בתשובה להמסביר לצרכן, 21/01/10 18:26
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא ברור לי על מה מתבססת הקביעה "פעם סמכותו של המורה באה מיראת הכבוד שהייתה לתלמיד ולהורים כלפיו. כשזה אבד, המורה נותר ללא סמכות". כשאני הייתי תלמיד היו מורות/ים שסבלו זילזול מתמשך מהתלמידים, היו מורים שפחדו מהם, היו מורים שהתייחסו אליהם ב"אדישות" מבחינת הכבוד (כנראה הרוב), היו מעטים ביותר שרחשו להם יראת כבוד והערכה, והיו ממש ספורים שאפשר היה לקיים איתם יחסי קירבה וחברות. כמובן מה שכתבתי הוא הכללה משום שמערכת היחסים עם המורים/ות השתנתה מתלמיד לתלמיד. ------ אישית בבית תמיד שיננו לילדים שיש לכבד ולהישמע למורה שמהווה תחליף להורה במשך בי"ס, שצריך לכבד את המאמץ העצום והאחריות הגדולה של המורה לעמוד בכיתה וללמד. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
צודק. הקביעה הזאת באה אולי מרושם אישי, הכללה ונוסטלגיה כזאת של "פעם היו ימים...". בכל אופן, למשל, אני זוכר שפניתי למורים ב-"המורה" והילדים שלי קוראו למורתם "יוכי" או "חני". אנקדוטה: בזמן האחרון נכחתי במקרה בהרצאה באוניברסיטה. המרצה, איש מבוגר שלימד כבר המון שנים, גם באוניברסיטאות כמו NYU ואוקספורד. אחד הסטודנטים (בחור צעיר) פנה אליו ממרכז האולם ב-"משה, יש לי שאלה...". אז המרצה ענה "ראשית, שמי הפרטי הוא פרופסור..." ראה http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1143382.html היום זה נראה לרבים מגוחך. "למה מי הם שנקום לכבודם?" |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |