 |
|
 |
||
|
||||
 |
א.1. בסדר. אני מצידי מעדיף לוותר על קצת חירות כדי למנוע קטסטרופות, וגם כדי לחסוך לעצמי מצבי "דילמת אסיר" שהם לפעמים לא-כל-כך נעימים רגשית. א.2. אני מעדיף לקפח את המיעוט מבחינה חומרית כדי להציל את הרוב מאסון. מכיוון שאני מציע לעשות זאת בשיטתיות, למניעת כל מיני סוגים של אסונות בכל מיני זמנים, זה כדאי לכולם, גם למי שבמקרה מסוים נמצא במיעוט המקופח. ב.1. טענו נגדך בדיון הזה שכל מנגנון אכיפה שתכונן, גם אם זה רק לצורך הבטחת החופש, מועד להידרדר לצבירת כוח נוסף ולא מוגבל. התשובה הטובה ביותר שלך היא "חוקה", ואני מסכים שאין תשובה טובה יותר, גם במשטרים המקובלים היום. אז זו גם התשובה שלי לשאלה איך להגביל את ההתערבות למקרים שבאמת מצריכים זאת. יכול להיות באמת שזה לא מצב יציב, אבל אתה באותה בעיה. ב.2. אני חושב שברוב המקרים האלו אין בכלל השוואה אובייקטיבית בין המשאבים המושקעים בהתערבות לבין התועלת שאנו רוצים להפיק ממנה. שהרי לא מדובר סתם על מניעת בזבוז משאבים, אלא על מניעת קטסטרופה, קריסה מוחלטת של המשאב (היכחדות הדגים, זיהום כולל של מי התהום בביוב, אובדן כל שטחי הטבע בארץ לטובת יישובים). לרוב אנחנו לא באמת יכולים לחזות בביטחון מה יקרה אם המשאב יקרוס, חוץ מזה שיהיה רע, ולכן לא יכולים לתמחר ברצינות את האפשרות. לעומת זאת, את מחיר ההתערבות יותר קל לנו לחזות ולשלוט בו (עוד חמישה פקחים, בין עשרה לעשרים תיקים פליליים נוספים בשנה). הבחירה היא לרוב עניין להחלטת אצבע, אפילו רגשית, אבל ברור שיש מקרים שבהם העסקה תיראה כדאית מאוד לרוב מוחלט של האנשים. "למה הגיוני להניח שתאוריית ההתערבות שלך ישימה"? כי הנה, זה פחות-או-יותר עובד, המדינה שלנו ומדינות אחרות מצליחות לנהל משאבים משותפים ומוגבלים, בוודאי לא באופן מושלם אבל אנחנו שורדים. בתחום ניהול היצור והמסחר התיאוריה הכי טובה שלנו מראה שבתנאי חופש העסק יעבוד היטב, ויותר טוב מאשר בתכנון מרכזי; ואילו בתחום ניהול משאבים מוגבלים התיאוריה הכי טובה שלנו מראה שבתנאי חופש העסק קורס, ושמנגנוני כפייה הם דרך טובה להתמודד עם זה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
א.1. אינך מוותר על החירות - רק על החירות שלך אתה יכול לוותר. כשאתה "מוותר" על החירות של אחרים אתה יוזם נגדם אלימות. א.2. אילו זה היה כדאי לכולם, כולם היו מסכימים ולא היית צריך לערב כפייה. מתוך שלא כולם מסכימים, אנחנו מסיקים שזה לא כדאי לכולם. כדי להצדיק את ההתערבות שלך בכל זאת אתה זועק "קטסטרופה!" ומכריז שיש כאן דילמת האסיר. לי נראה שהשימוש שלך במילה קטסטרופה מעט ליברלי. ב.1. אבל ברור איך החוקה שלי צריכה להיראות, פחות או יותר, כי תחום פעולת השלטון שלי מוגדר אובייקטיבית. לא ברור בכלל איך החוקה שלך צריכה להיראות, כי תחום פעולת השלטון שלך (מקרים ש"באמת" מצריכים התערבות) רחוק מלהיות מוגדר אובייקטיבית או בכלל. ב.2. זה מאוד לא משכנע. אתה אומר שאין לנו דרך לחזות מה יקרה אם המשאב יקרוס חוץ מזה שיהיה רע. ראשית, בד"כ אין לנו דרך לחזות שהמשאב יקרוס, שנית, אין לנו דרך לחזות שפעולותינו ימנעו זאת ושלישית, אין לנו דרך לחזות מה יהיה הנזק האמיתי של קריסתו (למשל, היכחדותם של דגי מאכל עיקריים לאו דווקא חמורה כל כך - לאנושות יש מקורות מזון רבים אחרים). ומנגד, גם אין לנו דרך לחזות מה הנזק האמיתי של התערבות השלטון - הרי לא מדובר על חמישה פקחים ועשרים תיקים פליליים נוספים בשנה, מדובר על משהו כמו חצי מכלל הציבור שעוסק באכיפה ופיקוח, על מגבלות עמוקות ומקיפות שמוטלות על הסחר החופשי, על כלכלה מהונדסת באופן מובהק. ההשפעה המתמשכת של מצב זה על איכות חיינו עשויה להיות קטסטרופלית הרבה יותר מהקטסטרופות שאתה מעוניין למנוע. >> ואילו בתחום ניהול משאבים מוגבלים התיאוריה הכי טובה שלנו מראה שבתנאי חופש העסק קורס, ושמנגנוני כפייה הם דרך טובה להתמודד עם זה. אני כופר בתאוריה עצמה, או ליתר דיוק באפשרות שתיושם באופן מועיל. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |