בתשובה לג'וד, 29/06/11 19:38
בבוקר יום א' 574326
למרות שכל מה שאני עומד לכתוב כאן כבר נאמר על ידִי ועל ידֵי אחרים, אולי כדאי לעשות קצת סדר לטובת מי שלא עקב בדקדקנות אחר כל הפתילים הרלוונטיים שמפוזרים באייל. אבל לפני הכל, כדי להבטיח שלא אשכח, אני רוצה להדגיש שהתיאוריה בדבר תפקידם של פסי הזברה אינה שלי, אני רק מצטט מפי אחרים ומאחר ואינני זוכר מי הם אותם אחרים נראה שאינני מביא גאולה לעולם. שיסתדר בלעדי, גם הוא לא יוצא מעורו להביא גאולה לי.

אנחנו מדברים על שני נושאים שונים אם כי קשורים: האחד עוסק בשאלה אם הברירה (הטבעית או הזויגית) היא הגורם היחיד, או כמעט יחיד, שמסביר את השוני בטבע, והשני עוסק בקושי מסויים ברעיון של הברירה הזויגית. למרות שכאמור יש קשר בין הנושאים האלה, כדאי לא להתבלבל ביניהם.

לגבי השאלה הראשונה, כאמור למיטב ידיעתי הנושא לא מוכרע. הביולוג ריצ'רד לבונטין ועמיתו המפורסם יותר סטיבן גולד, אם יותר לי לטפטף קצת שמות, אחזו בדיעה שהניאו דארויניסטים מגזימים בתפקיד שהם מעניקים לברירה הטבעית, וטענו שיש מאפיינים רבים שנוצרו פשוט מתוך אילוצים הנדסיים-ביולוגיים שאין להם קשר ישיר ליתרון אבולוציוני. אחרי שהם כבר התבססו באוכלוסיה, לפעמים נמצא להם גם שימוש מועיל. האנלוגיה המפורסמת, שמופיעה גם בשם המאמר המכונן שהם כתבו‏1 היא הצורות שמחברות בין עמודים לקשתות בכנסיות רבות, שסיבת קיומן היא הכרח ארכיטקטוני, אבל מאחר והן כבר שם הן מתפקדות כמצע לקישוטים ויצירות אמנות, והצופה התמים עלול לחשוב שהן נוצרו למטרה זאת ולחבר סיפור יפה, אך דמיוני, בדבר ההיסטוריה שהובילה ל"התפתחות" היצורים האלה, מה שגולד אוהב לכנות "just so story". אבל אני נסחף. דוקינס ודנט‏2, בין השאר, לא קנו את הטיעון הזה, ויקצר המצע. פוטוימה שהזכרתי לאחרונה טען, כמוך, ששינויים רבים הם תוצאה מקרית של התפשטות וריאנטים שאינם מעלים ואינם מורידים שרידות. ישנם, ככל הנראה, גם כאלה והשאלה הפתוחה היא עד כמה התופעה נפוצה.

לגבי הנושא השני, הברירה הזויגית, לדעתך "התהליך התחיל בהתארכות מקרית קטנה, שבמקרה התלכדה עם אירוע אחר – נקבה חובבת זנבות‏" ואני רואה שם קושי שממעטים להתייחס אליו במקורות שאני מכיר (אני לא זוכר אם דארוין התייחס לזה ב"מוצא האדם", אולי הגיע הזמן להעיף מבט). כאשר הנורמה היא זנב קצר שמשרת את בעליו בצורה אופטימלית מבחינת הברירה הטבעית, נקבה שמפתחת משיכה לזנב ארוך יותר פוגעת בכשירותם של צאצאיה. אותה "התארכות מקרית קטנה" של זנב הזכר, גם אם היא קטנה היא עדיין מזיקה קצת, ושומה על מספרי האבולוציה לגזום אותה יחד עם הנקבות שמעדיפות את בעליה. זה לא קורה במקרים מסויימים, וזאת הבעיה. למרות שאמרתי את זה הרבה פעמים אני חוזר ואומר שהבעיה אינה קימת אחרי שהושגה מסה קריטית של נקבות כאלה, כי אחריה הצאצאים אמנם פחות עמידים לשיני הנמר הבנגלי אבל בתמורה קל להם יותר להכנס למיטה עם אנג'לינה הטווסית, ויצא הפסדם בשכרם, או לפחות ככה מספרים לי.

אין טעם להכנס בשלב זה לדוגמאות שהבאת (אולי זה יצוץ בהמשך, אם יהיה כזה), במקרה הטוב ביותר אצליח לחבר איזה "סיפור סבתא"‏3 שלא יעלה ולא יוריד, אבל לפחות לגבי הצפרדעים ההן, חלק מה"קישוטים" שלהן ידוע כאיתות לטורפים על רעילותן, חלק אחר נראה כעוזר להסואה, שונות עוזרת לבני זוג פוטנציאליים לא לבזבז משאבים על פרטים ממין אחר (ראי דגי שונית) וכך הלאה. מן הסתם חלק הוא באמת "ככה", השאלה אם הכתם הצהוב הוא עגול או אליפטי אולי לא ממש משנה וכולה נובעת ממוטציה מקרית. ההשערה שלך שכל הקישוטים האלה הגיעו לעולם סתם כי "הן חיות במקום שבו לא מוכרחים להיות בצבע חום-אפרפר כדי לשרוד" לא משכנעת אותי, ואני לא לגמרי בטוח שזה רק עניין של טעם אישי. בהנחה שהקישוטים האלה אינם מועילים אני סבור שהם היו נעלמים (או לא מתפתחים מלכתחילה) כמו הרבה תכונות אחרות שאינן בעלות ערך (ראי עיני דגים במערות אפלות).

_________________
1- The Spandrels of San Marco and the Panglossian Paradigm: A Critique of the Adaptationist Programme (1979) מי שיטרח להעיף בו מבט יהנה לפחות מכמה תמונות. זהירות, pdf. אגב, הידעת שאם ההערה מסתיימת במילה אנגלית זה מבלבל את הסוגריים בשורה הבאה, לפחות בשוא"ש שלי?

2- דיון ארוך וקצת מייגע (כמו כל הספר) מופיע בספר "Darwin's Dangerous Idea" של דנט.

3- בטח היתה פעם איזו סבתא שנקראה just so.
בבוקר יום א' 574339
דבריך עוררו בי מחשבות ושאלות רבות ועוד לא השלטתי בהן סדר, אז אכתוב לך בינתיים חלקית ואיתך הסליחה.

נכון, אנחנו מדברים על שני נושאים. התחלנו בשאלה מה מניע את הברירה הזוויגית. אתה טוען שחייבת להיות סיבה שרידותית. אני אומרת שלא חייבת להיות סיבה שרידותית.
מזה סטינו לשאלה כמה יש מקריות באבולוציה, אם בכלל.

אני מדלגת בינתיים על הנושא השני – מקריות באבולוציה. ברצוני רק להעיר שהאנלוגיה שגולד נותן ומדבר עליה כל כך הרבה במאמר היא עלובה בעיניי. אם שני אנשים מתיישבים לכתוב מאמר מכונן הייתי מצפה מהם למצוא אנלוגיה יותר מרשימה.
עם זאת, אני כנראה מסכימה עם השורה התחתונה.

נחזור לברירה הזוויגית אהובתנו.

א. אתה אומר ש"נקבה שמפתחת משיכה לזנב ארוך יותר פוגעת בכשירותם של צאצאיה". מכאן שאתה מצפה מהנקבה להבנה קדמונית כלשהי בפיזיולוגיה. אין ספק שמעט פיזיולוגיה היא יודעת, היא למשל יודעת (בערך) איך הזכרים בני מינה נראים, אך האמנם היא יכולה להבחין אם זכר הוא בעל מטבוליזם מוצלח במיוחד או יכולת צלילה משופרת? לא, היא הרבה יותר שטחית מזה.

ניקח דוגמה מבני האדם, הציפורים האנושיות בראותן את מייקל פלפס אמרו: מכוער! למעלה ארוך למטה קצר וכפות רגליים כמו משוטים, איזה חוסר פרופורציות! מראה לך כמה הציפורים האנושיות מבינות ביתרונות אבולוציוניים. מזה אתה למד על שאר בעלי החיים.

ב. ועם זאת, מוטל על הנקבה לבחור. היא שומרת הארמון, בחיקה הביציות השמנמנות היקרות. כל הזכרים יפים, חכמים וחזקים, וכולם מתחרים על לבה כדי שתעביר את הגנים שלהם הלאה. עליה לבחור מביניהם אחד - לפי מה לכל הרוחות היא אמורה לבחור? ואיך יכול זכר כלשהו להתבלט ולגרום לה לבחור דווקא בו?

אני מציעה כאן תיאוריה חדשה משלי. התחרות היא מן הטבע, התחרות טבועה בגנים שרוצים להתרבות. יש בטבע שיטות בחירה שונות, אריות הים, למשל, בונים הרמונות בכוח הזרוע ומעיפים את הזכרים האחרים. לחלק מהציפורים יש שיטה אחרת, והיא תחרות היופי.

כתבתי קודם שהנקבות מריצות את הברירה הזוויגית בתאוותן הבלתי נלאית לעוד מאותו דבר. בעצם אולי נכון יותר לומר שהזכרים הם שמריצים את הברירה הזוויגית, בתאוותם הבלתי נלאית להתבלט ולהיבחר. או לפחות, הם אלה שהתחילו את התהליך.

אני מודעת לכך שזה עדיין רעיון די גולמי וצריך לעבוד עליו.

ג. אמרת ששומה על האבולוציה לגזום את הזנב ברגע שהוא מתחיל להתארך, כי הוא חורג מהדגם האופטימלי. אלף, האבולוציה אכן גוזמת את הזנב, הדגמים שאנו רואים בטבע הם תוצאה של שיווי משקל בין ברירה טבעית לבין ברירה זוויגית.
בית, לא כל דגם קיים הוא אופטימלי (אף שאתה אולי נוקט שכן), ולא כל חריגה קטנה מהדגם מורידה באופן מורגש את השרידות - עד שהיא יוצאת משליטה, אבל אז גוברים עליה היתרונות הסקס אפיליים.

זהו בינתיים.
בבוקר יום א' 574381
א. אם הבנתי נכון, את נכשלת כאן בהבנת תהליך הברירה. אף אחד לא מצפה מהנקבות לעשות את הבחירה שלהן במודע. כל מה שצריך הוא נקבה אחת שבמקרה מחבבת תכונה חיצונית שגם עוזרת לבעליה (כפי שיש נקבות שבמקרה מחבבות דוקא תכונה שמחבלת בשרידות בעליה. נקבות אלה לא יזכו להעמיד שושלות מפוארות). חובבת פלפס, ואני בטוח שיש כאלה, תזכה להיות האם המאושרת של שחיינים טובים, ואם שחיה היא בעלת ערך הישרדותי כי אז פלפס ואהובתו שניהם יזכו בפיס האבולוציוני, ואגב כך גם בבנות שאף הן מחבבות גוף של שחיין, ומכן שהגנים הפלפסיים והגנים חובבי הפלפס יתפשטו באוכלוסיה. אם תשאלי את גב' פלפס למה היא בחרה בבעלה, אני בטוח שהיא לא תיתן לך את השיקול הזה ברשימה שלה, כלומר גם אצל בני האדם לא מדובר על בחירה מודעת. צריך לא לבלבל בין בחירה רציונלית, כלומר בחירה שמשפרת את סיכויי הנכדים, לבין בחירה מודעת שאם היא בכלל קיימת זה רק אצל בני אדם וגם זאת רק במקרים נדירים מאד (למשל במילוי השאלון בבנק הזרע לגבי תכונות רצויות, אולי אחת המחשבות היא בנוסח "אני רוצה שיהיה גבוה כדי שתהיה לו הצלחה עם בנות" או "שתהיה בלונדינית ותוכל להתחתן עם אייל גולן" או משהו כזה).

ב. כן, נקבות צריכות לבחור, תאמיני לי שאני מודע לעניין העצוב הזה שמעכיר את חיי כבר מגיל 12. הנקודה היא שנקבה שבוחרת במקרה על פי קריטריון נייטרלי או מזיק מבחינה הישרדותית, היא בעמדה פחות טובה מרעותה שבמקרה אוהבת בעלי תכונה מועילה, כמוסבר לעיל, ואם לא הייתי פוחד שיזרקו עלי עגבניות רקובות הייתי אומר שעבור בני הזוג זה מצב של win-win. סטיות ממנו, כמקובל אצל ציפורים רבות ואצל בעלי חיים נוספים, דורשות הסבר. ההנחה מאחרי כל הסיפור הזה היא שיש מגוון התנהגויות ומתוכו נבררות אלה שמשרתות את בעליהן, בדומה לאותה הנחה שעושים עבור מאפיינים פיזיולוגיים. אגב, אנחנו לא בהכרח מדברים על גן אחד, אלא על קבוצות גנים בעלי שכיחות שונה אצל הפרטים, מתוכן יבררו אלה שמשרתים את צאצאי בעליהם, כלומר אין "גן פלפס" אלא יש "גן שנותן משקל חשוב לתכונות פיזיות, גן שמחבב בעלי חזה גברי מפותח, גן שמעדיף כפות רגליים גדולות וכך הלאה. איך כל הגנים האלה מוצאים מקום בחבילה הקטנה של 25 אלף גנים אנושיים זאת שאלה מעניינת, אבל לא קשורה לנושא שלנו. השוני בשכיחויות האלה במאגר הגנים באוכלוסיה לארוך הדורות הוא מה שקרוי אבולוציה.

ג. את מדברת על מצב שיווי המשקל שנקבע אחרי שיש כבר הרבה נקבות חובבות זנב ארוך. אני מסכים שמצב זה מתאר שיווי משקל בין שני לחצים הפוכים, וחוזר ומזכיר שאני מדבר על תחילת התהליך. אגב, מצב שיווי המשקל החדש עלול להחיש את קיצו של המין כולו מה שאולי קרה לאייל האירי הענק שהגיע למוטת קרניים של יותר משלושה וחצי מטר רק כדי למצוא את עצמו ברחוב אבולציוני חסר מוצא.

אשר לכך שהמצב לפני תחילת התהליך לא היה בהכרח המצב האופטימלי, זה ייתכן, כמובן, אבל זאת קצת בריחה מהקושי ולא ממש פתרונו. אצל כל בע"ח שנראה כאילו נכנסו לסחרור המצב ההתחלתי היה לא באופטימום? ולמה? הנחת המוצא שלי היא שאכן מין נמצא באופטימום (מקומי) אלא אם כן יש סיבה טובה לחשוב אחרת.
בבוקר יום א' 574387
מן הסתם לא הבנת נכון, יש להניח שאינני מצפה מהציפורות "לעשות את הבחירות שלהן במודע", הלא כן?

אני לא יודעת איך להמשיך מכאן.

אתה שב וטוען טענה יחידה: לכל תהליך אבולוציוני חייב להיות מניע שרידותי. שינויים מזיקים שרידותית נגזמים.

אבל באה המציאות ומראה ההיפך.
בעצמך הזכרת את האייל האירי כדוגמה לתהליך אבולוציוני לא שרידותי.

ההסבר היחיד שנתת היה שגנים לצבעים וקישוטים יושבים בסמוך לגנים מועילים. ממילא גם זה הסבר קלוש כי לדעתך הברירה הטבעית היתה צריכה לחסל את הקישוטים האלה, כמו שהיא מחסלת כל דבר מזיק או לא מועיל.

אבל היא לא עושה את זה, אז נניח לה לנפשה.
בבוקר יום א' 574462
יש כמה אי-דיוקים או לפחות נושאים שראויים לניסוח מדוייק יותר בתגובה האחרונה שלך‏1, אבל בסדר, נניח לה לנפשה.

רק עוד מחשבה קטנה שצצה לי במוח בסוף השבוע: הסקסיזם ה(לא כל כך)חבוי שלי גרם לי להחמיץ את האפשרות שהגן המועיל שנמצא בסמוך לגן המזיק יכול להיות גם אצל הנקבה, דהיינו הוא גן נקבי שמפצה על משיכה העודפת לזכרים נחותים (כזכור, ההנחה שלי היא שזכרים בעלי זנב ארוך הם נחותים). אני משער שלא הרבה פמיניסטיות עוקבות אחרי הפתיל הזה, אחרת הייתי ננזף כראוי.
________________
1- למשל הכחדה של מינים אינה סותרת את רעיון הברירה הטבעית או הזויגית.
על כוח הנקבות 578109
צפרדעים נקבות (צפרדעות?) מגבילות את מידת הסיבוכיות של שירת הזכר. הן פשוט טפשות מכדי להבחין ביופיה הנשגב של הסימפוניה המקורקרת החמישית. קווה-קווה-קווה-קווה...

(דגדגן: females lose their ability to detect differences in male mating calls as the calls become more elaborate.)
על כוח הנקבות 578127
על כוח הנקבות 578153
היתה לי תיאוריה כזאת על התפתחות החוכמה בבני האדם. חוכמה היא יתרון הישרדותי וגם יתרון זוויגי, אבל רק בתנאי שהזוויג מעריך אותה, ואם הזוויג בצד השני לא מעריך/כה אותה היא מפסיקה להתפתח.

חזרה לעמוד הראשי

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים