בתשובה לברקת, 16/07/12 11:32
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כתבת יפה. ____________ רוב העסקים הקטנים שנפתחים נסגרים בהפסדים תוך השנתיים הראשונות. בחנויות הסטטיסטיקה כמדומני היא 80%. זה משבר קשה לכל אדם. מהמאמר בווינט מצטייר איש עסקים מוצלח, בטח לא פרזיט כמו חזירוני, ויש לתמוה איפה טמונים ההבדלים בינו לבין תשובה או נוחי דנקנר. כשנוחי דנקנר קונה חברה ב-2 מיליארד דולר בכסף שאין לו, במינוף של 90% שהוא לווה מהבנק ומאיתנו, ואחר כך מפסיד על החברה מיליארד דולר, לא מעקלים לו את הבית והוא לא מצית את עצמו, אלא שטייניץ מסדר לנו תספורת, ודנקנר כבר לא צריך להחזיר לי את ה-100 אלף שהלוויתי לו אלא רק 50 אלף. כמה טוב. כשתשובה חייב כסף למס הכנסה אולמרט או ביבי מוחלים לו בחיוך על החוב, והוא נעלב עד עמקי נשמתו כשזליכה פתאום בא לתבוע ממנו את הכסף. אז מה ההבדל בין סילמן לבינם? אני מתרשמת שסילמן נגוע בקצת תמימות וקצת יושר מיותר בעסקים. וכמובן, הכל עניין של המזל. כשאדם קטן שומר חוק נשאב למערבולת של חובות ועיקולים הוא לא יודע לצאת ממנה. ובמדינת ישראל כמו באמריקה, כשאדם מאבד את הכל הוא נזרק לרחוב (אבל בלי אוהל). זו אצלנו אידיאולוגיה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
המאמר ב-ynet מתבסס, כמו שמצויין בו, על התביעה שהוא הגיש. התביעה הזו נדחתה: הוא התלונן אצל מבקר המדינה. מבקר המדינה בדק את הנושא וקיבל את גרסת ביטוח לאומי ששלחו לו התראות בזמן על העיקול ונתנו לו אפשרות להימנע מעיקול. בהמשך הוא תבע (או ניסה לתבוע?) את ביטוח לאומי בבית משפט1. הכתבה מקבלת כפשוטו את כתב התביעה שלו. צריך גם לזכור שההשקעה האמורה הייתה השקעה שנעשתה עם רשת הביטחון הפרטית שלו. הוא השקיע שם את הכסף שלו ושל דודתו שנה לאחר הסיפור עם ביטוח לאומי ש(לפי כתב התביעה) חיסל את עסקו. גם במקרה הזה הוא תבע סכומי כסף גדולים (משותפיו העסקיים, במקרה הזה). השופטת דחתה מכל וכל את תביעתו. כשאדם פרטי נקלע למערבולת של חובות ועיקולים, ומחליט אז להמר על כספו (וכספי אחרים) בהשקעה מסוכנת? יש לי קצת פחות חמלה אליו. אבל (אם אני מבין נכון) נראה שגם לאחר המכות הללו סילמן הצליח להתאושש פחות או יותר: הוא מצא עבודה חדשה והצליח להתפרנס. מה שהכריע אותו (כלכלית) היה התוספת של בעיה בריאותית לקלחת. __ 1 ר' קישורים אצל רדלר למעלה (תגובה 599906). רדלר כולל שם כמה מסמכים חשובים ומקשר לאשכול שפתח הלמו אצל רוטר עם המסמכים. הלמו (ועורכי רוטר בהסכמה שבאי-עריכה), בהפרה מכוערת מהמקפצה של הפרטיות, שם חו"ד פסיכיאטרית בראש האשכול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה שדבריי יעוררו התנגדות מקיר-אל-קיר ואצא לא פחות שטנית וחסרת לב מאמיר חצרוני, ובאמת צר לי להיות כאן קולו (לא פרקליטתו, רק קולו) של השטן. בכל אופן - על פי תיאורי הדקות שהיו לפני ההצתה, או, מדוייק יותר - אחרי שפיכת הנוזל (בנזין?) ולפני ההידלקות הגדולה של כל הגוף - כפי שהובאו מפי כמה מפגינים, וכן גם מהמעט שניתן להבין על פי התמונות והסרטונים, שהקהל בהן צפוף מאוד - נראה לי שבהחלט ייתכן שסילמן עשה איזוהי טעות בחישוב. ייתכן שעם כל ייאושו, דכאונו, ההצהרה המודפסת שחילק וחייו שהסתבכו - הוא חשב שייצא בכוויות קלות בלבד, וש"יצילו" אותו מהר יותר וביעילות רבה יותר, רבה הרבה יותר, משהצליחו, בסופו של דבר, להצילו כשהוא כבר בסכנת חיים. אולי, מעבר לכל השאר, זהו פשוט מקרה טראגי של שיקול דעת מוטעה - כוונתי לא לשיקול הדעת העסקי אלא לזה הקשור בהצתה העצמית. ושוב, קול השטן (וצר לי, שוב) - מי שמתכנן במלוא הרצינות להישרף למוות כמעשה מחאה (או לא כמעשה מחאה, לא תמיד. לעיתים זה מסיבות אישיות לא ברורות ו/או לא ידועות) - עושה את הדבר בפומבי ובמקום מרכזי, אבל לא בנגישות פיזית מיידית לאנשים אחרים, ובודאי שלא בתוך קהל צפוף. טיץ' קואנג דוק [ויקיפדיה], וייטנם 1963. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |