בתשובה להפונז, 02/08/12 13:23
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני חושב שדרך הבדיקה1 של תיאוריות1 כאלה היא האם אתה ואחרים משתכנעים. ומה גורם לכם להשתכנע? אם התיאוריה טובה, אתה אומר "אה, זה באמת מסביר משהו. עכשיו אני יכול לראות שהמהלך ההיסטורי לא היה מקרי, אלא היו לו סיבות עומק." זה חלש יותר מבמדעי הטבע כי תיאוריה לא נכונה יכולה להישמע מאוד משכנעת, בין השאר בתלות בכריזמה ובכישרון הכתיבה של הטוען. אבל כמו במדעי הטבע, לאורך זמן ניכרים דברי אמת (עד שעובר עוד יותר זמן וניכר שהם לא אמת, אבל בעצם זה גם במדעי הטבע). חבל שיהונתן אורן לא כאן, יש לו תשובה יותר טובה. 1הוסף מרכאות לפי הטעם |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני דווקא די מסכים לדבריך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע בקשר לאחרים, אני נוטה להשתכנע כשמציגים לי עובדות ונתונים. אתה אומר "אם התיאוריה טובה" - איך אני יכול לדעת שהיא טובה? כי היא "נשמעת" לי טובה? כי היא תואמת את הנסיון היומיומי שלי1? כי היא תואמת את "ההרגשה" שלי שהיא הגיונית?2 ואתה קצת הפכת את היוצרות כאן, אני שאלתי מראש "למה אני צריך להשתכנע ובאיזה צורה יכולים לשכנע אותי" אנשים שכותבים תיאוריות כאלה. אתה עונה לי שהתיאוריה נבדקת על ידי כך שאני משתכנע. לי זה נשמע כמו טיעון מעגלי. 1 פרקטיקה כושלת במיוחד לבחינת תיאוריות בפיזיקה מודרנית. 2 פרקטיקה לא משהו אפילו בכלכלה, ראה כהנמן וחבריו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם לחזור רגע לנושא הקירבה בין הסוציאליזם לפשיזם, לצורך הדגמה מציין שטרנהל את דרכו של סוציאליסט איטלקי אשר היה חבר במפלגה הסוציאליסטית האיטלקית מאז שנת 1900 ואשר נטה אל האגף הקיצוני הדוגל בהפיכה סוציאליסטית אלימה אשר כוונתה לקעקע את הסדר הבורגני הקפיטליסטי ובעיקר את הדמוקרטיה הליברלית, אשר נראתה בעיני הסוציאליסטים כשיטה אשר משרתת את האינטרסים של הבורגנות. עיקר סוציאליסטי זה של מהפכה ושל התקפה לא רק על הדמוקרטיה הליברלית אלא אף על הדמוקרטיה הסוציאלית, מקורו בחוגים הסוציאליסטיים עצמם, ולא בחוגים הלאומיים. בין השנים 1902-1904 הוא גולה לשווייץ ומצטרף אל ה'סינדיקליסטים [הסוציאליסטים] המהפכנים' והופך לשותף פעיל בתנועה. בשנת 1909 הוא מתמנה לראש ההנהגה המקומית של המפלגה הסוציאליסטית במחוז איטלקי ומתחיל לערוך שבועון סוציאליסטי ואף מחבר מאמרים אנטי דתיים ואנטי לאומיים. את מלחמתה של איטליה בלוב (אשר בה נחלה איטליה הפסד מביש) הוא מגנה בתור מלחמה אימפריאליסטית. כעבור שנה הוא מתמנה למנהיג מפלגת השמאל ברמה הארצית ומקבל לידיו את העריכה של יומון חתרני מהפכני ומסוכן, דוגמת עיתון הארץ, בתפוצה רחבה באיטליה. עם פרוץ המלחמה הראשונה הוא מזהה את כוחה של הלאומיות לגייס את ההמון. המלחמה גם מדגימה את עדיפותו של הלאום על פני המעמד הכלכלי בתור קבוצת ייחוס, ומאחר והוא מכיר בכך שהפרולטריון רופס וחלש מכדי להדיח את הדמוקרטיה הליברלית ואת התרבות הבורגנית, הוא שואף לקדם זאת מעתה בעזרת גיוס הלאום. ב 1915 הוא התגייס לצבא האיטלקי והשתחרר ממנו בדרגת סמל בשנת 1917. ב 1919 הוא מתייצב בשורות ההנהגה של תנועה קטנה שהתאגדה זה עתה לתנועה פוליטית ואשר דגלה בערכים לאומניים. תוך זמן קצר הוא מפרסם את המצע שלה, הוא "המניפסט הפשיסטי". מיד עם פרסום המצע הוא מקים לעצמו חבורת בריונים שמתחילה להפיץ אלימות ולארגן הפרות סדר ובשנת 1922 בחסות אותו טרור של הכנופייה אשר הקים, עורך בניטו אמילקרה אנדריאה מוסוליני את 'המצעד על רומא'. בן 39 בלבד התמנה סוציאליסט זה לעמוד בראש המדינה האיטלקית ובתוך זמן קצר הוא הופך אותה למדינה טוטליטארית ופשיסטית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן מעניין, מצד שני דוגמה אחת איננה הוכחה לתהליך היסטורי. אולי אפשר למצוא למהלך העניינים שתיארת גם הסברים אחרים ואף פשוטים יותר: קיצוני נשאר קיצוני, ולא משנה באיזה צד של המפה הוא נמצא באותו רגע. כפי שאמרת כבר בתחילת הדרך הוא "נטה אל האגף הקיצוני הדוגל בהפיכה סוציאליסטית אלימה אשר כוונתה לקעקע את הסדר הבורגני הקפיטליסטי ובעיקר את הדמוקרטיה הליברלית". אז אולי פשוא מדובר באיש שהמהפכה האלימה, ואלימות ככל, הן נר לרגליו, ואם הוא לא יצליח לקבל את שלו בצד הסוציאליסטי הוא יעבור צד. לכן אולי להגדיר אותו כ"סוציאליסט" זה לחטוא לאמת. הוא אופורטוניסט של הפיכות ואלימות להשגת מטרותיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה באמת מעניין. מבין כל הדברים שנטל הנציונל סוציאליזם מן המרקסיזם, הוא נטל גם את האלימות. פעם אחת בתור אידיאל כמרד הירואי ערכי נגד השלווה הבורגנית המנומנמת, ופעם שנייה כאיל מנגח לנגח בו את הדמוקרטיה הליברלית באמצעות יצירת "תנאי משבר ואווירה של מלחמה מוסרית יומיומית" שמתוכה תתחולל גם ההפיכה הפוליטית. את הקשר הטבורי הזה אשר לפיו מערה השמאל את האלימות האינהרנטית שלו אל הימין, יכולה לייצג דמותו והגותו של ז'ורז' סורל. שטרנהל מונה את סורל אשר היה ואף הצהיר על עצמו שהוא מרקסיסט, בתור חלוץ של הסינתיזה הנציונל סוציאליסטית. כלומר שאין מדובר כאן בעריקה ממחנה של שמאל רדיקלי אל מחנה של ימין רדיקלי, אלא שהימין הרדיקלי של אירופה המוכר לנו בתור פשיזם/ נאציזם- התהווה מן השמאל הרדיקלי. הפשיזם-הנאציזם הוא תורה סוציאליסטית של השמאל המהפכני. המטרה זהה בעיקרה- למגר את הסדר הדמוקרטי של הבורגנות, ואשר על רקע עליית הניהיליזם והפסיכולוגיה באותה תקופה, מחשיב אותו סורל לסדר שגורם ועוד יגרום לדקדנס הגדול של אירופה. האלימות המהפכנית דרך לתחייה רוחנית, ומכאן מתפתח הזרם הפוליטי של הסינדיקליזם המהפכני. אותו חידוש רעיוני מרקסיסטי בדבר כיבוש הכוח הפוליטי והעברתו לידי הסינדיקלים- איגודי העובדים, יקבל את ביטויו באיטליה הלאומנית והפשיסטית בצורת הסדר הקורפורטיבי. שטרנהל מוסיף ומונה דמויות מפתח נוספות אשר עשו את הדרך של מוסוליני מן השמאל הרדיקלי אל ימין מסוג חדש, ביניהם גוסטב הרווה בצרפת, אנג'לו אוליבטי באיטליה, אוסוולד מוסלי באנגליה, רובר מיכלס בגרמניה ועוד רבים, כולם אנשי שמאל אשר השתוקקו למהפכה כדי כך שהיו מוכנים להגשים אותה בצורה שמרקס בכלל לא התכוון לה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הערות לגבי האלימות והשלווה הבורגנית המנומנמת. האלימות איננה המצאה של המרקסיזם וגם לא של הנאציונאל סוציאליזם. ה"שלווה הבורגנית המנומנמת" היתה מאד אלימה כנגד מבקריה או פורצי גבולותיה הלאו דוקא אלימים; בבריטניה היו תולים גנבים קטנים-ככר לחם. טבח פיטרלו 1919 . הדוגמאות בארה"ב ומדינות אחרות אלימות לא פחות. אם נקח את תולדות רוסיה מאיוון האיום נראה אלימות מתמשכת. כמו בכל נקודה בהסטוריה העולמית, האלימות מדבקת. שיטה בדוקה לפרק ולנוון תנועה לשינוי שמבוססת על פעילות ציבורית נעדרת אלימות, היא לפעול נגדה באלימות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקיטוב האידיאולוגי אשר בין הפשיזם לקומוניזם, אינו קיטוב בין לאומיות למטריאליזם, אלא הוא קיטוב בין סוציאליזם לבין סוציאליזם. שתי צורות של סוציאליזם אשר הגשמת האחת מפירה את ההתממשות של השנייה. הרדיפה של הנציונל סוציאליזם את הקומוניסטים לא באה לדכא את הפרולטריון, אלא באה לדכא את השאיפה הקומוניסטית לחולל פילוג על יסוד מעמדי בתוך האחדות שיצר הסוציאליזם הלאומי. הרדיפה הקומוניסטית את הדת והלאומיות באה לדכא פילוג על יסוד אתני או אמוני בתוך האחדות שיצר ואשר מבקש ליצור הסוציאליזם המטריאליסטי. שתי התופעות החברתיות פוליטיות הללו, אשר מוצאן בציפייה למהפכה, ובאמת החיים בתוך עולם המושגים המרקסיסטי הם חיים מתוך ציפייה להתנגשות אלימה ולמהפכה, הן סילוף בוטה של המרקסיזם, האחת משום שהיא כופה את עצמה על ההיסטוריה ולא מתעוררת מתוכה, כלומר לנין יודע שרוסיה היא חברה איכרית שאפילו אין בה פרולטריון כדי לצאת איתו לדרך, והשנייה משום הסינתיזה שהפכה להיות טראומטית עבורנו ועבור העולם המערבי. את המעבר הזה מסביר שטרנהל מהעדר יכולת להשלים עם קריסה של רעיון, ומהעדר נכונות לסגת ממנו. תמיד יהיו חוגים אשר מתוך מסירות לרעיון, הם יהיו מוכנים לשבש אותו ולקחת אותו אל הקיצוניות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוסר יכולת ליישב סתירה בין רעיון לבין מציאות מעוררת מצד אחד תסיסה רעיונית, ואולם היא גם עשויה להוליד סינתיזות מוזרות. אני מכיר מחנה חברתי ופוליטי בישראל שיצא להגשים את השלום בשם הלאומיות ועבר למלחמה בלאומיות בשם השלום. תהליך השלום בחוגי השמאל לא מתפרש עוד מתוך הגנה על האינטרסים הלאומיים. להפך. תהליך השלום אמור להתנהל מתוך פגיעה באינטרסים הלאומיים שכן הלאומיות היא אוייב השלום. תהליך השלום לא נכשל, ואם הוא נכשל, הרי זה משום שהלאומיות הכשילה אותו. על כן מעתה, את המיתוס של 'מזרח תיכון חדש' המתאר יחסי שלום בין עמים, יחליף מעתה מיתוס של 'חברה אזרחית' המתאר יחסי שלום בין פרטים. ההתקפה השיטתית על כל מה שהוא לאומי, עידוד הגירה של זרים, דה לגיטימציה של צה''ל, ויתור על הריבונות הלאומית בירושלים, ביטול ממד הלאום מתוך מוסדות המדינה, כינוי ישראל בשם פלסטין- כל אלה נועדו לרסק את יסוד הלאום הישראלי. הגדרת הציונות כגזענית מעצם טבעה ואת ישראל כאפרטהייד- כל אלה נועדו לקעקע את היסוד המוסרי של הציונות ולצייר אותה בתור רע מוסרי. ההתקפה השיטתית על ההתנחלויות ודה הומניזציה של המתנחלים- הללו אינם ולא יכולים להיות התקפה על עצם השהות מעבר לקו הירוק, אלא התקפה עקרונית על הלאומיות ועל מקור החיות שלה מקרב הציבור הדתי לאומי. מעבר לכך שמתקפה זו מכוונת לדכא את מושג ויסוד הלאום, כוונתה בין היתר אם להשתמש במילותיו של שטרנהל, היא ליצור קיטוב אידיאולוגי באמצעות האלימות, אשר יותר מכפי שהיא אלימות פיזית של ממש, הריהי בגדר מלחמה מוסרית יומיומית אשר מתוכה תיבקע מהפכה חברתית פוליטית שתבשר את ביטול הלאום וכינון 'החברה האזרחית' ובעקבותיה כביכול גם את השלום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה על כן משפרצה המחאה החברתית ובעוצמה רבה כאילו יש בזה סימן כפי שהערכנו קודם לכן, לאותה תחושה של ערעור היסודות, מצאו בה דווקא השמאל הפוליטי והאליטה האשכנזית שאינה סובלת מחסרון כיס, את הבית האידיאולוגי. כביכול נוצר מצב אבסורדי שבו הבורגנות עצמה שזקוקה לליברליזם מבקשת סוציאליזם. אולי אני טועה, אני לא רוצה להתכחש לסבל של מעמד הביניים ולא ליוקר המחייה, אבל העובדה היא שלפחות פלג משמעותי ולדעתי המרכזי של הנהגת המחאה מגדיר אותה בתור מהפכה. לא פעולת מחאה נגד יוקר המחייה ואף לא נגד השלטון, אלא פעולה נגד השיטה ובמובלע- גם נגד המשטר שזה אומר גם נגד הדמוקרטיה. בכך אינני מתכוון לאנשים שבאו להפגין בתום לב, אלא ל"מפגינים המקצועיים" שמטפחים את הממד האידיאולוגי שלה. הדיון הנוכחי מתנהל תחת כותרת המתארת התנגשויות אלימות בין המפגינים למשטרה. אין להתפלא על כך שההפגנות של הקיץ הנוכחי נפתחו בצורה של הפרות סדר ואלימות. התמונות, הטקסטים הדימויים של המחאה מספרים את הסיפור. מפגינים יהודים רעולי פנים בכאפייה, גיבורים המסמנים סימן V באצבעותיהם, איורים של יהודי וערבי מתרפקים בדמעות זה על כתפו של זה, ייחוס רדיפה פוליטית למשטרה וכן הלאה. ובינתיים, הרבה אפולוגטיקה על זכוכיות מנופצות ושום מילת ביקורת, שום גינוי עקרוני לאלימות מצד האינטיליגנציה ואנשי הרוח בישראל, אם כי יש לומר שהם עסוקים כעת. עסוקים בלהחרים מוסדות של תרבות ושל השכלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאי אפשר ממש לענות על שאלתך כאן, בגלל שמתודולוגיה של ההיסטוריה היא תחום שלם במדעי הרוח. קצת קשה להכניס אותו לתגובה באייל. בכל זאת, אני רוצה להוסיף מספר הערות לדברי ירדן. אולי תמצא בהן עניין. 1. המשפט שהתייחסת אליו הוא "הפשיזם, (כשם נרדף לנאציונל סוציאליזם) הוא אכן שידוד ערכים סוציאליסטי שנולד לנוכח הכרה כי הניבוי המרקסיסטי לגבי קריסת הקפיטליזם והתהוות חברה סוציאליסטית של מעמד אחד, אינה מתגשמת". משפט זה, כפי שהוא, אינו ניתן לבחינה. כדי שהוא יהיה כזה, צריך קודם כל להגדיר את המושגים במשפט. למה הכוונה בפשיזם? האם מדובר באידאולוגיה, בשיטת משטר או באירוע היסטורי? מי הוא זה שהייתה לו "הכרה" בכך ש"הניבוי הסוציאליסטי...", האם מדובר במנהיג, באליטה מפלגתית, בהמוני האזרחים? 2. צריך להפריד בין שני סוגי טענות שיש במשפט. האחת היא שהפשיזם הוא "שידוד ערכים סוציאליסטי". זאת טענה שהיא לא טענה היסטורית טהורה. היא שייכת לתולדות הרעיונות, שזה תחום בין היסטוריה לבין פילוסופיה. אם השאלה היא "האם מוצדק לקבוע שהפשיזם הוא וריאנט של ערכים סוציאליסטיים?", זאת שאלה על יחסים בין רעיונות, ולא שאלה על "מה התרחש". אנחנו נמצאים בתחום אחר. 3. השאלה השנייה, שאני מניח שאליה חתרת מלכתחילה, נוגעת ל"הכרה". כיצד אנחנו יכולים לדעת שהשינוי בדעותיו של מוסליני (אם ניקח את הדוגמא של דידי) נוצר מ"הכרה"? אולי הוא התאכזב מהסוציאליזם ופנה לאידיאולוגיה אחרת? אולי הוא היה פרגמטיסט תאב-שלטון שאימץ אידאולוגיה שתביא אותו במהרה לשלטון? אם זה המקרה, אנחנו לא יכולים לסמוך אפילו על דברים שהוא אמר. כאן הסיפור מתחיל להיות מעניין. לאורך כל תולדות הפילוסופיה, יש ויכוח מתמשך האם האדם שייך ל"ממלכת הטבע" או שהוא שייך ל"ממלכת הרוח". במאה ה-19 הויכוח הזה לבש צורה של דיון מתודולוגי, בין חסידי ה-Naturwissenschaften וחסידי ה-Geisteswissenschaften. הראשונים אמרו, אין טעם לנסות להבין מה אנשים בהיסטוריה חשבו. מאחר שהם יצורים טבעיים, אנחנו צריכים להתייחס אליהם כמופעלים על-ידי כוחות. ניתוח היסטורי צריך להראות כיצד כוחות כלכליים, סוציולוגיים, היסטוריים וכו' יצרו שינויים ורעיונות. האסכולה השנייה טענה שההיסטוריה נקבעת על-ידי ההחלטות, הפעולות והיצירות הרוחניות של האדם. ולכן כדי להבין את המהלך ההיסטורי אנחנו חייבים להבין מה בני אדם חשבו. כתיבת ההיסטוריה כוללת את שני הזרמים הללו. הראשון הרבה יותר "מדעי", כי כמו המדע הוא מדבר על כוחות ולא על החלטות אנושיות. אבל לעניינינו נתרכז בזרם השני. כיצד אנחנו יכולים לדעת מה אנשים חשבו? בד"כ אין לנו גישה ישירה למחשבותיהם, ולכן אנחנו צריכים לבצע רה-קונסטרוקציה של המחשבות על סמך הנתונים שאנחנו יכולים לאסוף. גם כאן יש שני זרמים מרכזיים. זרם ראשון אומר שאנחנו צריכים להפעיל "אמפתיה" כלפי הדמות ההיסטורית שאנחנו חוקרים כדי להבין את הפעולות שלה. כדי לעשות זאת, אנחנו צריכים לאסוף מידע רב ככל האפשר על הדמות, תולדות חייה, דפוסי החלטותיה וכדומה, עד שנוכל "להיכנס לראש" שלה. זאת מתודה מאוד שימושית, אבל, כמובן, היא מאוד בעייתית. פעמים רבות אנחנו נכשלים בהבנת אנשים שקרובים לנו, ואפילו בהבנת עצמנו, אז איך נצליח להבין דמויות היסטוריות? בכל זאת, נדמה לי שאפשר לנהל דיון רציונאלי, מגובה בטענות אמפיריות, בשיטה הזאת. אולי לטענות שלנו לא יהיה מעמד של דיוק מדעי, אבל כנראה אלה גבולות המתודה. זרם שני אומר שאנחנו צריכים לבצע רה-קונסטרוקציה רציונאלית של שיקול הדעת של הפועל ההיסטורי. דהיינו, אנחנו לא מנסים להיות אמפתיים כלפיו, אלא לבדוק עם איזו בעיה הוא התמודד, מה היו האמצעים שעמדו לרשותו ואילו קשיים עמדו בדרכו. כך נוכל להבין את החלטותיו. זה קצת דומה לתיאוריית הפועל הרציונאלי במדעי החברה היום (ואת הממצאים של כהנמן אפשר להכניס למחקר שלנו). לזרם זה יש את הבעיות שלו. ראשית, אנחנו יכולים לחטוא באנאכרוניזם. שנית, מה קורה כשהקונסטרוקציה שבנינו להסבר שיקול הדעת של הפועל ההיסטורי אינה מתאימה להחלטה שהוא החליט בפועל? האם אנחנו צריכים לשנות את הקונסטרוקציה שלנו או להגיד שהוא "טעה"? (ברברה טוכמן עשתה קריירה מהטענה שאנחנו יכולים להגיד שהפועל ההיסטורי טעה. ראה "מצעד האיוולת"). שלישית, יבואו הפילוסופים הנודניקים ויגידול לנו שקונסטרוקציה רציונאלית היא טענה נורמטיבית ולא דסקרפטיבית. אבל זה כבר מוגזם. אני יכול להמשיך. אבל יש גבול. חוץ מזה יש באייל היסטוריונים אמיתיים (אחד בטוח) והם בטח יכולים לענות בכיוונים מעניינים יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על התגובה, מעניין מאוד, ונראה שאפילו מדגיש את התהייה הראשונה שלי. אני אגב תמהתי ("חתרתי" בניסוח שלך) גם בקשר ל-2 וגם בקשר ל-3 אצלך. בין השאר מה שמפריע לי בקריאת טקסטים כאלו, זה שבמשפט אחד כמו זה שציטטתי מופיעים כל כך הרבה מקומות להוכחה וטיעונים תומכים, שלא ברור אפילו מאיפה להתחיל. מתימטיקאי היה טורח לפרט שלוש למות (בסגול) בכדי לתמוך במשפט כזה לפני שהיה מרשה לעצמו לעבור הלאה. אבל אני כמובן מניח שמי שמצוי בתחומים הנ"ל כבר מכיר חלק ניכר מהתהיות האלו ומבחינתו הן כבר "פתורות" לכאן או לשם. ולסיום, לאיים על איילים בפילוסופים נודניקים זה כמו ... |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |