 |
1. כן. אי אפשר להגדיר את רון פול וניוט גינגריץ כאנשי שוליים. אני התיחסתי אליהם תחת הכותרת של "מי שהיו" שסיכויהם לקאמבק אל השורה הראשונה נמוכים. כאמור אני לא חושב שכל הסקרים היומיים האלו המזכירים קצת מרוץ סוסים הם כל כך משמעותיים. צריך לחכות לניו-המפשייר ושאר הפריימריס שלאחריהם ישארו הרבה פחות מועמדים של ממש.
4. נכון וגם קלוין קוליג' נבחר לאחר שכיהן תקופה אחת כיורשו של קודמו שנפטר. לגבי ג'ונסון, לא ציינתי אותו בטעות. הוא אכן פרש מן המרוץ בעצמו, אלא שהוא מקרה מעניין ומסובך במיוחד. לג'ונסון היה מדובר בכהונה שלישית. הסיבה העיקרית לכך שאני מציג את ג'ונסון כנשיא כושל בעיני עמו היא מתקפת הטט בוייטנאם שערערה את מעמדו במקום הגרוע ביותר - בליבו של הקונצנזוס האמריקאי שעדיין תמך במעורבות בוייטנאם. ג'ונסון "הכחיש" את הכישלון הוייטנאמי וטען שממשלו הוא על סף של הסכם עם צפון וייטנאם. על אף זאת בעיניי זה מופרך להפריד בין התפוררותה של המפלגה הדמוקרטית בקיץ 68 לבין המצב בוייטנאם שהיה הנושא הציבורי מספר אחת בציבוריות האמריקנית באותה תקופה. בפרט שג'ונסון פרש לאחר ניצחון פירוס בפריימריס של ניו-המפשייר על מועמד של השוליים האנטי-וייטנאם (יוג'ין מקארתי). בכל מקרה, כמו בוש הבן שתמך במק-קיין, ג'ונסון תמך לכאורה במועמד הדמוקרטי שירש אותו יוברט האמפרי אשר הובס ע"י ריצ'ארד ניקסון.
נ.ב. מתחרהו של ניקסון על המינוי הרפובליקני ב-68 היה אחד ג'ורג' רומני מושל מישיגן ואביו של מיט רומני המועמד הנוכחי. רומני הוא בן מובהק של האליטה הפוליטית האמריקנית, בנם של שר בממשלת ניקסון ומועמדת שניסתה להבחר לסנאט מטעם מישיגן. אני קורא את מרוץ הסוסים הרפובליקני הנוכחי כטבילת אש שנועדה לבחון את רומני בכור מצרף של מועמדים מן השוליים הפוליטיים, התקשורתיים ומן ההיסטוריה הפוליטית הפנימית. ארה"ב אינה נוטה לאפשר לנבחרים פוליטיים אשר "נדחקו" מן הפסגה אל ה"מדבר הפוליטי", קאמבק אל שולחן המנצחים והזדמנות שנייה (כמו למשל צ'רצ'יל בבריטניה). (ניקסון אמנם הפסיד לקנדי, אבל שמר על מקומו המרכזי במפלגה הרפובליקנית עד לבחירות 68, מה שאי אפשר להגיד על גינגריץ' או פול).
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש