 |
אולי המונח "אלימות" הוא אלים מדי, והיה כדאי להשתמש ב"כפיה" או ב"כוח". כך או כך תפקידה העיקרי של המדינה הוא לרסן את האלימות המובנית בנו, ולהחליפה באלימות מבוקרת של המדינה עצמה. המדינה היא בעיקר מנגנון של אלימות.
נניח שרוב הדיירים בבית משותף רוצים לשפץ את הבניין. המיעוט מתנגד להשתתף בהוצאות. הפתרון הטבעי הוא להכות את הדיירים הסרבנים עד שיסכימו לשלם. במקום זאת פונים לבית משפט, ואם החוק עומד לצידם של התובעים, השופט יחייב את המתנגדים לשלם. אם יסרבו בעקשנות, יתחיל תהליך שבסופו המדינה תפעיל נגדם אלימות פיזית.
כיצד נוצר החוק שמחייב את המיעוט לשלם עבור שיפוץ שהוא לא מעוניין בו? ראשי איגוד קבלני השיפוצים, הם במקרה גם פעילים באחת המפלגות הגדולות. הם פנו ושכנעו חברי כנסת מסויימים שהכירו במסגרת פעילותם, לתמוך בשינוי צודק של החוק. צודק, לא מפני שלקבלנים יש אינטרס, אלא מפני שלא יתכן שהמיעוט יכפה את דעתו על הרוב, וכמובן לא יתכן שחלק מהדיירים יהנו מהשיפוץ ולא ישלמו. וכך היה. החוק התקבל בכנסת מפני שהוא צודק. (הסיפור כולו בדוי, ואין לו קשר למציאות).
צדק הוא סובייקטיבי ואינטרסים הם אובייקטיביים. ההתנהגות של איגוד קבלני השיפוצים בסיפור היא דוגמה לאלימות עקיפה מפני שהם השתמשו במנגנון הדמוקרטי הלגיטימי כדי לגרום למדינה להפעיל אלימות לטובתם על חשבון אחרים. הבעיה היא שהמדינה נועדה בעיקר כדי למנוע אלימות, לרסן את האלימות הטבעית בין האזרחים, אבל היא הופכת להיות כלי להפעלת אלימות כזו.
הסיפור שהמצאתי הוא מקרה קל מאוד לאלימות עקיפה. אולי בסוף החוק צודק באמת וגם מועיל לטובת הכלל מפני שהוא מונע הזנחת בניינים? אין מנוס מהתופעה אבל ברור שהיא מזיקה, וראוי לצמצם אותה ככל האפשר.
המקרים הקשים יותר הם הפעלת אלימות עקיפה מסיבות אידאולוגיות או תועלתניות גסות. ברור שהחברה סקטוריאלית ויש קבוצות עניין. אבל תפקיד המדינה היא לא לאפשר לקבוצות עניין לקחת לעצמן משאבים בכוח. המדינה לא צריכה ליצג אינטרסים של קבוצות עניין. היא בוודאי לא צריכה לשמש כלי בידי קבוצות עניין. אם יש כנופיה של עבריינים שיש לה עניין לגבות דמי חסות, האם המדינה צריכה ליצג אותם? תפקידה לרסן אותם. קבוצות עניין אינן שונות בעיקרון מכנופיה של שודדים. ההבדל הוא אסטטי בלבד. הן מפעילות את האלימות שלהן באמצעות המדינה. הן משחיתות את המדינה.
מקובל אצלנו לחשוב שגופים עסקיים, או המפלגות החרדיות הן קבוצות עניין שראוי לרסן אותן. שוכחים שגם אנשים שרוצים "דיור בר השגה" בתל-אביב הם קבוצת עניין. מדוע צודק ומועיל לממן מגורים זולים למי שרוצה לנצל את ההזדמנויות בתל-אביב על חשבון מי שגר בשכונה עלובה בפריפריה? מפני שהחבר'ה כותבים בלוגים? או מקורבים חברתית ופוליטית לעיתונות? כמובן שהתשובה הפופוליסטית היא גם לאלה מגיע, וגם לאחרים מגיע. בעצם מאחר שהשיח הציבורי מנוהל ע"י אוכלוסיה שמאלנית באופייה, לכולם מגיע חוץ מלחרדים, למתנחלים ולמערכת הבטחון. מי ישלם? המאיון העליון.
לציבור יש כמובן זכות להשפיע. אבל צריך להבין שחלק גדול מההשפעות הן אלימות עקיפה כפי שהשתדלתי להסביר. השפעות אלה מזיקות. זכות להשפיע יש, אבל צריך לרסן אותה כדי שלא ישתמשו בה לרעה. אני לא מציע לרסן את חופש הדיבור, חלילה. צריך לשנות את מוסדות השילטון כדי שיהיו חשופים פחות, פגיעים פחות, יאלצו להכנע פחות למשבי רוח פופוליסטים כמו שמטפחת התקשורת המיינסטרימית בישראל.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש