בתשובה לצפריר כהן, 19/05/09 14:48
זאת בדיחה עצובה על חשבוננו 511303
אני מסכים שיש בעיה פרקטית מסוימת בלאפשר לאנשים לסייע לחבריהם הרוצים למות להשיג את מבוקשם; זה עלול להפוך את הרצח לעבירה שקל מאוד להתחמק ממנה.

אבל פרט לבעיה הפרקטית הזאת, אני לא רואה שום סיבה להתערב בכוח בהחלטתו של אדם זר אם למות או לא - כשם שאני רוצה להחליט את ההחלטות החשובות בחיי בעצמי, אני מכבד את זכותם של אנשים אחרים להחליט בעצמם את ההחלטות החשובות בחייהם, לרבות אם לחיות או לא.

לא לי ולא לך להחליט אם רצונו של אדם אחר למות לגיטימי או לא.

בפסקה האחרונה אתה נוגע בנקודה כאובה: מכיוון שהסוציאליזם רואה את הפרט כחלק ממארג חברתי שלם שיש לו בו תפקיד, עולות שאלות כמו התועלת שיש לו לחברה. זה עשוי להוביל, ואמנם מוביל, למסקנה שיש אנשים שעדיף להיפטר מהם. אני חושב שעצם העלאת השאלה מגונה, ואצלי היא באמת לא עולה.
זאת בדיחה עצובה על חשבוננו 511315
''אבא אמא, מותו כבר''

(מדור בדבר אחר ז''ל ולאחר מכן גם ספר)
זאת בדיחה עצובה על חשבוננו 511321
אתה שוב מנהל דיון על מושגים כאילו שהתפיסה לגביהם כבר אקסיומטית.
''מכיוון שהסוציאליזם רואה את הפרט כחלק ממארג חברתי שלם שיש לו בו תפקיד''. זו התפיסה שלך של הסוציאליזם כי אתה מייחס לו אופי פשיסטי. אני שמחשיב את עצמי כסוציאליסט, אינני רואה כך את הגישה הסוציאליסטית. ההבדל בין התיאור שלך לגבי הסוציאליזם לבין חזון החברה החופשית הוא שבחברה שלך השוק כבר ידאג להפטר מהם במתכונת של הברירה הטבעית על פי התפיסה של הדרוויניזם החברתי שעומד בבסיס חזון החופש.
זאת בדיחה עצובה על חשבוננו 511351
הסיבוכים מתחילים כשמתמודדים עם הבעיות הפרקטיות.

לדוגמה, כשאחד היורשים טוען שהיורש השני לא רשאי לקבל את הירושה מכיוון שהוא בפועל רצח את המנוח.

לגבי הפסקה האחרונה: לא טענתי שהיא עולה במפורש. השיקול הזה קיים, בסופו של דבר. גם אצל האדם הפרטי והמופרט קיים היבט של הבעיה ("האם אני יכול להרשות לעצמי לממן טיפול להורים? הם הרי כבר לו מועילים לי" ולחילופין חוסר היעילות של שמירת כל הכסף אצל ההורים עד הרגע האחרון וכתוצאה מכך תרבות ה"גיל השלישי".)
זאת בדיחה עצובה על חשבוננו 511370
בוא קודם נסכים על העיקרון ואחרי זה נתמודד עם הבעיות הפרקטיות. כשאתה אומר שהסיבוכים מתחילים כשמתמודדים עם הבעיות הפרקטיות בעוד שלמעשה אתה מתנגד לעיקרון, אתה סתם מאחז עיניים.

ותרשה לי גם להתעכב על הביטוי ''האדם המופרט'' שמקטין את האדם לדרגת פרט משני לדבר החשוב באמת שהוא החברה, כאילו מראש הבעלות על האדם היא של החברה ורק ברצותה היא מעניקה לו כמה פירורים של חופש שעליהם הוא צריך להיות אסיר תודה כמובן. אני תוהה אם גם את עצמך אתה תופס כמין דבר טפל שכזה, או שרק לבני אדם אחרים אתה מייחס חוסר חשיבות.
זאת בדיחה עצובה על חשבוננו 511398
אני מנסה להבין את התוצאות שנובעות מהעיקרון לפני שאני מחליט האם לקבל או לדחות אותו.

"האדם פרטי והמופרט", שהוא ניגוד ל־"סוציאליזם" שכורך את כל החברה ביחד :-)

נעזוב את המינוח ונתרכז בעיקר.
זאת בדיחה עצובה על חשבוננו 511402
תאמר בכנות, אתה דוחה את הרעיון שיותר לאדם למות בגלל שאתה חושש שזה יקל על אנשים להסוות מעשי רצח, או בגלל שאתה מחזיק באיזה ערך של קדושת החיים בווריאציה כזו או אחרת?
זאת בדיחה עצובה על חשבוננו 511409
ביותר מדי מקרים, כאשר אדם רוצה להתאבד, דעתו אינה צלולה. זו הסיבה לכך שבאופן כללי אנחנו מנסים למנוע את המצבים הללו.

וכן, אני מעריך את החיים. אם אתה ממש מתעקש אפשר לגזור את זה גם מקדושת הקניין.
זאת בדיחה עצובה על חשבוננו 511427
אני מתאר לעצמי שכנגד המקרים האלה יש גם מקרים של אנשים שלא מתאבדים כי דעתם אינה צלולה.

שום דבר אינו קדוש בעיני, קדושה זאת סתם מילת קסם שמאפשרת להנפיץ ערכים כאוות נפשנו בלי שום מחויבות למציאות. אבל אם נתעלם לרגע מזה, אתה יכול להסביר איך ערך החיים נגזר מקדושת הקניין?
זאת בדיחה עצובה על חשבוננו 511431
ראשית כל: מי מחזיק בקניין? אנשים, בסופו של דבר.
זאת בדיחה עצובה על חשבוננו 511445
נו, ו?

חזרה לעמוד הראשי

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים