 |
|
 |
||
|
||||
 |
ייתכן שלא קראתי בעיון את כל מה שצריך. מכל מקום הגבתי לטענה נגד משאל עם לפיה המנהיגים יודעים יותר בדומה לרופאים שיודעים יותר. אם לא זאת בדיוק הטענה שנטענה אז נעזוב זה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
המנהיגים ודאי יודעים יותר, אפילו אחרי ויקיליקס. דומני שחילוקי הדעות הם בשאלה אם המנהיג הממוצע מסוגל להשתמש בידע שלו כדי להגיע להחלטה טובה יותר מממוצע האזרחים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ישנם דברים שאני יודע יותר וישנם דברים שהם יודעים יותר. אבל בעניין משאל העם תאר לך שהשאלה היא אם כן או לא לעשות את ההתנתקות. מה זה קשור ל"ידע" ?(1) (1) את הסיפור הזה ש"שם" רואים מה שלא רואים "כאן", היה יכול למכור לנו באותה מידה של הצלחה גם מנהיג שהיה מחליט לא לעשות התנתקות או להקים התנחלות וכדומה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זה קשור ל"ידע"? שאל את מי שאמר "דעתך שאלה "יודעים" יותר, גורמת לי להעלות חיוך". זה האיש ההוא שמסתכל אליך כשאתה מתגלח. העובדה היא שפעם אחר פעם מנהיג שנבחר תחת האג'נדה החביבה עליך ממתן את דעתו כשהוא מגיע מ"שם" ל"כאן". האם לדעתך זה מקרה גרידא? היה מעניין אם היה לפנינו גם מקרה הפוך, נניח שמר"ץ היתה מרכיבה את הממשלה ואז דוקא מקשיחה את עמדותיה. במידה מסוימת אפשר לטעון שהעבודה, כשהיתה בשלטון, עשתה משהו דומה עם ההתנחלויות והמדיניות הכללית כלפי הפלשתינאים. אם מקבלים את זה, מה שעולה הוא שיש נטיה לאידיאולוגיה להתרכך כשבעליה מגיע לעמדה שולטת, וזה לא מפתיע. הרבה יותר קל לשיר "שתי גדות לירדן" כשאתה לא ממש מבין מה המחיר שאתה משלם עבור השיר הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש כאן שני עניינים אורטוגונליים. האם "הם" יודעים יותר באופן כללי ? האיש שמחייך למשמע המחשבה שזה כך והאיש שאמר שיש דברים שהם יודעים יותר ויש דברים שהוא יותר הוא אותו איש ואת דעתו האחת בעניין זה הביע בשני ניסוחים שונים. העניין השני הוא הקשר בין הנושא הספציפי: "כן או לא התנתקות" ובין ידע. בעניין הזה אותו האיש חושב שאין קשר, ומדובר בשאלה של בחירה ולא בשאלה של ידע. אשר להמשך דבריך, את דעתי לסיבות השינוי הזה הבעתי יותר מפעם אחת, ופעם נוספת יכולה להיות רק מחזור של דברים שכבר אמרתי, ולכן היא מיותרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה המעניינת היא: ביבי, בין שתי הקדנציות. אי אפשר לתלות את הפער בין הצהרותיו לפני ואחרי הבחירות הנוכחיות בידע; הוא היה ראש ממשלה, הוא מבין יפה מאוד. (ועוד שאלה מעניינת היא מה חשבו הבוחרים שלו לעצמם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הצהרות הן ענין אחר, הן לא עולות כסף. לפני הבחירות אתה מדבר אל העם, אחרי הבחירות אתה מדבר אל העולם, בעיקר אל אמריקה. לגבי מעשיו, אני משער שלפני הבחירות הוא לא העלה בדעתו שאי פעם הוא יציע משהו דומה להקפאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה היא איך (והאם) בתור ראש ממשלה לשעבר, הוא ''לא העלה בדעתו'' אפשרות שיקרה לו תהליך כזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי ''לא העלה בדעתו'' זה קצת חזק מדי, אבל הרעיון הוא שעד שאתה לא ניצב ממש לפני הברירה הקשה אתה (טוב, אני) נוטה להפריז במשקלה של האידיאולוגיה שלך בתהליך קבלת ההחלטות. גם אם נסיון העבר שלך לא מצדיק את הגישה הזאת, קשה מאד להפטר ממנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר העליתי כאן את האפשרות שמנהיגים אינם משנים את דעותיהם לאחר בחירתם אלא דווקא מסתירים אותן לפני בחירתם. האם, לדוגמה, רבין של "מי שיעלה על הדעת לסגת מרמת הגולן יפקיר את בטחון ישראל" גילה לאחר בחירתו משהו שפקח את עיניו והראה לו שבעצם הגולן אינו נחוץ לשמירת הבטחון, או שמא הוא חשב מלכתחילה שראוי לסגת מהגולן למען שלום עם סוריה ורק הניח שסכוייו להבחר קטנים יותר אם יחשוף את הדעה הזו? בדומה לכך, מוכנותו של נתניהו לחילופי שטחים שנחשפה בוויקיליקס בוטאה לאחר הבחירות אבל לפני שהתיישב על הכסא וגילה את הדברים המופלאים שרואים "מכאן". מעשה ביצחק שמיר, שנשאל על ידי עתונאי האם מנהיגים פועלים על פי שיקולים נסתרים שאילו היה ניתן לחשוף אליהם את הצבור הוא היה מבין טוב יותר מדוע הם פעלו כך. התשובה היתה שלילית לחלוטין. "אבל", תהה העתונאי, "הרי יש חומרים מודיעיניים סודיים, יש עסקאות מתחת לשולחן עם גורמי חוץ, יש ויש ויש...". "כן", ענה לו שמיר, "עד שהתמניתי לראש ממשלה גם אני חשבתי ככה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בגין העלה בדעתו שיפנה את סיני? שמיר את ועידת מדריד? שרון את ההתנתקות מעזה? ביבי את ההקפאה? מסופקני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בגין כנראה לא העלה בדעתו (כיוון שמן הסתם הוא לא העלה בדעתו שסאדאת יציע שלום ברצינות). לעומת זאת, בדיון על ספוח הגולן הוא אמר שהספוח לא יהווה מכשול להסכם עתידי - כלומר, הוא כבר יכול היה להעלות בדעתו, ולקבל עקרונית, אפשרות של נסיגה. שמיר לא חשב על ועידת מדריד אבל גם לא נתן בה דבר וחצי דבר. הוא לא שינה את עמדותיו במילימטר - רק השתתף במה שמבחינתו היתה הצגה כפויה. לגבי שרון - איני יודע מה הוא חשב, אבל שרון הוא בעיני דוגמה מוששלמת למנהיג שהטעה את הצבור - לא בהצגת עמדות שאינו מאמין בהן אלא ביצירת מצג-שווא כאילו יש לו עמדות מוצקות כלשהן, בעוד שהוא היה פרגמטיסט שעשה בדיוק מה שנראה לו כמועיל באותה נקודה. נתניהו וההקפאה - ההקפאה נכפית על נתניהו, היא לא היתה "הצעה שלו" כפי שכתבת, אבל בכל מקרה לא נראה לי שהיא עומדת בסתירה קשה מדי לעמדותיו. הוא מעולם לא היה פטרון של המתנחלים וההתנחלויות; הוא נמצא בימין מטעמים בטחוניסטיים הרבה יותר מאשר מתוך אמונה בזכות ובצורך ליישב את כל חלקי ארץ ישראל. הקפאה זמנית של הבניה היא לא מחיר גבוה במיוחד, מבחינתו, כדי להמנע מקרע חמור עם ארה"ב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"שרון הוא בעיני דוגמה מוששלמת למנהיג שהטעה את הצבור - לא בהצגת עמדות שאינו מאמין בהן אלא ביצירת מצג-שווא כאילו יש לו עמדות מוצקות כלשהן, בעוד שהוא היה פרגמטיסט שעשה בדיוק מה שנראה לו כמועיל באותה נקודה." האם אתה מכיר מנהיג כלשהו ש"מכר" עצמו כפרגמטיסט? האם אשכול עשה זאת? אבו-מאזן? מה דעתך על הסיכויים להיבחר של מנהיג שיש לו הזדמנות להונות את אלו המתעקשים להונות את עצמם והוא מוותר על כך? ועוד שאלה: מה מלמדת העובדה שנתניהו לא הצליח להעביר את ההקפאה הנוספת שכדבריך בעיניו "היא לא מחיר גבוה במיוחד"? אפשר להציע את החלופות הבאות: א. נתניהו הוא מנהיג מנוסה מתוחכם במיוחד שזיהה כי אפילו המחיר הנמוך של ההקפאה הנוספת גבוה מדי ודחייתו לא באמת תוביל לקרע משמעותי עם ארה"ב של אובמה. ב. נתניהו הוא מונהג ולא מנהיג והוא יעדיף תמיד להימנע מהתנגשות עם הרכיבים הדומיננטיים של דעת הציבור גם אם ההתנגשות הזו תהיה לדעתו לטובת אותו ציבור. (מי שמחזיק בדעה הזו, מגיע מיד בהכרח להכרה בעומק משבר האי אמון שבין הציבור לנבחריו המתבטא בעובדה שגם תחת שלטון כזה הציבור רוצה להבטיח עצמו באמצעות משאלי עם ורוב מיוחס). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קדימה כולה, כמדומני, שיווקה את עצמה כמפלגה של פרגמטיסטים. התבטאות בולטת במיוחד היתה זו של מאיר שטרית, שהביע שמחה על כך ששהם פטורים מתרמילי הגב של ז'בוטינסקי ושל ברל כצנלסון (אם איני טועה), אבל המפלגה כולה התבססה על השאיפה להפטר מאידאולוגיות שעבר זמנן ולהקים מבנה חדש שלא יהיה מחויב להן. אני סבור שנתניהו היה יכול להעביר את ההקפאה הנוספת אילו התאמץ. השאלה, מבחינתו, היתה לאן זה יביא אותו; הוא היה מסוגל להעביר את ההחלטה אבל היא היתה מהווה את תחילת הסוף של ממשלתו (כמו הסכם וואיי בזמנו). אין לי מושג, אגב, מהי דעת הרכיבים הדומיננטיים של דעת הצבור; איש אינו יודע מה דעתו האמיתית של הצבור על ההקפאה, אבל הניחוש שלי הוא שרוב הצבור אינו מוטרד ממנה כלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רציתי לקשקש יותר מדי ולכן לא הסברתי שרוב דומיננטי איננו רוב מספרי ולכן מה רוצה רוב הציבור אינו רלאבנטי. מבחינה פוליטית 500 אלף, אשר מאוד לא רוצים שום סוג של תהליך פשרה, הם רוב פוליטי מול מיליון וחצי אנשים אשר קצת רוצים קצת תהליך שלום. ההוכחה, בדבריך שלך: אם התנגדות המיעוט יכולה להביא את "הסוף של ממשלתו" של נתניהו הרי שהמיעוט המספרי הזה הוא "רוב" פוליטי. לגבי קדימה אתה צודק. קצת נסחפתי בעניין זה. אלא שפרגמאטיזם אינו נכס גדול בשטח הפוליטי, אולי משום שהוא קרוב מדי לאופורטוניזם סתם. גם אלו שהם פרגמאטיסטים באורח מחשבתם, נוטים להציג את עצמם כ"קנאים" אדוקים של עניין הפשרה. אפילו מתווכי דירות וסוחרי רכש משומש משתבחים בנסיונם ואמינותם ולאו דוקא בכשרונם לאתר את הרכב/הדירה הזול/ה ביותר בשכונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים אתך שמחויבותם החזקה של המתנחלים ותומכיהם להמשך ההתישבות ביהודה ושומרון מאפשרת להם לגבור על אדישותו או תמיכתו הרפה של צבור גדול בהרבה להקפאה. למרות זאת, זה לא כוח פוליטי אמיתי; זה כוח נקודתי, שתלוי בשיווי משקל עדין בנקודה מסוימת בזמן. אם מחר יחליט נתניהו להקים ממשלת אחדות עם לבני, יתנדף הכוח הזה כלא היה. כפי שהצעת, נתניהו לא ניחן באומץ הלב הנדרש למהלך כזה - אבל צריך גם לציין שאין לו בינתיים סיבה טובה לכך. חידושו של משא ומתן עקר עם הפלשתינים לא מהווה, מבחינת נתניהו, סיבה לקחת סיכון פוליטי משמעותי. היו וישנם פוליטיקאים שהציגו את עצמם כפרגמטיסטים - חיים רמון, למשל. פרגמטיסט ואופורטוניסט הם דברים שונים: פרגמטיסט טוען שהוא מנסה בכל נקודה בזמן למצוא את הדבר הטוב ביותר למדינה בלי תלות באידאולוגיה כזו או אחרת, ואילו אופורטוניסט מנסה בכל נקודה בזמן למצוא את הדבר הטוב ביותר עבור עצמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דעתי כדעתך. מו"מ עם הפלשתינאים לא יוביל לשום מקום. העתיד הוא של יוזמות חד צדדיות. הבעייתיות הגדולה של נתניהו ומפלגתו אינה בעמדותיו ההצהרתיות אלא במקום הפוליטי שהוא תפס. בעוד שקרוב לודאי שעתידה וטובתה של מדינת ישראל תלוי ביוזמה מדינית ונטילת סיכונים בתחום הבטחוני. קפיאה על השמרים, מתוך נסיון לשמר הישגי עבר ומציאות בלתי אפשרית, תוליך בהסתברות גבוהה מאד להדרדרות במצבה הבטחוני והכלכלי של ישראל. בכל מקרה, חוסר מעש משמעו מעבר היוזמה לצד הפלשתינאי ומיקסום היתרונות שלו (גב בינלאומי ותמיכה בטוחה של המרחב המוסלמי). לרוע המזל, עגלתו הפוליטית של נתניהו רתומה לגורמים הדורשים בדיוק זאת (קפיאה על השמרים ונסיון חסר סיכוי לשמור על מצב הכיבוש ביו"ש). מה פירוש "עגלה פוליטית רתומה"? אם נתניהו ילך "קדימה", הציבור שלו יזכר בדברי חז"ל "כל הדומה לביצה, ביצה טובה הימנו" (קריא המקור עדיף על החיקוי). המוצא היחיד של נתניהו היא להסב את הדיון הציבורי לנושאים אחרים (נניח חילונים מול חרדים, לאומיים מול אוניברסליסטים למיניהם), אבל זה כבר הימור כבד ושאלה של אומץ לב כדבריך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא היה יכול להציב אג'נדה אזרחית כלשהי ולהתחיל לבצע אותה. למשל, השריפה בכרמל נתנה לו הזדמנות פז להראות שהנה הוא לוקח את העניינים לידיים ומטפל במה שלא טיפלו קודמיו. הוא היה יכול להכריז על החנוך כפרויקט לאומי ולהעביר לשם תקציבים נכבדים. הוא היה יכול לעשות הרבה דברים שמתנגדיו היו מתקשים לתקוף אותם במישור הפנימי - ולצמצם בכך את הבקורת על חוסר המעש שלו בזירה המדינית. הבעיה אתו היא שלא רק בנושא המדיני הוא מצטייר כנרפה וחסר יזמה אלא גם בנושאי פנים; הנושא היחיד שהוא באמת השקיע בו מאמץ היה רפורמת הקרקעות, וגם היא לא הגיעה רחוק במיוחד (ואפילו לשיטת אלה שתמכו בה, קשה לארות אותה כבעיה הבוערת ביותר על סדר היום הלאומי). השרים היחידים בממשלתו שנראים כאילו הם מנסים לקדם משהו בתחומם הם כחלון וארדן - ורק הראשון באמת מצליח, ולא בזכות מעורבות של נתניהו. זה מפתיע במדה מסוימת; כשר אוצר הוא היה יוזם ופעיל (גם אם הפעילות שלו לא היתה לרוחי). כנראה שהוא מתפקד היטב רק כשאינו בראש הפירמידה - חבל. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |