל לא יכול להרשות לעצמו"? האם מה שאת אומרת הוא שחברה גדולה יכולה לקחת סיכונים עסקיים ללא כל מגבלה או חשש מעונש, כי ממילא הממשלה לא תתן לה להתמוטט? איזו מין שיטה כלכלית זו? האם זהו מצב שנראה לך "הוגן"? אם זה כך, אזי צריך בדחיפות להעביר חקיקה שתשבור חברות כאלו לכמה רסיסים קטנים יותר, לפני שתגענה לגודל שבו "הממשל לא יכול להרשות לעצמו" שהן תתמוטטנה. ב. חוץ מזה, הממשל בהחלט יכול להניח ל- AIG להתמוטט מבלי לפגוע ביציבות המערכת הפיננסית - למשל להחליט לקחת לידיו חלק כלשהו מן הנכסים ומן ההתחייבויות שלה. אל תשכחי שהממשל יכול להדפיס כמה כסף שהוא רוצה, ולכן הוא יכול לעשות הכל - אבל ממש הכל - כל עוד מדובר בתחום הפיננסי. זה נכון שבעתיים במצב השורר היום, כשהפחד העיקרי הוא מדפלציה ולא מאינפלציה. האינטרס של הממשל הוא לשמור על יציבות המערכת הפיננסית, לא על הבונוסים של מנהלי AIG. אין שום סיבה שבעולם שהוא ינהג שלא בהתאם לאינטרס הזה, ולכן הוא ייקח על עצמו רק את אותם הנכסים וההתחייבויות של AIG שחיוניים לשמירת היציבות במערכת. דווקא המנהלים שחתמו על הסכמי העסקה במשכורות עתק, שלא היו אנשים תמימים מן הרחוב, היו צריכים לחשוב על מצב החברה ולהכניס תנאים מתאימים לחוזיהם האישיים. דרך אגב, פאני ופרדי הן סיפור שונה, מפני שמדובר בסוכנויות ממשלתיות שהוקמו עפ"י חוקים פדרליים, והתמוטטות שלהן תהיה דומה לזו של רשות מקומית גדולה בתוך ארה"ב. משום כך, גם המשכורות בחברות האלו צריכות להיות דומות לאלו של עובדי מדינה. ככה זה: מי שרוצה להרוויח משכורות שרק המגזר הפרטי יכול להציע, צריך לקבל על עצמו גם את הסיכון שהמעביד יפשוט רגל ולא ישלם לו גרוש. נשמע לי הוגן לחלוטין. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מקובלים עליי לחלוטין (כמעט) כל דבריך (וכן תגובתו של איציק ש. ממש כאן למעלה). אני רק טענתי לגבי המצב הקיים ושאלת הבונוסים לבכירים לפי החוזים הישנים, במבנה הנוכחי של כלכלת פירמה בחוקי המשחק הידועים. [מזכיר לי מאמר שקראתי בדה-מארקר השבוע על שכר בכירי החברות הציבוריות. כל מיני מנכ"לי בנק הפועלים והחברה לישראל, שהפחיתו ערך לבעלי המניות בעשרות אחוזים, תוך גריפת עשרות מיליוני שקלים לכיסם הפרטי] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא בדיוק המאמר שכיוונתי אליו בהודעה הקודמת, אבל זה מה שהעלה חיפוש זריז ולא ממוקד מספיק: http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, דרושה רפורמה רצינית בשיטת הניהול של חברות גדולות: חברות רב לאומיות כבר מעסיקות היום מאות אלפי אנשים, ומשפיעות על חייהם של מיליונים. למרות זאת, הן בד"כ נשלטות בפועל ע"י אוליגרכיה ניהולית מצומצמת, ולא באופן דמוקרטי. הפוליטיקה הפנים-ארגונית בתוך חברת ענק כזו היא עצומה בהיקפה, אבל לגמרי לא ממוסדת. אין לחברה "פרלמנט", או גוף דומה, שבו תוכלנה להיות מיוצגות כל הקבוצות המשפיעות על פעילות החברה. אין "אופוזיציה" גלויה להנהלה, או "הנהלת צללים", כמו ממשלת הצללים הנהוגה באנגליה, שתציע לבעלי המניות תכניות אלטרנטיביות לאלו שמציגה ההנהלה. השכר המופקע למנהלים הוא רק אחד מפירות הבאושים של השיטה הקלוקלת הנהוגה היום, ואפילו אינו הבעיה העיקרית. השאלה המעניינת יותר, ואולי גם הכללית יותר, היא האם המבנה הניהולי המקובל משרת את טובת החברות, כלומר האם הוא ממקסם את הסיכוי שתתקבלנה החלטות ניהוליות נכונות. השאלה כמה לשלם למאן דהוא בעבור שירותיו היא לאו דווקא חשובה באופן מיוחד - למשל אל מול השאלה כיצד חברה ותיקה כמו GM הגיעה לכדי פשיטת רגל למרות היכולות ההנדסיות והשיווקיות המופלאות שלה. במילים אחרות, לו שיטת הניהול היתה טובה מספיק, לא היה צורך לחפש "מנהלים כוכבים" שיקבלו שכר מופקע, אלא די היה לגייס אנשי מקצוע טובים ולשלם להם משכורת המתאימה לכישוריהם (המדידים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לבושתי, אני די מזדהה עם הרעיונות שהבעת בפוסט. ידוע לי מאחותי כי זה לא מקובל כאן באייל להסכים עם משהו שמישהו אחר/ת כותב/ת, אבל יכולה רק להוסיף כי לדעתי תגמולי מנהלים בחברות הנסחרות בבורסה אמורים לשקף שני פרמטרים מרכזיים - הרווח נטו לאחר מס לפירמה, ואיזו פונקציה של מספר המועסקים בצירוף שכרם הממוצע מול עלות המנכ"ל. נראה לי גם קפיטליסטי במשמעות התחרותית וגם הוגן לכל הצדדים המעורבים במשחק. משקיעים, מנהלים, עובדים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |