בתשובה לברקת, 03/01/11 11:33
היום אני חש גם עצב גדול ולא רק תסכול 560710
הגדרת נכון, שריקה היא קוד נמוך. זה לא היה כך בעבר.

טוב, לא נלמד בינה מהברקות של תסריטאים - לבוש פרובוקטיבי הוא לבוש חשוף יותר ממה שמקובל בקונטקסט, והיפיפיה המסכנה נשארת יפיפיה אפילו בגלביה, או איך שלא קוראים למעיל המכוער של הנשים הערביות.

נכון, יש כל מיני סיבות להתלבשות סקסית, למעשה גם כשאישה מדדה על עקבים של 20 סנטימטר - שדבר ראשון כשהיא מגיעה הביתה היא מעיפה אותם ממנה באופן אינסטינקטיבי ומצננת את כפות הרגליים המעלות עשן - היא חושבת שזה כדי להיות "סקסית" ולא כדי למשוך גברים. ברובד העמוק ביותר נמצא הגבר, שלבטח לא יבין את ההגיון במה שכתבתי, אבל את אני חושבת כן.
560715
גם אני (גבר) מתלבש לפעמים בבגדים שנעים לי להראות בהם, וזה תקף גם אם אני בחברה גברית, מעורבת או נשית.
למזלי, אין עלי שום לחץ להראות בנעלי עקב, אבל מה לדעתך ההבדל חוץ מזה?

אני חושב שאני מבין את הבחורה שהולכת עם נעלי עקב באותה מידה שאני מבין בחור שהולך עם המון ג'ל בשיער - שניהם לא נוחים ובכל זאת יש מי שחושב שזאת השקעה טובה עבורו.
היום אני חש גם עצב גדול ולא רק תסכול 560718
אני חושבת שמה שמפריע לי בהנחות היסוד שלך זה איזשהו צל של טון של יראת כבוד, נגיד, שאת רוחשת לליבידו הגברי (על פני זה הנשי, או בכלל). נכון, זה כוח מרשים ומסעיר, ועדיין, כמו שהיתה אומרת סבתי לו היתה יודעת יידית, כדאי שהבנאדם יהיה גם מענטש. מה איכפת לי אם גבר Y חושב שאשה X ברחוב ראויה לחסדיו, למה הוא מרשה לעצמו לקבל קדימות על כל כלל התנהגות חברתי אחר?
היום אני חש גם עצב גדול ולא רק תסכול 560777
אבחנה יפה, ברקת-סאן (קידה).
היום אני חש גם עצב גדול ולא רק תסכול 560787
מצטרף למחמאות על ההבחנה היפה.

אם יותר לי, אני רוצה לנסות לייצג לרגע את העמדה של ג'וד כמו שאני מבין אותה...

הליבידו הגברי, או יותר נכון, הביטוי המסוים שלו אצל גבר בהקשר שלנו, לא צמח שם ספונטנית כמו חרקים על בשר רקוב. הוא הושתל, טופל, הושקה והואכל על־ידי הבחורה או בחורות בצורה מאוד מכוונת ומדוקדקת. אורך החצאית, אורך השיער, צבע השיער, האיפור, הנעליים, ההליכה, וזה עוד בלי לדבר על מחשופים וכתפיות, כולם נבחרו בקפידה ועוצבו בזהירות כדי להשיג אפקט מקסימלי, לבלוט, לשבור אדישות, להזכיר ולשחק עם דימויים נשיים ידועים, למשוך ולהחזיק תשומת־לב, לבצע כל מניפולציה אפשרית של מראה וזהות כדי להיראות מושכת, סקסית ומרגשת, אבל עדיין לא־נגישה בדיוק במידה המספיקה. הליבידו הגברי הוא כוח מרשים ומסעיר, כמו שאת אומרת, בדיוק בגלל שהוא לא כוח טבע, אלא נתון למניפולציה נשית מיומנת ובלתי־פוסקת.

אז נכון, גברים עדיין אחראים למעשיהם, וודאי שיש לאשה זכות על גופה ועל המרחב הפרטי שלה בכל הנסיבות ובלי שום קשר למה היא לובשת. זה גם נכון שהסכנה לנשים ברורה לכולן ואין שום צורך לפתוח בקמפיין זהירות בנושא. כל אלה נכונים וברורים ומזכירים אותם שוב ושוב כל הזמן. ובכל־זאת, יש מידה מרגיזה של חוסר־יושר אינטלקטואלי, לפחות, בגישה הפמיניסטית הסטנדרטית לנושא שרואה את הנשים (כאינדיבידואליות או כקבוצה) כפסיביות לחלוטין וחסרות תפקיד של ממש בדינמיקה הזו.

ג'וד, אמרתי את זה נכון?

(אגב, אני חושב שאנחנו זקוקים נואשות למסגרת רעיונית כדי לדבר על הדינמיקה הזו ודינמיקות דומות לה בצורה שמצד אחד לא תתייחס לנשים כמו לסטטיסטיות שברור שהן לא, ומצד שני לא תגרום לדובר להשמע כמו פרימיטיב חשוך, כמו שהתגובה שלי נשמעת.)
היום אני חש גם עצב גדול ולא רק תסכול 560795
אתה מתמיהה אותי.

איך יתכן שאחרי פסקה ראשונה מופרכת לחלוטין, על ליבידו שלא צומח באופן ספונטני ודברים כאלה, אתה כותב פסקה שנייה כל כך מדויקת. :-)
היום אני חש גם עצב גדול ולא רק תסכול 560811
די מוזר אבל גם אני נוטה להסכים עם הפסקה השנייה בהסבר שלך. וגם לסוגריים.
היום אני חש גם עצב גדול ולא רק תסכול 560837
'
להערכתי, וממה שלמדתי בההלך השנים מרעיי למגדר, מופע נשי סקסי אינו טריגר ראשי לעוררות מינית אצל זכר ממוצע. דמיון כן. הרי מינימום בד לכיסוי נהוג לאורך החופים. זה לא מוביל לשום אקסטרים מצד החרמנים. קצת מבטים לחים, כמו מול תצלומי דוגמניות במגזינים.

גברים פשוט מתעניינים בסקס ורוצים בו הרבה יותר מנשים. בדקו ומצאו במחקרים מבוקרים כי תכיפות מחשבות על מין שחולפות במוחות זכרי אנוש גדולה במכפלה לעומת הנקבות. כפי שקיים שוני מהותי בגישה הנשית לרכישת עוד ועוד תיקים ונעליים (ומגפיים), לעומת אדישות גברית בנושאים שוליים אלו, לטעמנו.
היום אני חש גם עצב גדול ולא רק תסכול 560910
מוס, הפסקה הראשונה שלך זה בדיוק מה שאמרתי. שים לב במיוחד ל"לא־נגישה בדיוק המידה המספיקה".

אני חושב שמיניות היא הרבה יותר אינהרנטית לזהות הנשית מאשר היא אי־פעם היתה אינהרנטית לזהות הגברית (גם ברקת אמרה משהו בכיוון איפשהו בדיון הזה). בתור דוגמה, תחשוב על האידיאל של כשלון במיניות. אולי זה רע להיות גבר שאף אשה לא נמשכת אליו, אפילו לא קצת – אפילו שיואו, להיות אשה שאף גבר לא נמשך אליה, אפילו לא קצת? גרוע פי אלף. הראשון נכשל טוטאלית באחד התחומים בחיים, אבל השנייה, לא ברור [למי?] אם היא בכלל אשה.

זו פשוט מיניות מאוד שונה.

בעניין הנעליים/תיק/לבוש אני גם לא מסכים איתך. הנושא לא שולי ואף גבר לא אדיש אליו, למרות מה שהוא חושב במודע. אתה לא צריך להתעניין בכמה היה קשה למצוא מגפיים שהולכים טוב עם החצאית הזו ולא נראים לגמרי ניינטיז, שלא לדבר על למצוא אותם במחיר סביר בחנות יד שנייה, ובגובה שיחמיא לירך גם כשנועלים אותם מעל גרביונים. אבל אתה גם בדרך־כלל לא מתעניין באיזה סיפור בירוקרטי מההפטרה זה להשיג אישור לטיסת מסוק־צילום מעל הדאון-טאון של שיקגו דווקא ביום עם סיכוי טוב למזג אוויר יפה ובלי רוחות חזקות. אבל לאפקט הסופי שאתה רואה בקולנוע של סצנת מרדפי־המכוניות המצולמת מהאוויר ברגע השיא של סרט הפעולה האהוב עליך יכול להיות אימפקט חזק מאוד, ואתה מודע אליו בלי שום קשר להבנה הטכנית שלך של איך האפקט הושג ומה מרכיב אותו.
היום אני חש גם עצב גדול ולא רק תסכול 560921
'
לא הבנתי רבים מדבריך עד תום. אממה, כתבת כה יפה - פואטיקה בפרוזה (פובליציסטיקה) - חיבור שיקגו וצילומי נוף למגפיים בגובה ברך, עד שגם בקריאה שניה ושלישית רק התענגתי על מרקם המילים ומחשבות שזורות בינות לאותיות.

תודות על הממתקים למוח.
היום אני חש גם עצב גדול ולא רק תסכול 561063
תודה רבה!

אם אהבת את התגובה הזו ייתכן שתאהב גם את: הפוסטים של קרן שפי שכותבת לעתים באתר המשובח "הסיפור האמיתי והמזעזע של". אני מנסה לאחרונה לשחק בלחקות אלמנטים מהסגנון המיוחד שלה, ולפי תגובתך נראה שהולך לי. לאחדים מהפוסטים שלה, אמנם, יש נטייה להתחיל ברכבת־הרים של רגשות ודמויים מהסוג שנראה לי שתאהב, ואז, כשאתה מצפה לזאת פחות מכל, להפוך את עורם בהפתעה לתיאורטיים ועמוקים, לתפוס את מוחך בלפיתת־חנק ולסרב לשחרר. ובכל־זאת אני מציע (בהנחה שטעמך דומה לשלי) לפחות לנסות לקראם עד הסוף, כל־עוד כוחותיך עומדים לך.
היום אני חש גם עצב גדול ולא רק תסכול 561073
'
נהדר. קראתי את הפוסט האחרון 'בורגנות הזמן ובורגנות הכסף'.וגם קצת מהתגובות. ככה לאט, בהתכוונות. התרשמתי עמוקות. מודה לך מאוד על ההפניה.
היום אני חש גם עצב גדול ולא רק תסכול 561077
גם אני אהבתי את הלינק שלך, ותודה. אבל האמת היא שלטעמי אתה כותב יפה ממנה:)
היום אני חש גם עצב גדול ולא רק תסכול 560934
לא נראה לי שהוא רצה לומר שלא מעניין אותו מראה אישה במגפיים יפים. הוא רצה לומר שהוא לא עוסק בהרהורים על קנייה ובחירה של נעליים כמו שעוסקת בו האשה הסטריאוטיפית (אני ממש לא יודעת כמה הסטריאוטיפ מתאים למציאות. יש לי רק מכרה אחת עם ''אוסף נעליים''. זה די סיוט לקנות נעליים).
היום אני חש גם עצב גדול ולא רק תסכול 561064
טוב, עם המשפט הזה כפשוטו אני יכול להסכים, אבל מוס לא אמר אותו בעלמא. הכוונה שלו היתה (כך הבנתי) לתת אנלוגיה: נשים לא (או פחות) מתעניינות בסקס כמו שגברים לא מתעניינים באופנת־נשים. עולמות שונים, הפטיר הסאב-טקסט.

ואני אומר, לא נכון, לא נכון בצורה יפהפיה אפילו, כי לא רק שנשים מתעניינות בסקס לפחות באותה מידה (רק בדרך שונה, לפעמים), ולא רק שגברים מתעניינים באופנת־נשים לפחות באותה מידה (רק בדרך שונה), אלא ששתי צורות ההתעניינות האלה הן שני צדדיו של אותו מטבע ממש. עם זה את אולי לא מסכימה, ואז יהיה מעניין.

(בעניין הסטריאוטיפ, יכול להיות שהעובדה שזה סיוט מוכיחה עד כמה זה חשוב. אבל אני לא באמת מבין בזה. בכל מקרה, להיות גבר לא יותר קל, כמו שג'רי סיינפלד כבר הראה.)
היום אני חש גם עצב גדול ולא רק תסכול 560794
נכון ברקת החכמה, הטסטוסטרון הוא כח מרשים ומסעיר. דבר נהדר וגרוע מאין כמוהו, מוליד פורצי דרך עזי לב ומפלצות מזוויעות, ברכה וגם קללה לבעליו. לידידי היו שני כלבים אסופיים אחים שהיו תוקפניים, מסוכנים בעיקר לעצמם כי הם היו קטנים. יום אחד הוא לקח אותם לקליניקה לסירוס. ראיתי אותם אחרי שבועיים בגינה והאפקט היה מסחרר. משני גמדים מחפשי מריבות הם הפכו לרודפי המשחקים העליזים ביותר עלי אדמות. יש כבוד לטסטוסטרון, בהחלט, יש דברים בהם לא אתחיל אפילו להתווכח עם איתו. אם רן שריג כועס על אשתו (לשעבר) כי היא לא רוצה לשכב איתו בכל יום, אין מה להתווכח עם ההרגשה שלו, אפשר להתבאס אבל הוא ימשיך להרגיש כך, את הרגשתו אי אפשר לשנות ללא עזרים כימיים.

כל זה לא אומר שגבר לא צריך להיות מענטש, ואכן הגברים הם מענטשים. מגיל רך, החל מההתבגרות, הם לומדים לשלוט בדבר הזה. אני לא יכולה לדמיין אפילו את ההרגשה, אבל אין לי ספק שזהו כוח חזק.

עכשיו צריך לעצור את הסחף המחשבתי ולהיזכר שאנו מתווכחות על שריקות. לא התקפות, לא נגיעות, לא עלבונות. כולה שריקות. כששאלתי מי מהאיילות מעודכנת אם בכלל שורקים היום, לא קיבלתי תשובה. נראה ששריקות אינן הנורמה ההתנהגותית כמו שאפשר להבין מהדיון, יתכן שבכלל לא שורקים אלא מעירים, וגם זה מעט.

הנה מה שכתבת הרבה יותר טוב ממני על שריקות והערות. אני אשתמש בדברייך:

"
...אני כן חושבת שנשים שמחות לדעת שהן נראות טוב כפי שהן מוערכות על דברים אחרים. השאלה היא אם: א. ההערכה הזו חייבת להיות מוחצנת באופן מיידי. גם אני מעריכה הרבה אנשים שאני רואה ברחוב על סגנון הלבוש שלהם, על אופן ההליכה, על משהו משעשע ששמעתי אותם אומרים, וכולי. למעט מקרים חריגים, האם זה נחשב "בסדר" חברתית שאפנה ספונטנית לכל אחד ואחד מהאנשים האלה, עשרות רבות ביום, אפריע את שגרת יומם, ואציין את הערכתי לסגנון הלבוש שלהם? לדעתי השריקה נופלת בתחום של הערות שנזרקות לסלבריטאים ברחוב: בסדר, כולם ידעו וראו שזה שלמה ארצי/יהודית רביץ. אתה לא צריך להיות החכם ה-‏2000 שמזכיר להם את זה.
"

לגבי האופן שבו מבוטאת ההערכה הזו - שריקה היא קוד מוסכם חברתית, אבל קוד "נמוך". הוא בא לציין את המקום ה"נמוך" שממנו נובעת ההערכה, תרתי משמע. האם זה לא חורג מהקטגוריה "דברים שהיה רצוי שהבחורה תדע" ומתאים יותר לקטגוריה "מידע על דברים שהגבר חש ורצוי שישמור אותם לעצמו"? במידה שמתפתח קשר כלשהו, אפשר לחלוק את המחמאה בשלב מאוחר יותר, כשהיא תהיה בקונטקסט. כרגע, בחורה הולכת ברחוב וגבר שורק, אין לזה שום קונטקסט מלבד "את מתחת לראדאר". לא בטוח שזו מחמאה דווקא. אולי חיוך היה מספיק?
"

אני שואלת - על זה אנחנו עושות מהומות? האם זה נקרא 'מרשים לעצמם לקבל קדימות על כל כלל התנהגות חברתי אחר'?
אנחנו מתמרמרות על הערה כי אולי חיוך היה מספיק? נכון, גם אנו לא פונות אל אנשים ברחוב ומחמיאות להם על הבגד או הספורטיביות או הכלב או התינוק, אבל לפעמים כן ואנשים תמיד שמחים מזה. ואנחנו שמחות כשפתאום "נקלטנו בראדאר" של מישהו. עצם ההיקלטות בראדאר היא טובה. הערה, חיוך, משהו שמתקבל כמחמאה, זה הכל.
היום אני חש גם עצב גדול ולא רק תסכול 560814
אז כמה דברים:

מה עם הצד השני, הנשי, של התמונה המסעירה הזו ששמה מיניות האדם והסובלימציות השונות שלה? אותי מרשימה ומסעירה גם העוצמה הנשית (כדי להבדיל, לא נקרא לה כוח). ראיתי אותה בנסיבות שונות וגם היא יכולה להיות מופלאה ויכולה להיות הרסנית. אבל נכון, בד"כ היא לא מתבטאת בתביעה עזה ל"מין עכשיו".

לגבי רן שריג - הדרישה שלו נראתה לך ביטוי של רצון מיני טהור ותו לא. אני קראתי בזה יותר. למעשה הוא לא דרש שתשכב איתו אלא משהו יותר ספציפי: שתעניק לו מעשה אור*לי בכל בוקר. בעיניי יש כאן הצהרה ברורה בדבר מי צריך לענג את מי (הוא לא הציע את ההפך), על בסיס קבוע ובזמן קבוע כמו משימה יומית של עקרת הבית, ובהתעלם משאר תפקידיה של אשתו, שבהם הוא לא משתתתף (כמו טיפול בפעוטה שמעירה אותה כל בוקר). אפשר להתפעל מהביטוי שלו ליצר מיני גולמי, אפשר גם לסבור שזו תביעה ילדותית ומפונקת של מי שהורגל לא לקחת אחריות. האם זה בכלל "גברי" במובן התרבותי של המילה? בעיניי לא כל כך.

ולגבי השריקות - אני מבינה שבסה"כ את אומרת: שריקה היא לא פעולה אלימה, זה ביטוי של רגש חיובי (התפעלות/תאווה שמבחינתך אפשר לשייך לקבוצה של חיבה/אהבה). אז למה נטפלים לשריקות? יש דברים דחופים יותר כמו תקיפות מיניות "אמיתיות".

קשה לי לענות על זה בלי לדקלם קלישאות עם ניחוח משפטי, על פלישה למרחב האישי וכולי. או בלי להזכיר שוב את עניין המינון, או את עניין המיקום הפיזי והקביעות של העניין. בקצרה, מחמאה מזר ברחוב פעם ב... זה דבר נחמד. קבוצת פועלים קבועה ששורקת לאותה בחורה כל בוקר, בפינת הרחוב שלה, היא איום של ממש. הם אפילו יודעים היכן היא גרה.
היום אני חש גם עצב גדול ולא רק תסכול 560828
הא תענוג ההסכמה... אין כמוהו.
אני מסכימה איתך מאל"ף ועד תו.

ברור, קיימת עוצמה נשית מרשימה ומסעירה. היא לא באה לידי ביטוי דווקא במין אלא בדברים אחרים, כי כמו שכבר דיברנו בעבר, הליבידו הנשי לא משתווה לליבידו הגברי.
(מצד שני, דווקא בגלל זה נתון בידי האישה כח אדיר שחבל שאנחנו לא משכילות לנצל. תארי לעצמך, יכולנו להביא שלום! אבל ליסיסטרטה היא רק בסיפור, זה לא יכול לקרות באמת, אינני יודעת למה, בעייה ארגונית...)

רן שריג - תיארת מדויק. את בטח זוכרת שסיפרתי שהוא מילא אותי חלחלה והסיבה היא מה שאת מתארת - הילדותיות, העצלנות, האגוצנטריות, התביעה ל"הרפייה רפואית" מעוקרת רגש, מונעת על ידי בוז. את חושבת על עצמך או על מישהי יקרה לך נשואה לאדם כזה ונתקפת ייאוש. זה מילא אותי חלחלה - ומצד שני זה אמיתי, זו מציאות, אני יכולה להתחלחל עד מחר ולא אשנה אותו. בגלל זה אני לא תופסת איך דנה ספקטור התאהבה בו, היא כנראה לא ראתה את 'מחוברים', או שנדמה לה שאיתה זה יהיה אחרת.
זה מעורר חלחלה גם כי סביר להניח שרן שריג הוא לא ספסימן יוצא דופן. אולי הוא נוטה ימינה או שמאלה בעקומה אבל לא משהו חריג. יוצא הדופן בו היה גילוי הלב שלו ולא ההרגשות עצמם. הבחור השני, רן משהו, לא היה מאד שונה ממנו.

זה לא גברי, לא תרבותי ומאד לא סקסי - אנטי אפרודיזיאק חזק מזה אינני מעלה בדעתי. אנחנו רוצות לחשוב שלא בתוך כל הגברים יושב רן שריג קטן מוסתר היטב, שלא הכל העמדת פנים. מי יודע... באבא שלי לא היה רן שריג.

ולגבי השאר - מסכימה גמכן. מינון, מיקום פיזי, קביעות וכל מה שאמרת.
היום אני חש גם עצב גדול ולא רק תסכול 560830
תסלח לי ליזיסטרטה - אני לא מתחברת לרעיון שהכוח הנשי טמון במניעת מין. קראתי לו עוצמה מפני שהוא יותר שקט וסמוי, והוא מתבטא בנביעה ולא בשצף קצף. הוא לא קשור לתאוות כיבוש או לשיאים של אקסטזה ושאר דברים שאנחנו מזהים מין איתם (זה זיהוי שרובו תרבותי, להרגשתי), לא תמיד הוא ''סקסי'', אבל יש בו הרבה מן המיניות, הוא ממש לא א-מיני.
היום אני חש גם עצב גדול ולא רק תסכול 560818
...כי הנסיון להקטין את החוויה הנשית של לעבור ברחוב לכדי שריקות בלבד, מתעלם מההקשר שהוא רחב יותר.

_________
העלמה עפרונית, תוהה אם להפנות להכצעקתה.
יש לך פה עניין 560878
אין דבר שמחייה יותר את הנפש באמצע יום עבודה מתיש מאשר צרור תלתלים ריחני, ניחוח בושם וגוף, מראה עיכוסים חמדמדים וכריות רכות, עורף, צוואר, כתפיים. בדרך כלל זה מה שמציל את היום. בשביל מה אנחנו עובדים קשה כל יום? בשביל המדינה? בשביל הלאום? חייל על מה הוא חושב בעיצומה של משמרת אם לא על הפקידה הפלוגתית? ופקיד על מה הוא חושב כל היום אם לא על המזכירה? בשביל מה יוצאים גברים לבנות לכבוש להרבות שררה אם לא למען אישה, אנטוניוס בשביל מי נלחם אם לא בשביל קליאופטרה? לפעמים עד שעוברת אפרוחית או פרגייה יוצאת הנשמה..ועד שהיא מגיעה ומתייפה ומתבשמת במיוחד לכבודנו, בוודאי שנחייך וגם נשרוק, ונצעק לה מרחוק- "כל זה שלך?" או "מה את אומרת- קפה או סרט?" אחרת נשתגע או סתם נשקע בדיכאון.
לשווא מוסיפות נשים סימן פקודה על מנת להדגיש ש"כשאת אומרת לא, את מתכוונת ללא" בלי לשים לב שככל שהמשפט נאמר ביתר תוקף, ככה גדל הספק וחותר תחת עצמו כי אם את אומרת לא את מתכוונת ללא..(?) הבנו..כן..את מתכוונת ללא (?) כי את אומרת לא כל כך בחן, שהוא נשמע לי עוד יותר מזמין מכן.
יש לך פה עניין 560889
:-) איפה הימים בהם יכלה נערה להיענות בגניחה רכה...
יש לך פה עניין 561061
מסכים. אם היו נוטלים מעבודות האיטום-שיפוץ בסנפלינג את ההנאה הקטנה של שריקה מאמצע הקיר היה עדיף כבר לחתוך את החבל.

חזרה לעמוד הראשי

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים