 |
שאלה רטורית אחת או שתיים הן ענין סגנוני. כשהן הופכות להיות לב המאמר (בפסקה על החינוך ספרתי שנים עשר משפטים המסתיימים בסימני שאלה לעומת חמישה המסתיימים בנקודה) זה כבר משהו אחר (ואגב, עורך אמור גם לדאוג קצת לצד הסגנוני). במקרה של המאמר הזה נוצר הרושם שהשאלות באות להחליף את הצורך להעלות טענות ולקבוע קביעות; ההצגה שלהן כשאלות ולא כמשהו מוחלט הופכת אותן לחמקמקות יותר.
לא הצעתי שהמחבר יביא את כל הדעות האפשריות בעד ונגד, אלא שינסה לחשוב קצת מה יכולה להיות הביקורת האפשרית על טענותיו/שאלותיו והאם פירוש אלטרנטיבי למציאות שהוא מציג עשוי להביא למסקנות אחרות, וינסה מראש להתיחס לאפשרויות האלה ולהגיב אליהן. אדם שכותב בלוג יכול להרשות לעצמו לנסח מניפסט; בכתיבה של מאמר אני מצפה גם למידה מסוימת של יכולת רפלקטיבית. זה אמור לחזק את הטענות, לא להחליש אותן.
כאשר אתה מניח הנחות ולא טורח לבסס אותן, ואז אתה משתמש בהן כנקודת מוצא לרעיונות נוספים (שגם אותם אינך מבסס) אתה בונה מגדל קלפים. רבים מהטיעונים המובאים במאמר אינם מבוססים (לא מבחינה זו שבהכרח אינם נכונים אלא מבחינה זו שלא מובא להם כל ביסוס עובדתי). כך למשל, כאשר מסופר שחוקרים והוגים רבים "טוענים טענה הגיונית למדי" שכך וכך קורה בחברה זה מובן לי כניסיון להיאחז במוניטין האקדמי כדי לשווק דעות. אילו היה כתוב שחוקרים מצאו במחקריהם שכך וכך קרה, או אילו היה מסופר שפרופ' קימרלינג הראה שלאורך זמן החברה הופכת יותר מיליטריסטית כפי שמתבטא בממצאים כאלה ואחרים (עובדות, לא השערות) אז היה כאן בסיס רציני לדיון. "טענות הגיוניות למדי" זה מלים אחרות ל-"דעה". בחלק מהמקרים יש ממש גלישה לכיוון של תאוריות קונספירציה (שוב בעזרת הכלי המתחמק של השאלות הרטוריות) כמו למשל הטענה שפיצוץ המו"מ עם הפלסטינים הוא תוצאה של הירידה בהזמנות מהתעשיה הצבאית. הפסקאות אודות התאולוגיה ומעמד האשה מערבבות שלל רעיונות בלתי קשורים, בלתי מבוססים ולעתים סותרים (למשל, הצבא מחליף את האלוהים - אבל מקודש דווקא בקרב חובשי כיפות). יד של עורך טוב היתה יכולה למקד, לנפות את המיותר ולהשאיר את הנקודות הראויות לדיון רציני (ומעמדו של צה"ל בחברה הישראלית בהחלט מחייב דיון כזה).
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש