בתשובה לההיא משמה, 27/11/09 7:59
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אולי זאת קצת שאלת קיטבג, אבל בזמן שאת בדיכאון, הוא נראה לך כמו משהו שיש לו סיבות אמיתיות הגיוניות או שגם תוך כדי זה נראה לך דבר ריגשי וחולף? אני אחדד את השאלה - האם כשאת בדיכאון נראה לך שהעולם רע, או שנראה לך שזה רק רגש שלך? אגב, אני גם לא במצב נפשי הכי טוב שהייתי בחיי, והסיבות הן מאד קונקרטיות וחיצוניות. בין היתר - אהבה נכזבת. זה זוועה :-) כאב ותחושת השפלה שמלווים אותי כל הזמן. אבל אני מקווה לטוב... |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא העולם, זאת אני. בשיא של אפיזודה אני בקושי יכולה לשאת את הקיום בתוך העור של עצמי. אני האדם המגעיל, נחות, שפל ודוחה ביותר ביקום שהוא אכזרי, אפור, מרושע וחסר תקוה. והמושג ''חולף'' הוא חסר משמעות. אני לא יכולה לראות ציר זמן בכלל. ככה תמיד היה וככה תמיד יהיה. אף פעם לא הייתי מאושרת ואף פעם לא אהיה. אם אתה מקווה לטוב זה כבר טוב מאד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלי קשר לדיכאון או אלייך אישית. היום שמעתי ברדיו את שלי יחימוביץ' אומרת כמה האושר מוערך יתר על המידה עד כדי כך שהוא הפך למטרה שאנשים מרגישים אומללים רק בגלל שהם לא עומדים באידאל של להיות מאושרים. יש דברים הרבה יותר חשובים מאושר או מהגשמה עצמית, היא אמרה. אתיקה, למשל. הנכון והאמיתי. תרומה לאנושות או לחברה או לאנשים סביבנו. הסכמתי איתה בכל ליבי, שמחתי שהיא בכנסת ישראל, ורק הצטערתי שהייתי צריך אותה כדי שתזכיר לי את זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה חושב שעל הבסיס הזה אפשר לקשר בין שאיפה (דומיננטית) לאושר אישי לבין ימין חברתי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעצם שאלה רטורית (נזכרתי באיין ראנד). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע אם היא צריכה להיות רטורית. השיחה הייתה בעקבות כתבה ב"הארץ" על ברברה ארנרייך שקושרת בין הקפיטליזם האמריקאי לפסיכולוגיה החיובית (אני לא מצליח למצוא כרגע את הכתבה. אבל היא מעניינת). לי הקשר נראה קצת יותר בעייתי. זה נכון שהתרבות הקפיטליסטית מוכרת לנו קיטים מוכנים של דימויי אושר, ובמובן זה הקפיטליזם והשאיפה לאושר מזינים אחד את השני. אבל לפחות ההיסטוריה האנתרופולוגית שאני מכיר (הלא מרקסיסטית) מדברת על כך שהן הקפיטליזם בצורתו המודרנית והן השאיפה לאושר הם תוצאה של ה- Transition to modernity, על תפיסת האינדיבידואליזם ושבירת המסגרות הישנות שנתפסו כטבעיות לאדם. יחד עם המסגרות הישנות נשברו המסגרות האתיות והקשרים החברתיים שמצד אחד חסמו את אפשרויות ההתפתחות של בני-אדם, ומצד שני קשרו אותם עמוקות לחברה מסביבם ויצרו משמעות "טבעית". נשארנו עם אינדיבידואליזם שנראה לפעמים חלול, שמותיר לנו שאיפה ל"אושר" כמטרה עליונה. אז אני חושב שלא מדויק לתאר כאן יחס של סיבה ומסובב, קפיטליזם לאושר כמטרת-על, אלא לומר ששניהם תוצאה של גורם שלישי, המעבר למודרניות. בהתאמה, אני לא בטוח שאפשר לייחס את השאיפה הזאת דווקא לימין החברתי. הימין החברתי האידיאולוגי לא נראה לי כזה. הוא יותר אנטי-סמכותני מאשר בעד משהו. והשמאל-חברתי הבורגני הוא בוודאי כזה, מכוון לאושר בגרסתו הבורגנית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, גם גדי טאוב עשה קישור כזה, בניתוח שלו ל"באדולינה" ולאידיאולוגיה(?) של שרי אריסון: אולי אתה צודק שאין כאן סיבתיות אלא סמיכות. אגב, לי אין בעיה עם בורגנות (למעשה אני עצמי מתברגנת יותר ויותר ולא נאבקת בזה). בעיניי, בורגנות לא שואפת לאושר אישי כהגשמה, כמו שהיא שואפת לביטחון משפחתי וקהילתי, ולשמירה על הקיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחלה מאמר. אני גם לא שולל את הבורגנות. אני מנהל איתה יחסי משיכה-דחייה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הבדל ענק בין האושר של הקפיטליזים, שניתן לתארו כעוגת קצפת. לסיפוק שניתן לתארו כלחם שחור. ובין שניהים לשאיפה להיות בריא נפשית. אם ניקח לדוגמה דיכאון, אז רצון לא להיות בדיכאון זה ממש לא דבר נדיר ביחוד הדיכאון שמתואר פה שאף אחד לא היה רוצה בו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטענה שניתן לשאוב סיפוק מלחם שחור היא תוצאה של תעמולה ''טבעית''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תמיד יכול להיות שאני בעצמי שטוף מח. אבל כשאני רעב, אפילו לא במיוחד (נניח צהריים ולא אכלתי מהבוקר ) אזי לחם שחור נותן תחושת שובע ונעים לאכול אותו. כלומר יצר הרעב שלי מסופק והתחושה היא טובה (יותר מאשר אילו לא הייתי רעב כלל). אם בכל זאת הדוגמה לא מוצאת חן בעיניך קח מיים כדוגמה לסיפוק ומיץ כדוגמה להנאה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממש לא קשור ל"טבעי". מדובר בתענוג בסיסי, שפעם היה ארוחה מקובלת במחוזותינו (= "תלוי תרבות"). דמיין למשל לחם שחור עם חמאה וזיתים ירוקים, ולבן ליד... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מרגרינה (לפחות מאיפה שאני באתי). לקח לי עמוק לתוך שנות העשרים שלי ללמוד לתעב אותה ולהעדיף חמאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה נכון, שהאושר של הקפיטליזם הוא כמו עוגת קצפת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע. לא ניסיתי את האושר של הקפיטליזם ואני גם לא פריק של עוגות קצפת. נכון שיש הבדל בין אושר לסיפוק, ובין שניהם לבין בריאות נפשית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האין סיפוק דומה יותר לתוצאה של שליטה (מתוך הכרה, מהו זה שניתן לשלוט בו) ואושר דומה יותר לתוצאה של עליה על הציפיות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע. אני צריך אולי לנסות אותם פעם. בכל אופן, האיפיונים שלך נשמעים סבירים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צריך לנסות? הגזמת :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון שכשמחתרת עוגות הקצפת מטיחה עוגה בפרצופו של הקפיטליסט בילל גייטס (http://www.youtube.com/watch?v=dhe0H8RDNcc) זה גורם להרבה אנשים סיפוק ואולי אפילו אושר קצר-מועד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאמר שמתחיל ב"עכשיו *ש*שרי אריסון" לא יכול להיות אחלה. תסו"ש |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא קראתי את בדולינה, ואין לי שום כוונה לקרוא אותו. אבל המאמר רק אישרר לי את מה שחשבתי על גדי טאוב ממילא | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה חשבת, ולמה אישר המאמר את מה שחשבת, אני מניח שאת לא חושבת שזה ''אחלה מאמר''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מפנה את הראש לרגע, ואתה צוחק על הניסוח שלי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, גם אני חושב שזה מאמר טוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צדקת, אני לא חושבת שזה אחלה מאמר. ספרתי עד מאה, נשמתי עמוק ועכשיו אנסה להסביר: מה שמכעיס אותי בכתיבה של טאוב הוא שילוב של כמה גורמים הקשורים זה בזה: 1. ראיה משטיחה של דברים שמבוססת על פעולות רדוקציה חוזרות. 2. הטענה שיש לו מגע בלתי אמצעי עם מציאות, ושהאנשים שאותם הוא תוקף מנותקים ממנה. (מה שנהיה פרובוקטיבי במיוחד בשילוב עם סעיף 1). 3. מנטליות של נביא זעם. הרבה כעס והתנבאות על עתיד שחור במיוחד. תמיד. דוגמאות מן המאמר על בדולינה: 1. רדוקציה: מתחיל מן הספר ועובר לשנות ה60. הוליזם זה שנות השישים בארה"ב. תנועת ההיפים (רק בארה"ב) זה אלן גינזבורג וקן קיזי. דרך אלן גינזבורג אנחנו מגיעים לזה שכל הפילוסופיות שעוררו עניין בשנות ה 60 בתנועת ההיפים של ארצות הברית הן זן בודהיזם. לזן בודהיזם מוצמדת משמעות אחת (שרק שופנהאואר לקח ברצינות). נעצור כאן ונהרהר: להוליזם היסטוריה ארוכה. מתחילה מאות לפני שנות השישים וממשיכה אחר כך, ומתרחשת לא רק בארה"ב. מנקודת ראות זאת החיבור הישיר בין הספר הישראלי משנות ה90 לארה"ב של שנות ה60 די שרירותי. תנועת ההיפים מורכבת לא רק מאלן גינזבורג וקן קיזי. (ואל קיזי אשוב עוד רגע קט). ואם נמשיך מכאן, תנועת ההיפים לא הצטמצמה לגבולות ארצות הברית. הפילוסופיות המשפיעות שיובאו ל"מערב" מדרום מזרח אסיה לא הסתכמו בזן בודהיזם. ולכן ניתן לשאול בתמיהה גוברת: מי נסע ל*הודו* בשנות ה60 על מנת להתעמק ב*זן בודהיזם*? כששופנהאואר כתב על בודהיזם הוא לא התמקד למיטב ידיעתי בזן בודהיזם. אמנם הוא טען שיש זהות מלאה בין בודהיזם לפילוסופיה הפסימיסטית שלו, אבל אין סיבה ממשית לאמץ טענה זאת. אינני מכירה את כתביו של אלן גינזבורג, אבל אם נלך על דוגמא מקבילה משנות ה60 בספרות הפופולרית, האם באמת ניתן לטעון ששופנהאואר יותר נאמן לזן בודהיזם מאריך פרום? יכולתי כמובן להמשיך ולהמשיך אבל אני אנסה לעצור בנקודה זו. 2. הטענה של טאוב היא שהפעולות של קיזי ושות' בהפגנה גרמו להיפים לאבד אמון בעצם המחאה, ומאחר שפעולות סאטירית אינן מהוות פוליטיקה, השוק החופשי נכנס בוואקום ושולט בכל. יש כאן שוב רדוקציה משום ש: העובדה שמלחמת ויאטנאם נמשכה במשך 10 שנים לא קשורה לאיבוד האמונה בקרב ההיפים בגלל פעולות סאטריות בהפגנה גדולה, אלא משום שרוב הבוחרים האמריקאים לא תמכו בתנועת המחאה ובחרו בממשל אחר ממשל אשר המשיכו לשלוח חיילים לויאטנאם. השוק החופשי זו כבר אג'נדה אחרת, ואמנם תנועת ההיפים לא גרמה לפירוקו. הוא היה קיים בארה"ב כבר קודם, כמו שמדיניות הרווחה בחלק מארצות אירופה היו קיימות לפני ואחרי תנועות המחאה שקמו בהן בשנות ה60. אבל נחזור לפעולת המחאה הקרנבלית של קיזי. אכן, יש בה משובת נעורים, אבל יש בה גם רפלקציה על עצם השיח הפוליטי (כמו בתנועת הדאדא לפניה). בתוך תנועת המחאה של שנות ה60 היו גם פלגים שהאמינו במעשה וקצת פחות ברפלקציית השיח, כמו מחתרת מזג האויר בארה"ב והמחתרת של באדר מיינהוף בגרמניה. האם זו הפוליטיקה הראדיקלית וקולקטיבית שאליה מכוון טאוב? אני מניחה שלא אבל אני מרשה לעצמי להרהר לרגע באופוזיציה שהמעשה כאן יוצר לעומת רפלקצית השיח: זכורה לי במיוחד ה"תשובה" של האמן יוזף בויז לאנדראס באדר ביצירת אמנות וסיכומה: גם בויז מנהל מהפכה (שמכוונת אל דרכי החשיבה). אם נבדוק את מורשתם של השניים, באדר ובויז, לפי הבנתי השפעתו של בויז לא תרד מזו של באדר. אם מסתכלים על כוונה ותוצאה בויז קרוב יותר למה שביקש להשיג. מטענותיו של טאוב עולה שפעולות רפלקסיביות הינן שטות של ליצנים א-פוליטים שאינם רואים נכוחה כמוהו את המציאות הפוליטית הבאה עלינו לרעה. גירסה אחרת תהיה שבראיית העולם המצומצמת של טאוב הוא אינו מסוגל להבין את ההשפעה של פירוק השיח משנות ה60 (או אפילו קודם) ועד היום. 3. נבואת הזעם של טאוב בבדולינה מטרידה במיוחד: בסעיף 2 הוא מצר על כך שישראל עוברת תהליך של אמריקניזציה, ומאמצת כל דבר מארה"ב. ולכן הוא רואה לנכון לנתח את תנועת המחאה בארה"ב ולהאשים אותה בפינוי הדרך לשמרנות ולשוק החופשי. בסעיף 7 המצב משתנה, *אמריקה* של שנות ה60 שתנועת ההיפים מייצגת (יש כאן התרחקות מגינזבורג וקיזי פתאום) התבססה על ערכים נוצריים הקרבה עצמית ומחוייבות חברתית. אנחנו היהודים לעומת זאת לא מרוסנים על ידי ערכים נעלים שכאלה (מי בא איתי להציל את נפשו בכנסיה? פעם ראשונה קתולית! פעם שניה אוונגלית! פעם שלישית נאו אורתודוסית! נמכר!) מדובר כאן למעשה ברקע אחר, ולא צריך להרחיק עד ארצות הברית על מנת להבין זאת. ישראל נוסדה בתוך אתוס קולקטיבי חזק של הקרבה עצמית ומחוייבות חברתית. ואת שורשי האופוזיציה שטאוב מעמיד בין חטא האינדבידואליזם מחד ומעורבות חברתית מאידך ניתן למצוא בתאולוגיה הישראלית לדורותיה ובזו היהודית שקדמה לה. אבל מעבר לכך עמדת נביא הזעם היא בסך הכל אסטרטגיה של אגו. טאוב מחבר במאמר את כל מה שהוא מתנגד אליו, וזה לא מסתכם בהוליזם ניו אייג'י והפנים השונות של הקפיטליזם (בכל זאת שווה להבחין שהוא מערבב בתוך זה תופעות שונות, הוא כותב על הפרטה, יוזמה כלכלית בשם סטארט אפ, שחיקת מעמד העובדים, שחיקה במדיניות הרווחה, ופיטורי עובדים), טאוב מוסיף לכך כפי שהדגמתי את רפלקציה על צורות השיח, וגם כל סוג של רפלקציה עצמית, כל סוג של ידיעה עצמית כולל פסיכולוגיה ממסדית. כולם עומדים באופוזיציה אחת לישותו העליונה של טאוב. לנביא זעם יש תמיד רשות לשחרר אגרסיות, להצביע באצבע המצביעה, ולהודיע לנו שהעתיד שחור משחור. זה עוזר לו להישאר נביא זעם. העובדה שאני מתעצבנת כשאני קוראת אותו לא אומר שאני תומכת ללא סייג בהפרטה וביטול מדיניות הרווחה וכל סוג אפשרי של הוליזם. אני פשוט אלרגית לכל סוג של צרות מוחין, ואני מרשה לעצמי לחשוד במוטיבציות שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחלה תגובה. חבל שהיא לא נכתבה בזמן אמת תגובה 149110 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. רק כדי לסדר לי את הראש - האם ואיזו ביקורת יש לך על "דלדולה של הרוח באמריקה"? אגב, כתבת: "שהוא מערבב בתוך זה תופעות שונות, הוא כותב על הפרטה, יוזמה כלכלית בשם סטארט אפ, שחיקת מעמד העובדים, שחיקה במדיניות הרווחה, ופיטורי עובדים". אבל כל התופעות הללו באמת קשורות ונובעות זו מתוך זו בצורה שמקשה להפריד ביניהן. אפשר לתמצת את אחד הביטויים העיקריים שלהן בתלונה "אין התאגדויות עובדים בתעשיית ההיי-טק" והנה קיבלת תופעה שמאגדת את כולן, ושלא היתה קיימת לולא חלקן לא היו מתקיימות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו עוררת את סקרנותי, ברקת. איך הגעת למסנה שאולי יש לי ביקורת על "דלדולה של הרוח באמריקה"? אני לא חושבת במושגי "דלדול הרוח", ובטוח שלא לגבי יבשת אמריקה, הצפונית או הדרומית. התופעות הכלכליות יכולות להיות קשורות וגם לא קשורות. אני מתנגדת לכל שחיקה במדיניות הרווחה; מתנגדת לכל שחיקה במעמד העובדים (אם כי מרשה לעצמי לתהות אם הכורי הפחם בשנות ה80 באנגליה לא היו יכולים להשתמש בכוח שהיה להם אחרת); אני מתנגדת להפרטה של בתי הסוהר, שירותי הרווחה והבריאות, אספקת המים והחשמל ו... אני נהנית מתוצאות ההפרטה בטלקומוניקציה ושירותים אוויריים, שבלעדיהם היו מספר דברים חשובים בחיי מעבר להישג ידי (זוהי כמובן הזמנה להרצאה על העובדה שאני קצרת ראות ומזיקה לסביבה האקולוגית והחברתית); עכשיו, אני תומכת בחוקי הגנה בפיטורים ומוכנה לנהוג באלימות כלפי מי שרוצה לפגוע בהם. האם עלי להתנגד לכל פיטורין בכל מצב? אסור בשום פנים ואופן לפטר בבנק הפועלים? וסטארט אפ, אני צריכה להתנגד לסטארט אפ, או כל יוזמה כלכלית? (ומאחר שנזכרתי בזה, ומאחר שאת מבינה בזה יותר ממני) מעט לאחר שהחל המשבר הכלכלי העולמי האחרון, נשמעו קולות (טוב, אני הכי זוכרת בהקשר הזה את ג'ון סטוארט) שהכריזו שצריך לבטל את המכשירים הפיננסיים ובכלל לוותר על שוק ההשקעות. בהקשר הזה, מאחר שאנו לא מצליחים לפענח מכשירים פיננסיים, וממילא חושדים בברוקרים, כדאי באמת שפשוט נבטל אותם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי הנקודה השנייה שלך - אני חושבת שיש פה היסחפות קלה. למשל, ביקורת על אופן הניהול המקובל של יחסי העבודה בסטארט-אפים אין משמעה שצריך "להתנגד לסטארט-אפ" (בטח שלא ל"כל יוזמה כלכלית"...). וכולי. כנ"ל לגבי כל ביקורת אחרת על האופן שבו המדינה מפריטה שירותים, ואילו שירותים. וכנ"ל לגבי הנקודות האחרות שהעלית. זה שיש למישהו ביקורת על צבע האהיל וקריאה לשינוי שלו, לא אומר שצריך לכבות את האור ולשבת בחושך. לגיטימי לבקר, נכון? לגבי "דלדולה של הרוח" - התכוונתי לספר בשם זה, ותהיתי ספציפית מה חשבת עליו ואם יש לך השגות על טענותיו, פשוט כיוון שהוא עוסק בדיוק במהפיכה של שנות השישים בארה"ב ומעביר קו היסטורי מרעיונות שצמחו לפני כמאתיים שנה, אל הפוסט מודרניזם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן, לגיטימי לבקר. הכרחי אפילו. את "דלדולה של הרוח" לא הכרתי. שווה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספר חשוב, וכאמור רלוונטי לתזה שלך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה ניתוח מעניין, תודה לך. אבל אני לא רואה את הדברים שאת רואה במאמר. 1. להוליזם יש אכן היסטוריה ארוכה. אבל מר טאוב לא מדבר כלל על הוליזם. הוא מדבר על הבנה מוטעית של ההוליזם, על תפיסת ההוליזם דרך משקפי האינדיבידואליזם. "כמו שהופכים גרב, פנים-חוצה, הוא לקח את הנוסחה של התמזגות האני ביקום והפך אותה להתמזגות היקום באני". (מטאפורת הגרב לקוחה מוולטר בנימין, אני מניח). כאן הוא רואה את הקשר בין תנועת ההיפים לבין הספר – בקריאה האינדיבידואליסטית של ההוליזם. מאחר שזהו הקישור הוא לא נראה לי כה שרירותי. פרום, או אסכולת פרנקפורט, לא עושים את הטעות הזאת (טוב, הם לא אמריקאים). אבל בתנועת ההיפים, כמה אנשים בכלל קראו והבינו את מרקוזה ואדורנו? אני חושב שהכללות מותרות כדי לספר סיפור שלא יהיה נוקדני מדי, כל זמן שהן לא מביאות לסתירות עמוקות לטענה הסופית. 2. את מעמידה רפלקסיה לעומת פעולה אלימה. מדוע? הטענה, שטאוב טוען במפורש, היא רפלקסיה שמתבטאת בנסיגה לאוניברסיטאות ולנסיגה לאמנות לעומת פעולה פוליטית. במובן זה, אגב, אני חושב שטאוב מתחבר לגמרי לאסכולת פרנקפורט של שנות ה-60: הם חשבו שהרבה מהבעיות של בני אדם אינן בעיות "פסיכולוגיות" במובן אטומיסטי, אלא תוצאות של השפעות המבנה החברתי על הפסיכולוגיה של היחיד. גם הם לא חשבו שטיפול בפרט הוא הפתרון לבעיות חברתיות. טאוב מבקר את הרפלקסיה, הניו-אייג' והטיפול הפסיכולוגי כחלק מנסיגה ממעורבות חברתית לשינוי המציאות ורק במידה שהם מונעים אותה. 3. טאוב לא מכחיש שהרקע האמריקאי וזה הישראלי שונים. ההיפך. הוא כותב שברקע האמריקאי המושג "אהבה" הוא מושג כוללני יותר מהמושג הזה ברקע הישראלי, בגלל ההקשרים הדתיים-היסטוריים שלו. לכן, לטענתו, בעוד שההיפים האמריקאיים ניסו להחזיר אתוס אינדיבידואליסטי שבבסיסו פילוסופיה של הרמוניה של האינדיבידואל עם המציאות, אימוץ הערכים הללו בישראל מביא רק ל"נעים בגב". בנוגע להיותו נביא זעם – אכן. ואני בד"כ לא מתחבר לשמרנות שלו. הוא נראה לי יותר שמרן ממודרניסט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. תודה על ההבהרה, היא מאירת עינים. אני הבנתי יותר שטאוב מתנגד לביטויים פופולריים של הוליזם. אלה שמופיעים בכל דור. אנחנו נהנים להסתכל על המאה ה19 ותחילת המאה ה20 ולגחך על האופנות הללו: מגנטיזם, ספיריטואליזם וכדומה. טאוב בהחלט עושה שימוש הפוטנציאל הקומי של האופנות הנוכחיות לאורך כל המאמר. אבל האם באמת ניתן לטעון כי כל האופנות הללו משקפות את "התמזגות היקום באני"? פרום באמת כתב ספר על אמנות האהבה, עם הוראות הפעלה, שהיה מאוד פופולרי בשנות ה60. התיאור בויקי באנגלית לא מאוד מוצלח: אבל שים לב לתפקיד של אהבה עצמית בעניין (הומניזם פוסט מלחמתי?). והוא עשה שם שימוש בזן בודהיזם שכולו אופטימיזם, פריחה וציוץ ציפורים ביחס לשופנהאואר (אבל לא חף ממוסר עבודה חס וחלילה). בקשר לתנועת ההיפים ואסכולת פרנקפורט, אני מודה בבורותי במה שנוגע לארצות הברית. אני מכירה יותר את התנועה בגרמניה, ולא ניתן לטעות בקשר. השפה שלהם היתה נאו מרקסיסטית, זה מסביר את ההתחברות הקלה יחסית לאסכולת פרנקפורט, ואת שלטון מורשת אדורנו באקדמיה האירופאית בשנות ה70. מרקוזה התקבל בצורה חלקה יותר. ואמנם היתה התנגשות חזיתית מפורסמת בין אדורנו והסטודנטים שלו. אבל זו היתה מהפכה מבפנים שנבעה מרעיונות שאדורנו פיתח ושאורגנה על ידי הסטודנט המצטיין שלו. ואם נחזור לעניין ההקשר, לפעמים נהוג בישראל לטעון שאנחנו מאחרים בעשרים שלושים שנים ומאמצים רעיונות שכבר מסתובבים במקומות "מפותחים" יותר כבר הרבה זמן. זה יהיה נאמן יותר למציאות אם יסבירו את הניו אייג' הישראלי בהקשרו האמיתי, בתופעה הגלובלית של שנות ה90. 2. העלתי את עניין הפעולה האלימה משום שיש להדגיש את הפוטנציאל המהפכני האנטי ממסדי של תנועת ההיפים. דובר הרי על פירוק מבנה החברה, פירוק המשפחה ופירוק המוסדות. ואכן חלק מתנועת ההיפים אכן הלכה עם זה עד הסוף. אם מתנגדים לקיומו של הממסד ומאמינים במעשה, לא לובשים חליפה ומנסים להיבחר למועצה המקומית תוך שימוש בשפה הפוליטית המקובלת. יורדים למחתרת, מתנקשים בפוליטיקאים ואנשי השוק. מפוצצים בנקים, מוסדות שלטון ומרכזים מסחריים. טרוריסטי העולם התאחדו. נכון שההקשר של אסכולת פרנקפורט חשוב להבנת טאוב. במיוחד האמונה בתודעה כוזבת והחשש שאם נביט לשמאל ולימין ואולי נרשה לעצמנו להנות כוחות הרשע ישתלטו. זה מובן מאוד בהקשר המקורי, שנות ה20 וה30 בגרמניה. זה מתחבר גם יפה עם מסורות סגפניות רבות שנים ויכול להפוך לטאוטולוגיה פוריטנית. טאוב לא מראה שום סימן שהוא מוכן לקבל רפלקציה עצמית ותורות ה"דע את עצמך" בשום תנאי. 3. זו בדיוק הטענה שלי. טאוב (כמו רבים וטובים לפניו) מציב את החברה הזרה בתור המקור, האוריגינל שבו האיזון נכון. ישראל מהווה עותק דהוי ולא מאוזן. אני טוענת שכל המהלך שלו מעוגן בתוך החברה הישראלית שמתמודדת עם קולקטיביזם, מחוייבות והקרבה למען הכלל כבר מראשיתה. אולי זה רק נעים בגב משום שהאתוסים הקודמים, ההקרבה, העקדה והמהפכנות האידאולוגית היו כל כך חזקים, כל כך ממכרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה כן, תודה שהזכרת את עניין השמרנות (יותר ממודרניזם), אני חושבת שאתה צודק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. אני מבין את טאוב לא כמי שמנסה להסביר את הניו אייג' הישראלי באמצעות הרעיונות של שנות השישים, אלא כמי שמותח קו רעיוני בין שתי תופעות. יותר השוואה, תרגיל בתולדות הרעיונות ובתוצאותיהם, מאשר ניסיון ליצור קשר של סיבה ותוצאה. עניין מקובל בכתיבה במדעי הרוח. 2. הפעולה האלימה של תנועת ההיפים גוועה ולא שינתה דבר. ההתכנסות באוניברסיטאות והעיסוק הרפלקטיבי ב"שיח" במקום בשינוי פוליטי ממשי של החברה גרמו להפיכת הרעיונות הללו לשוליים ולעליית הימין. לא שאין מקום לעיסוק בשיח, לא שאין מקום לרפלקסיה עצמית, אבל הרפקלסיה על רפלקסיה וחוזר חלילה הרסו את הפוטנציאל של התנועה לשינוי ממשי בעשורים האחרונים. אני חושב שלשם טאוב מכוון שהוא כותב "מהפיכת התודעה הצטופפה בדירות שכורות בסן פרנסיסקו, ובברקלי, בלואר איסט סייד ובוילג' של ניו יורק והתכוננה, כמו שהבחין טוד גיטלין בצער, לכבוש את המחלקות לספרות אנגלית בזמן שהרפובליקנים יכבשו את הבית הלבן". בנוגע ל"החשש שאם נביט לשמאל ולימין ואולי נרשה לעצמנו להנות כוחות הרשע ישתלטו" - כן, מסכים איתך. כאן החולשה של טאוב. 3. זאת ביקורת מעניינת מאוד. גם אחריה אני עדיין חושש מהנעים בגב, אבל גם אני תוצר של אתוסים קולקטיביסטיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת יש אנשים שרודפים אחרי האושר בצורה אובססיבית, ומנסים כל הזמן להשיג את מה שנדמה להם שיעשה אותם מאושרים. הרבה פעמים הם טועים, ולא רק שהם רודפים אחרי הנאות רגעיות ומבזבזים המון אנרגיה וזמן (וכסף) במרדף עצמו, הם גם לא נותנים לעצמם לעצור ולהתחבר לרגשות האמיתיים שלהם ולהכיר בהם (דבר שהוא בדרך כלל הכרחי בשביל אושר) והם נאלצים לשחק את הדמות שהם שואפים להיות או לזייף את הרגש שהם שואפים לחוות. יחד עם זאת, בסופו של דבר אני חייב להסתייג מהדברים שאמרה שלי. האושר הוא כמעט ע''פ הגדרה הדבר החשוב ביותר בחיים (האושר שלי והאושר של אנשים אחרים). השאלה איך להשיג אותו היא סבוכה מאד, וכנראה שלרדוף אחרי רשימה של דברים שלכאורה הם התמצית של האושר זאת לא הדרך האידיאלית. אבל אני דווקא חושב שהבעייה הנפוצה יותר היא הבעייה ההפוכה - אנשים ששוכחים לחפש אושר, או לא מעיזים, או לא מגיעים לזה. אני רואה המון אנשים שעובדים בעבודה שהם לא אוהבים, נשארים במערכת יחסים גרועה כי הם לא מעיזים לעזוב, לומדים את מה שההורים שלהם רצו שהם ילמדו, עושים את הדברים שהם חושבים ש'נכונים' או שאמרו להם שצריך. סיבות נפוצות להמשיך במשהו שלא גורם לך אושר הן פחד משינוי, ייאוש, הישבות בקונספציות מוטעות (שאין ברירה, שלא באמת טוב יותר במקום אחר, שמה שאתה עושה נחשב לטוב), הבושה הכרוכה לפעמים במה שמביא לך אושר, הקרבה מוצדקת או לא למען הסביבה, היעדר מחשבה ועיסוק ברגשות שלך, או סתם שמרנות. מן הסתם, לפעמים באמת אין ברירה או שאין משהו יותר טוב. אבל בדרך כלל אנשים באמת לא מעיזים לעשות את מה שגורם להם אושר, ואני חושב שבדרך כלל יש דבר כזה. אני לא מכיר טוב עמים אחרים, אבל נדמה לי שהישראלים גרועים במיוחד בחיפוש אחר האושר. לא שאנחנו פחדנים או פרייארים (חס וחלילה), אלא שיש קונבנציות שכל כך מוטבעות בנו, שאנו מתקשים לראות את מה שאנחנו באמת רוצים. גם אנשים שנראה שדואגים לעצמם ולרווחתם תמיד, לוא דווקא מחפשים את האושר במקומות הנכונים. לפעמים הם רודפים באובססיה אחר הדברים שלא גורמים להם אושר, אבל הם חושבים שאמורים לגרום להם אושר. וכשהם לא מאושרים מהם, נדמה להם שהסיבה היא שלא השיגו מספיק. אז אולי לפעמים מה שנראה כמו חיפוש אובססיבי אחר האושר הוא למעשה התעסקות פחדנית או מוטעית בדברים שכביכול אנחנו אמורים לרצות. בכל אופן, נראה לי שבדרך כלל לא מתקיים חיפוש אחר האושר כלל, בודאי לא חיפוש מעמיק ואמיץ. אה, ואל תחשוב שאני נאה דורש נאה מקיים - אני אישית נמצא במקום ובמצב שאני לא מאושר בו, ואני לא באמת מאמין שאני תורם בו הרבה לחברה. במקרה שלי זה הצבא, והגורמים להישאר הם מן הסתם בושה ופחד משינוי. אבל בכל זאת אני קצת מקיים - בסוף השירות הסדיר אני אנסה לצאת ממנו בכל דרך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באופן כללי, אני מסכים עם דבריך. נדמה לי שהבלבול - לא שלך, אלא הכללי - הוא בהגדרת האושר. נהוג לומר שאין לנו מילה מקבילה להגדרה של היוונים לאושר. מדובר על משהו מקביל ל"רווחה" במובן הרחב שלה: תחושה, מעמד בקהילה, אמצעים חומריים ובריאות. ראיתי כבר גם תרגומים של "אושר" יווני כ"peace of mind". נדמה לי שאושר במובן הזה יכול להתקיים רק בחברה פחות אינדיבידואליסטית ואנומית משלנו. הפרויקט הגדול של הפילוסופיה - לפחות בחלקיה הרציונאליסטיים - הוא למצוא זיהוי, או לפחות לעשות רדוקציה, בין רציונאליות, אתיקה ואושר. עד כה נראה שהישגיה בעניין מוטלים בספק. מנגד, האושר במובן המבוקר הוא "מה שטוב לי" במובן מאוד מצומצם. הוא מניח במרכז את "האני" והופך את כל המושגים המסורתיים לתלויים בו: האמת נתפסת כ"התאמה לאני האמיתי", החובה או המוסר הם "חובתי לעצמי". זאת תפיסה שבעיניי יש לדחות. לא קיים מין "גרעין של האני", והאמת, הצדק והמוסר הם דברים חיצוניים לנו. אז לחפש את האושר - אני לגמרי בעד. למרות שגם אני נותן לפחדים ולייאוש לשתק אותי. אבל זיהוי האושר עם "מה שטוב לי" במובן הפשטני של "התאמה לגרעין הפנימי" שלי, נראה לי כטעות מסוכנת. אם לא אכפת לך לשתף, באיזה דרכים תנסה לצאת מהמקום שבו אתה נמצא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הזדמנות להמליץ על "להיתקל באושר" של דניאל גילברט, ספר נחמד מאוד. (אם כי היו צריכים לתרגם את שמו האנגלי, Stumbling on Happiness, אחרת - אולי "פגישה מקרית עם האושר". סתם הצעה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני ממש מבין את החשש שלך מתפיסה מוסרית אינדיבידואלית שעלולה פשוט להתאים את עצמה לאגואיזם טהור, ולהותיר את החברה שלנו נטולת סולידריות, טוב לב, אמפתיה ויושר. הבחירה מתי לעזור לאחרים ומתי לעזור לעצמי היא דבר שחייב להתבצע בכל חברה, וגם אני מרגיש שיש בשנים האחרונות איזו נטייה בעייתית לאגואיזם שאינו מתנצל, אגאיזם כאידיאל. יחד עם זאת אני לא חושב שהצדק והמוסר הם דברים חיצוניים לנו. אני חושב שהם מוגדרים ע"י בני אדם, ואין להם שום קיום מחוץ למוחם ש בני אדם, אם כי ייתכן שיהיה טוב יותר לחברה שלנו אם נתפוש אותם כקבועים ולא כנתונים לבחירה אישית של כל אחד (אבל כך או כך זו הרי פיקציה - בסופו של דבר אנשים המציאו את זה). אז לגביי, אני עתודאי בשירות סדיר, עוד 8 חודשים בקבע. אני הגעתי כבר לפני כמה חודשים למסקנה שהתרומה שלי למדינה במקום שאני נמצא בו היא כנראה קטנה יותר מהתרומה שתהיה לי בתור אזרח (פר ימי עבודה). מסקנה שהגעתי אליה לפני ויתר משנה היא שלא טוב לי וככל הנראה לא יהיה לי טוב במקום שאני נמצא בו, ובכלל במסגרת צבאית. למעשה, אני יכול לומר די בוודאות שהשירות הצבאי הזיק לי מאד, ואם הייתי יודע מראש איך הוא יהיה, אולי הייתי הולך לשירות לאומי. יחד עם זאת החלטתי לסיים את השירות הסדיר, כי אני לא מרגיש שיש לי זכות מוסרית לקצר אותו. אבל בעוד 8 חודשים, אני הולך לנסות כל דרך לצאת מהצבא. אני אתחיל מלהבין ולמצות את הדרכים הפורמליות - נדמה לי שיש אופציה להפרת חוזה, שבמסגרתה צריך לשלם איזשהו סכום כסף לצבא (שהוא החזר על התואר + פיצוי על ימי קבע). אם זה לא יעבוד, אני אנסה לבדוק האם הצבא הפר איזשהו סעיף בחוזה שלו כלפיי. אחר כך אני אנסה לפנות לכל מי שקשור לקבל ההחלטה הזאת, ולהסביר לו למה אני חושב שזאת תהיה טעות להשאיר אותי בצבא. אם כל זה לא יעבוד, כנראה שאני אעשה שביתה איטלקית כדי להוכיח שאני באמת לא מועיל, וחבל על הכסף של משרד הביטחון. כמובן שתוך כדי, אני אמשיך לנדנד למקבלי ההחלטות. בסופו של דבר, אם יהיה צורך, אני מוכן גם לצאת על 21, אם כי זה יגרום לי להרגיש קצת דפוק אחרי שסיימתי את כל השירות הסדיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צדק ומוסר הם דברים חיצוניים לנו כאינדיבידואלים. לא התכוונתי לטעון שהם חיצוניים לנו כחברה או כמין האנושי. אבל באיזה דרכים תנסה למצוא את האושר? (אני מחפש רעיונות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, זאת כבר שאלה אחרת. יש כמה דברים שאני יודע שגורמים לי להרגיש מאושר ואפשר לומר שנותנים משמעות ועניין לחיים. אחד מהם הוא אמנות, בעיקר הלחנה, ציור, נגינה, ולאחרונה אני מנסה את מזלי בכתיבה (לא ברור מה ייצא מזה עדיין). דבר אחר הוא תחושת הצלחה והערכה מאנשים אחרים. וגם, אני מצטער אם זה נראה מאכזב - כסף. יש המון דברים שאני רוצה לעשות וצריך כסף בשבילם. למשל ליסוע לחו"ל, לקנות בית בגליל (עם גינה כלב וסוס כמובן), בגדים יפים, אוכל טוב, ועוד. בגדול אני אוהב לעשות דברים יצירתיים, ויש לי כמה רעיונות שהייתי רוצה לנסות. למשל, ליצור כנפיים שמכפילות את תנועת הגוף בעזרת מנוע ומאפשרות לעוף בצורה שמרגישה טבעית, לקנות אי (ידעת שיש איים ממש זולים?) ולהקים פארק מים שבו המים הם מי ים שמורמים בעזרת אנרגייה זמינה, לבדוק האם יש אפשרות לשנות הוריקנים או להזיזם ממסלולם בשלבים מוקדמים ע"י הפצצה ממטוס (את הרעיון הזה קיבלתי מסרט), ועוד ועוד... אני יודע שחלק מהרעיונות נראים נאיביים, אבל שווה לבדוק. בקיצור, אין לי מושג מה אני הולך לעשות באזרחות, אבל זה לא יכול להיות גרוע יותר מהצבא. גם עבודה רגילה עם משכורת נאה זה נחמד מאד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא. האמת היא שאין לי כאלה. לא מעבר לבנאליות הרגילה. התוכניות שלך נשמעות מאתגרות. ואם במקרה אתה משיג את האי הזה, ויש בו גם כמה נערות בביקיני, אני אשמח להזמנה לאיזה סופשבוע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעתי שבדובאי אפשר לקנות עכשיו איים בזול. אולי כדאי להקים פארק מים מתחת למים- אז יש מים בכל מקום, ולא צריך להעלות אותם. אני לא יודע אם אפשר להזיז הוריקנים באמצעות פצצה, אבל למה שלא תפציץ את העיר שבדרכו של ההוריקן, וכך להזיז את האוכלוסיה? גם אני ממליץ מאוד על עבודה עם משכורת נאה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני ממליצה על אבא עשיר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה לא אמא עשירה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמא עשירה שיש לה שליטה מלאה ברכוש שלה היא עניין נדיר הרבה יותר מאבא עשיר. למרות כל המהפכות, הקפיטל עדיין נמצא בידי הגברים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגברים עשירים יש יותר בנים מאשר בנות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכוונה להפצצה מעל הים, שלא אמורה להיות קטלנית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא קטלנית אם אתה לא הוריקאן, זאת אומרת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, להוריקן עצמו זה אמור להיות לא נעים | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני כל כך מבין אותך. אני שם עכשו - גיהנום עלי אדמות, והוא בראש שלי. קראתי מה שכתבת קודם: "הכי קשה זה לוותר על חלומות. לא עוד קריירה מלחיצה, כי אני לא יכולה להתמודד עם מתח בזמן אפיזודה, לא עוד ילדים. ועם זאת להדגיש בפני עצמי שוב ושוב (על אף שאני לא ממש מקשיבה) שהחיים שלי לא נגמרו. למרות שזו ההרגשה לפעמים" בגרון חנוק. החיים שלי נעצרו. אני לא מרשה לעצמי דבר עד שלא אצליח לקום. לא אהבה, לא הגשמה, לא עבודה. מוות חי. זר לא יבין זאת (והודו לאל על כך) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ככל שזה ישמע כמו קלישאה, תנסה להרשות לעצמך אהבה. לא מהסוג הרומנטי בהכרח, הן ממילא לא עומדות בנטל רוב הזמן. אבל כן נסה למצוא בראש שלך זיכרון של מישהו שאוהב אותך, ותאחז בזה. אותי זה מציל לפעמים מלטבוע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הביטי בסטטיסטיקה - זרים רבים מבינים זאת. האם פנית לקבל עזרה, חברית או מקצועית? לעתים זרים מביאים מזור למצוקה אישית כל כך. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |