בתשובה לתשע נשמות, 01/12/10 12:14
 |
|
 |
||
|
||||
 |
"שרון הוא בעיני דוגמה מוששלמת למנהיג שהטעה את הצבור - לא בהצגת עמדות שאינו מאמין בהן אלא ביצירת מצג-שווא כאילו יש לו עמדות מוצקות כלשהן, בעוד שהוא היה פרגמטיסט שעשה בדיוק מה שנראה לו כמועיל באותה נקודה." האם אתה מכיר מנהיג כלשהו ש"מכר" עצמו כפרגמטיסט? האם אשכול עשה זאת? אבו-מאזן? מה דעתך על הסיכויים להיבחר של מנהיג שיש לו הזדמנות להונות את אלו המתעקשים להונות את עצמם והוא מוותר על כך? ועוד שאלה: מה מלמדת העובדה שנתניהו לא הצליח להעביר את ההקפאה הנוספת שכדבריך בעיניו "היא לא מחיר גבוה במיוחד"? אפשר להציע את החלופות הבאות: א. נתניהו הוא מנהיג מנוסה מתוחכם במיוחד שזיהה כי אפילו המחיר הנמוך של ההקפאה הנוספת גבוה מדי ודחייתו לא באמת תוביל לקרע משמעותי עם ארה"ב של אובמה. ב. נתניהו הוא מונהג ולא מנהיג והוא יעדיף תמיד להימנע מהתנגשות עם הרכיבים הדומיננטיים של דעת הציבור גם אם ההתנגשות הזו תהיה לדעתו לטובת אותו ציבור. (מי שמחזיק בדעה הזו, מגיע מיד בהכרח להכרה בעומק משבר האי אמון שבין הציבור לנבחריו המתבטא בעובדה שגם תחת שלטון כזה הציבור רוצה להבטיח עצמו באמצעות משאלי עם ורוב מיוחס). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
קדימה כולה, כמדומני, שיווקה את עצמה כמפלגה של פרגמטיסטים. התבטאות בולטת במיוחד היתה זו של מאיר שטרית, שהביע שמחה על כך ששהם פטורים מתרמילי הגב של ז'בוטינסקי ושל ברל כצנלסון (אם איני טועה), אבל המפלגה כולה התבססה על השאיפה להפטר מאידאולוגיות שעבר זמנן ולהקים מבנה חדש שלא יהיה מחויב להן. אני סבור שנתניהו היה יכול להעביר את ההקפאה הנוספת אילו התאמץ. השאלה, מבחינתו, היתה לאן זה יביא אותו; הוא היה מסוגל להעביר את ההחלטה אבל היא היתה מהווה את תחילת הסוף של ממשלתו (כמו הסכם וואיי בזמנו). אין לי מושג, אגב, מהי דעת הרכיבים הדומיננטיים של דעת הצבור; איש אינו יודע מה דעתו האמיתית של הצבור על ההקפאה, אבל הניחוש שלי הוא שרוב הצבור אינו מוטרד ממנה כלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רציתי לקשקש יותר מדי ולכן לא הסברתי שרוב דומיננטי איננו רוב מספרי ולכן מה רוצה רוב הציבור אינו רלאבנטי. מבחינה פוליטית 500 אלף, אשר מאוד לא רוצים שום סוג של תהליך פשרה, הם רוב פוליטי מול מיליון וחצי אנשים אשר קצת רוצים קצת תהליך שלום. ההוכחה, בדבריך שלך: אם התנגדות המיעוט יכולה להביא את "הסוף של ממשלתו" של נתניהו הרי שהמיעוט המספרי הזה הוא "רוב" פוליטי. לגבי קדימה אתה צודק. קצת נסחפתי בעניין זה. אלא שפרגמאטיזם אינו נכס גדול בשטח הפוליטי, אולי משום שהוא קרוב מדי לאופורטוניזם סתם. גם אלו שהם פרגמאטיסטים באורח מחשבתם, נוטים להציג את עצמם כ"קנאים" אדוקים של עניין הפשרה. אפילו מתווכי דירות וסוחרי רכש משומש משתבחים בנסיונם ואמינותם ולאו דוקא בכשרונם לאתר את הרכב/הדירה הזול/ה ביותר בשכונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים אתך שמחויבותם החזקה של המתנחלים ותומכיהם להמשך ההתישבות ביהודה ושומרון מאפשרת להם לגבור על אדישותו או תמיכתו הרפה של צבור גדול בהרבה להקפאה. למרות זאת, זה לא כוח פוליטי אמיתי; זה כוח נקודתי, שתלוי בשיווי משקל עדין בנקודה מסוימת בזמן. אם מחר יחליט נתניהו להקים ממשלת אחדות עם לבני, יתנדף הכוח הזה כלא היה. כפי שהצעת, נתניהו לא ניחן באומץ הלב הנדרש למהלך כזה - אבל צריך גם לציין שאין לו בינתיים סיבה טובה לכך. חידושו של משא ומתן עקר עם הפלשתינים לא מהווה, מבחינת נתניהו, סיבה לקחת סיכון פוליטי משמעותי. היו וישנם פוליטיקאים שהציגו את עצמם כפרגמטיסטים - חיים רמון, למשל. פרגמטיסט ואופורטוניסט הם דברים שונים: פרגמטיסט טוען שהוא מנסה בכל נקודה בזמן למצוא את הדבר הטוב ביותר למדינה בלי תלות באידאולוגיה כזו או אחרת, ואילו אופורטוניסט מנסה בכל נקודה בזמן למצוא את הדבר הטוב ביותר עבור עצמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דעתי כדעתך. מו"מ עם הפלשתינאים לא יוביל לשום מקום. העתיד הוא של יוזמות חד צדדיות. הבעייתיות הגדולה של נתניהו ומפלגתו אינה בעמדותיו ההצהרתיות אלא במקום הפוליטי שהוא תפס. בעוד שקרוב לודאי שעתידה וטובתה של מדינת ישראל תלוי ביוזמה מדינית ונטילת סיכונים בתחום הבטחוני. קפיאה על השמרים, מתוך נסיון לשמר הישגי עבר ומציאות בלתי אפשרית, תוליך בהסתברות גבוהה מאד להדרדרות במצבה הבטחוני והכלכלי של ישראל. בכל מקרה, חוסר מעש משמעו מעבר היוזמה לצד הפלשתינאי ומיקסום היתרונות שלו (גב בינלאומי ותמיכה בטוחה של המרחב המוסלמי). לרוע המזל, עגלתו הפוליטית של נתניהו רתומה לגורמים הדורשים בדיוק זאת (קפיאה על השמרים ונסיון חסר סיכוי לשמור על מצב הכיבוש ביו"ש). מה פירוש "עגלה פוליטית רתומה"? אם נתניהו ילך "קדימה", הציבור שלו יזכר בדברי חז"ל "כל הדומה לביצה, ביצה טובה הימנו" (קריא המקור עדיף על החיקוי). המוצא היחיד של נתניהו היא להסב את הדיון הציבורי לנושאים אחרים (נניח חילונים מול חרדים, לאומיים מול אוניברסליסטים למיניהם), אבל זה כבר הימור כבד ושאלה של אומץ לב כדבריך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא היה יכול להציב אג'נדה אזרחית כלשהי ולהתחיל לבצע אותה. למשל, השריפה בכרמל נתנה לו הזדמנות פז להראות שהנה הוא לוקח את העניינים לידיים ומטפל במה שלא טיפלו קודמיו. הוא היה יכול להכריז על החנוך כפרויקט לאומי ולהעביר לשם תקציבים נכבדים. הוא היה יכול לעשות הרבה דברים שמתנגדיו היו מתקשים לתקוף אותם במישור הפנימי - ולצמצם בכך את הבקורת על חוסר המעש שלו בזירה המדינית. הבעיה אתו היא שלא רק בנושא המדיני הוא מצטייר כנרפה וחסר יזמה אלא גם בנושאי פנים; הנושא היחיד שהוא באמת השקיע בו מאמץ היה רפורמת הקרקעות, וגם היא לא הגיעה רחוק במיוחד (ואפילו לשיטת אלה שתמכו בה, קשה לארות אותה כבעיה הבוערת ביותר על סדר היום הלאומי). השרים היחידים בממשלתו שנראים כאילו הם מנסים לקדם משהו בתחומם הם כחלון וארדן - ורק הראשון באמת מצליח, ולא בזכות מעורבות של נתניהו. זה מפתיע במדה מסוימת; כשר אוצר הוא היה יוזם ופעיל (גם אם הפעילות שלו לא היתה לרוחי). כנראה שהוא מתפקד היטב רק כשאינו בראש הפירמידה - חבל. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |