בתשובה להפונז, 03/11/12 20:37
 |
|
 |
||
|
||||
 |
א. המינוח שנכון אינו קוד פתוח / תוכנה חופשית [ויקיפדיה] אלא תוכן חופשי [ויקיפדיה]. זהו מונח שמוגדר עוד הרבה פחות טוב מהמונח "קוד פתוח", אבל דרישה בסיסית להגדרות היא תוכן שתוכל להשתמש בו לצרכיך ללא צורך באישור מיוחד מיוצריו. סתם תוכן שבאתר באינטרנט אינו תוכן חופשי גם אם מותר לך לעשות מה שבא לך אתו בבית. 2 בתור מי שהזכיר את המושג "קוד פתוח" - מסתבר שיש מי שמצליחים להתפרנס מכתיבת תוכנה כזו. אבל רגע, מה לגבי מוזיקה? האם אין לא מעט אומנים היום שבוחרים לשחרר את השירים שלהם ברישיון שמרשה לפחות הפצה לא מוגבלת (לדוגמה: CC-By-SA או CC-By-SA-NC)? ב. חוק הקסטות. תשלום זעיר מכל הורדה? אתה הולך לשלם על כל צפיה בסרטון ביו-טיוב? גם עשירית אגורה זה יותר מדי. נסה להתחיל לנהל תקציב צפיות בסרטונים ביו-טיוב. ועכשיו נסה לחשוב על כל מיני אנשים שגורמים לך לראות סרטים, על כל מיני אנשים שאתה רואה סרטים על חשבונם, ועל שאר עניינים לא כלכליים. מעבר לכך, למי צריך ללכת התשלום? ליוצרים? לספקי הצינורות שבדרך? (מי מהם בדיוק? זה בכלל לא פשוט). יש בכל ארץ איגוד אומנים שדורש תמלוגים על כל הופעה של אומן שרשום בו (בארץ מדובר על אקו"ם). לארגונים הללו יש הסכמים הדדיים. האם כל מי שמעלה סרטון ליו-טיוב יצטרך להיות חבר אקו"ם? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
גם עשירית אגורה זה יותר מדי? רק עלות החשמל שמחשב צורך בזמן הזה היא משמעותית יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וזה גם יותר מעלות הזמן של הצפייה. אבל זהו תשלום. זה מחייב להחליט מי ישלם. זה מחייב החלטה מודעת לשלם. זה אומר שתתעקש לראות עד הסוף כי כבר שילמת. יש עניין של צפיה חוזרת: האם היא הייתה בגלל בעיה בהורדה? בגלל מישהו אחר באותו המחשב שרוצה לראות? במקרה של אייטונז הבעיה הזו נפתרת על ידי ניהול מפורש של שטח האחסון המקומי. אולם זה יוצר אוסף של בעיות ניהול חדשות. גוגל, כזכור, רוצה להתעסק כמה שפחות עם ניהול האחסון המקומי. נסו לעקוב אחרי הנפח של הסרטים שאתם רואים ביוטיוב בחודש ולראות אם הייתם רוצים להחזיק בהם בשטח אחסון מפורש. יש לציין המחשב על השרתים משמש משתמשים רבים נוספים באותו הזמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב. דיאלוג דימיוני: "ד': צ', האם אתה מחזיק בבעלותך את האלבום 'הצד האפל של הירח' של להקת פינק פלויד?" "צ': וודאי, יש לי אותו ברשימת הלינקים ליוטיוב, ואם לא, תוך גיגול קצר אני משיג את הלינק."1. לשיטתך, הדיאלוג הזה אינו דימיוני כלל ואף הגיוני וסביר. לשיטתי, התשובה שגויה. קטע ביוטיוב אינו שייך לי, ספר שהורדתי למחשב שלי כן שייך לי. נדמה לי שכבר הזכרנו שאחת הבעיות כאן היא מושג הבעלות. מתי משהו הוא "שלי" בעולם החדש. האם העובדה שיש לי לינק אליו - או יכולת ללינק, מה שהופך את זה שרוב המידע בעולם1 - הופך משהו ל"שלי". אני כרגע חושב שלא. למשל, עד כה אני החשבתי לשלי רק אובייקטים שאני אחראי על הזמן בהם יחדלו להיות שלי - עד כדי פורץ שעובר על החוק. ברור שהקבצים ביוטיוב לא ממלאים את התנאי הנ"ל. ב.+ - המודל של אייטיונס לא היה כזה שאפשר לשלם על כל שיר בנפרד? זה כבר לא קיים? 1 המשך אפשרי (היתולי בלבד): "ד': אני מתפלא עליך צ', לא ידעתי שאתה מחזיק ברשותך גם כל כך הרבה חומר פורנוגרפי, המממ" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. נסה לדמיין את תגובה 605785 (סתם דוגמה קטנה מהיום. יש דוגמאות מוצלחות הרבה יותר מהעבר) עם אייטונז במקום יוטוב. זה יוכל לעבוד רק אם "לכולם" יש חשבון באייטונז - רק אם לאפל יש מונופול על הרבה מאוד תוכן (שאינו שלה). אני מקווה שאתה מבין למה אני לא מרוצה מהמצב הזה - אפל יודעת לסחוט את ליטרת הבשר שלה ממצבים כאלו, לא נראה לי שהייתי משלם את המחיר המלא לשני שירים באייטונז רק כדי לראות מהם שני קישורים נחמדים בדיון. מה ששוב מזכיר לי שעדיין לא ניסית את הניסוי המחשבתי שלי. 2. מה רע בכך שכל המידע בעולם הופך ל"שלי" (במובן המוזר שציינת)? אני חושב שזה נהדר. התוכן שביוטיוב הוא (כמעט תמיד) זמין באינטרנט אך לא חופשי להעתקה. תוכן חופשי [ויקיפדיה] שהזכרתי קודם יהיה בהכרח חופשי להעתקה ובמידה מסוימת ללא בעלים (ולכן גם לא "שלי"). זהו, לדוגמה, התוכן של ויקיפדיה. תוכן ישן מאוד, לדוגמה, היצירות שבפרויקט בן יהודה [ויקיפדיה] הן ברשות הכלל גם מבחינה רשמית. קישור ליוטיוב לא שייך לי. אבל הדבר היפה הוא שבאינטרנט כל מנוע חיפוש (ולא רק גוגל, הבעלים של יוטיוב) יכול לסרוק את התוכן של יוטיוב. אני מניח שזה הוא החבר ד' שעליו דיברת: למיטב ידיעתי הוא לא מקבל מידע מהחבר ג', אולם הוא משתמש באינדקסים מהחבר ב' ומחזיק גם אינדקסים פרטיים משלו. כהערת אגב, אני חושב שחשוב שיהיה מישהו כמו ד' שלא אוסף עלי מידע (לפי מה שהוא טוען ולמיטב ידיעתי), ולכן תורם לו כסף מדי פעם. 3. זוהי הבעלות על התוכן. ועכשיו מגיעים לעניין של מה מותר לך לעשות עם התוכן. יוטיוב מנסה להגביל אותך לצפייה בסרט בלבד בחלק מהסרטים. ר' http://youtube.com/html5 . יש ליוטיוב כבר זמן רב את הטכנולוגיה לשדר סרטים בתגיות וידאו, אולם גם אם תבחר להשתמש בזה, עדיין חלק גדול מהסרטים לא ישודרו כך מכיוון שגוגל לא יודעת להגביל את המשתמש עם פרסומות ועם תוכן שאמור להיות לא להורדה בתגית וידאו פשוטה. "אמור" זה כמובן שם של נהר ושל דג. אני אישית לא משתמש בתוסף פלאש בדפדפן מצרוף של סיבות עקרוניות ומעשיות. מספיק כדי לגלות כמה וכמה תוכנות נוחות מספיק לצפייה ו/או הורדה של סרטים מיוטיוב. ואם כבר מיוטיוב, למה לא מאתרים אחרים? לדוגמה: האחרון הוא מנוע קטן בשפת C שליבו הוא סקריפטים בשפת Lua (הוספת תמיכה באתר חדש זו הזדמנות נחמדה ללמוד קצת לכתוב קוד בשפה הזו. לא מסובך) וכולל תמיכה בכמה עשרות אתרים שונים. נותנים לו קישור, הוא מזהה למי זה שייך ונותן קישור לסרט (באיכות המבוקשת). גוגל הייתה יכולה לנסות להפוך את הצפייה בסרטים ביוטיוב ליותר מסובכת: לנסות להעביר את הפרמטרים בצורה מוזרה ומורכבת ללקוח הפלאש. זה היה עובד. למשהו כמו 24 שעות במקרה הגרוע. לקוח הפלאש צריך הרי לקרוא את הקישור לסרט ולהריץ אותו. וכן, אני מכבד את בקשתה של יוטיוב וצופה בקבצים הללו רק בשימוש פרטי ביתי. אני לא חושב שראוי שיוטיוב תגיד לי איך בדיוק אני צריך לראות את הסרטים בתוך המחשב הפרטי שלי. אם אני רוצה להעביר אותם מהמחשב האישי לטלוויזיה בסלון, למה לא? כמובן שאני לא הייתי מעלה על דעתי להשתמש במנגינה שהורדתי מיוטיוב בתור הימנון לאומי באירוע רשמי. 4. ניטפוק: אני לא חושב שרוב המידע בעולם זמין באינטרנט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"להעביר אותם מהמחשב האישי לטלוויזיה בסלון" - הטלוויזיה שלי יודעת להציג סרטים מ-YouTube בלי שום תיווך של מחשב. אני מקווה שאני לא עובר על החוק כשאני משתמש בה באופן הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מקווה לטובתך שהטלוויזיה שרכשת מסוגלת לרזולוציה גבוהה לפחות פי 4 מרוב הסרטים שביוטיוב, ושאתה מנצל את יכולותיה האלה בצורות אחרות. אבל זה כמובן יכול להשתנות עם הזמן. היא גם קופצת על הפרסומות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. כמובן. 2. אילו פרסומות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפרסומות האלה: המגפיים של ברוך |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צפיתי (למעשה בעיקר האזנתי) באמצעות דפדפן FF ולא הבחנתי בשום פרסומת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, זה כנראה משהו אישי נגדי (בכרום כרגע). יש לי השערה אחרת, והיא שהוא עוקב אישית אחרי הגולש ביוטיוב, ואחת לכמה קליפים הוא משדר פרסומת, כך שהפרסומת אינה 'צמודה' לקליפ ולכן לינק לא יעזור. גם כשאני נכנסתי לאותו שיר אחרי כמה דקות לא היתה פרסומת. בכל מקרה, התגובה שלי לשואל היתה על מנת להראות שיש פרסומות ביוטיוב, ולא מעט, וזה תשלום לא קטן ומעצבן לגולש תאב המוזיקה. אז כן, גם ביוטיוב יש מחיר למוזיקה אונליין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיקה פשוטה: בקש להשתמש בתמיכה בניגון וידאו טבעי של הדפדפן. אם הסרטון עדיין מוצג כפלאש, כנראה שמדובר בסרטון עם אפשרות לפרסומות (ולכן: מוצג גם קצת יותר גרוע בדפדפנך) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ביקשתי - קיבלתי. פרסומת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש תוסף כרום חוסם פרסומות. ההבדל לפני ואחרי משמעותי מאוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. אתה שוב מבלבל בין נגישות למידע - כמו יוטיוב, לבעלות על מידע - כמו אייטיונס. איזה ניסוי מחשבתי? 2. יש הרבה טוב בנגישות המידע. אני תומך בה וצורך אותה. אלא שהיא איננה הופכת אותו ל"שלי". כמו שאמרתי, אני אוהב את הדברים שלי יציבים, אמינים, ולא נתונים לשיקול דעתם התזזיתית של אתרי אינטרנט למיניהם. בדיוק היום נתקלתי בדוגמא: נכנסתי ללינק לדיון/סקר ישן של האייל הקורא. בתגובות באותו דיון היו לינקים ליצירות שנראו מאוד מענינות ומרתקות. דא עקא, שכיום, מספר שנים מועט לאחר כתיבת הלינק - הקישורים כבר אינם קיימים. זה ההבדל בין בעלות, לבין נגישות זמנית. 2.ד' והנה דוגמה נהדרת מההודעה שלך: אחרי שטרחתי ונכנסתי לקישור ששלחת לדקדקגו, הבחנתי שרק שניים מהלינקים שהיו בו כיוונו לאובייקט שרצוי, שניהם לא במקומות הראשונים, ושניהם דרך אגב הועלו ליוטיוב בחודשים האחרונים. אם במקרה היינו דנים בכך לפני שנה, הם לא היו קיימים, ואני לא אשים אפילו מאה שקלים על כך שהם יהיו קיימים בעוד שנה. נגישות זמנית ומקרית במיטבה. וזה עוד כשהאובייקט הנדון הוא אחד ממאה הידועים ביותר בתחומו בכל הזמנים. 3. אתה ממשיך לבלבל בין נגישות לבין בעלות. בנוסף, דרך אגב, חלק ניכר מהסרטים ביוטיוב הם באיכות בינונית ומטה, (איכות תמונה דיגיטלית, לא איכות תוכן הסרט כמובן), עותק כזה גם אני לא הייתי קונה ולו באגורה שחוקה. 4. אין לנו הוכחות לזה, זאת ההרגשה שלי. הבדיקה שעולה לי בראש היא השוואה בין כל המילים בספרים בספריות בעולם (בלי חזרות) מול כמות המידע האינטרנטית. הייתי מהמר שיש יחס של מעל 3 סדרי גודל בין אלה לאלה, אבל ללא בדיקה מהימנה. כמובן שניתן לטעון ש-99% מהמידע באינטרנט הוא חסר ערך וכו', אבל לא זה מה שטענת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. תשלום על כל סרט. לפי סעיף (3) לא היית רואה אותם בכלל. לפי הסנטימנט הזה אני מנחש שאת רוב הסרטונים שניתנים בדיונים כדדיונים כדוגמאות לא היית בכלל טורח לראות, כי הם לא שווים אגורה שחוקה. בדיעבד הדוגמה של מונטי פייתון היא דוגמה טובה כי (לעניות דעתי) ההחלטה שלהם להעלות חומר לרשת הייתה החלטה מודעת של חשיפה. מונטי פייתון נוכחים היטב ברשת (מערכונים ותמליליהם). מכאן, לדעתי, שמונטי פייתון ממשיכים להיות חלק מהתרבות שלנו. 2. אם היית מוריד את הסרטון היום, הוא היה נשאר ברשותך עד קץ הימים (או הדיסק שלך. או המקום הפנוי בדיסק שלך). הוא שלך באותה מידה שהמאמר והתגובות שאתה קורא כרגע הן שלך. 2ד' עוד כמה חודשים תקבל מד' תוצאה שונה לחיפוש. 3. ר' (1). 4. הניחוש הפרטי שלי שמאגרי מידע פרטיים מכילים הרבה יותר מידע נוסף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2. אם הייתי מוריד הוא אכן היה שלי. אבל - ראה תגובתי בעניין הנורמות. 2ד'. או שכן, או שלא. לא מה שאני מצפה לא כשיש לי Pink Floyd Craving. ואגב, אני יכול לספר לך מניסיוני שאישי, שכשגרתי בחו"ל אכן יצרתי לי, בעמל מה, מאגר חביב של אלבומים באתר שהציג עצמו ככזה שמספק שמיעה חינם של כאלה שאתה מגדיר בחשבון שלך. כעבור מספר חודשים גיליתי בצער רב שהוא חסם כ-80% מהאלבומים בחשבון "שלי" משיקולים כאלה ואחרים. כמו שאמרתי - זה לא "שלי", ולא שלי. 1. לפחות לאחרונה אני אכן משלם מזמני היקר ועצביי בכדי לראות פרסומות ביוטיוב. בעעע. הדוגמה של מונטי פייתון היא דוגמה גרועה, כי הם העלו את הסרטונים אחרי שכבר הרוויחו מהם היטב בשיטות הישנות (והנלוזות לשיטתך). זאת לא חוכמה. הדוגמה אולי מראה ההיפך - אכן לא הבאת את סרטיהם הנפלאים והמצחיקים בטירוף של חבורת פונטי מייתון, חבורת צעירים מוכשרים ויצירתיים משנות ה-201X שמצליחים ליצור, להתפרסם ולהרוויח היטב מהחשיפה המודעת שלהם ביוטיוב. 4. בהנחה שצבירת מידע עולה כסף, אני אתפלא שהחברות הפרטיות שאתה מדבר עליהן מצליחות לממן חוות שרתים שגדולות יותר מאלו של גוגל, פייסבוק וחברותיהן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. מונטי פייתון התחילו את דרכם במיון ציבורי (BBC). אני מקשיב לפודקאסט שאחד ממגישיו מגיש גם את Rathole Radio. ר' קישור לשירים ויוצרים משם. ואני לא מדבר כאן דווקא על יוטיוב אלא על מוזיקה שרישיונה מרשה לך במפורש להפיצה (אם כי בחלק גדול מהמקרים יש הגבלה על שימוש מסחרי). בכל מקרה זה מספיק טוב עבור האוסף הביתי שלך. 2ד'. כאמור, אני לא סומך על ענניים וקראים אחרים. 4. התחום של אחסון ואחזור יעיל של מידע הוא תחום שמתפתח ונעשה זול בהתמדה. גוגל משלמת על הרבה יותר מאשר החזקת כמויות גדולות של מידע. היא משלמת על זמינות גבוהה בכל העולם, על עדכניות גבוהה, ועל דברים רבים נוספים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כדאי להזביר שכשאתה רוכש תקליט או ספר אתה הופך להיות בעליו של הנייר או הויניל, אבל לא של התוכן1. התוכן כמעט2 תמיד יהיה בבעלות של מישהו אחר. למעשה, מה שאתה קורא לו "בעלות" הוא עוד צורה של נגישות. 1 ולראיה, בעמודים הראשונים של כל הספרים שיש לי יש בפיחה דף עם הבהרה שכל הזכויות שמורות ושאסור לי להעתיק או להשתמש בחומר בלי רשות מפורשת מבעליו האמיתי. 2 וכאן עולות שתי שאלות: 1. לעורכי הדין - משה קנה ספר ואחרי כמה שנים של קריאה נלהבת הדבק התפרק והדפים התפזרו. בגל שמשה אהב את הספר הוא אסף את כמעט כל הדפים והדביק אותם מחדש. אבל כמה דיפים בפתיחה, ביניהם הדף עם ההבהרה שכל הזכויות שמורות, נאבדו לו. כמה שנים אחר כך משה מת, והוריש את כל רכושו ליוסף, שמכר את כל הספריה של משה לראובן, שמכר את הספר הספציפי לבנימין. בנימין מאד התלהב מהספר, והחליט להעתיק אותו. אחרי שהוא בדק שלוש פעמים ושם לב שאין זכויות שמורות על הספר הוא הניח שמדובר בתוכן חופשי והעתיק אותו. האם בנימין עבר על החוק? (בהנחה שכן, מה הטעם בדף שאומר שכל הזכויות שמורות אם ברירת המחדל היא שכל הזכויות שמורות?) 2. לעתידנים - מה היה קורא אילו עולם התרבות לא היה מאפשר צריכת חומר בחינם? אילו כל הגלריות והמוזיאונים היו נסגרים (רוצה לראות תמונה של פיקאסו, בבקשה, תקנה אותה), אילו כל הספריות הציבוריות היו נסגרות, אילו כל תחנות הרדיו והטלויזיה (שלא בכבלים) היו נסגרות ואילו התוכן באינטרנט היה הופך לתוכן בתשלום... מי היה בוחר בכתיבה, ציור או שירה כתחום עיסוק מקצועי, איזה סוג של ספרים, ציורים ושירים הם היו מייצרים, וכמה אנחנו היינו נהנים מזה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. אלע"ד, אבל יש זכויות יוצרים על תוכן באופן אוטומטי. הדף רק מבהיר למי שייכות הזכויות ומאיזו שנה היצירה (למרות שלמיטב הבנתי זה לא משנה במצב הנוכחי: היצירה תחזור לרשות הכלל רק בחלוף 70 שנים ממות היוצר). 2. אל"ע ולא סובל יותר מדי מסיוטים. כהערת אגב, גם ערוץ 2 וערוץ 10 אינם בחינם, אולם מי שמממן הם המפרסמים ולא הצופים. כמוכן ששכחת לציין את האדריכלים שהיו מפסיקים לתכנן בניינים כדי שלא נהנה בחינם מיצירות האומנות שלהם: תגובה 601385. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. בשביל להבהיר למי שייך התוכן וממתי אפשר היה לחסוך 90% מאותו דף. 2. משום מה יש כאן מישהו שחושב שמימון על ידי פרסומות זה רע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2 לא צריך להיות עתידן1 בכדי לדמיין מצבים שהיו שגורים מזה מאות וא/או אלפי שנים: 2.א. מה שצפריר אמר. 2.ב. במילון שלי, מחיר כניסה של 25$ למבוגר (סתם דוגמה, מחיר כניסה למטרופוליטן, ניו יורק ) איננו חינם ולא קרוב לחינם. 2.ג. איזה אחוז בארץ, למשל, מהווים הערוצים החינמיים? 2.ד. ספרים, ציורים ושירים קיימים לפחות 5000 שנה לפני היות האינטרנט. כמה נהנינו מזה עד 1995? המון. 1 או נביא שוטה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. ממש לא היו שגורים במשך מאות או אלפי שנים. למעשה, אני לא חושב שזה מצב שהיה קיים אי פעם. הומרוס אפילו לא כתב את הסיפורים שלו... ב. דמי הכניסה למטרופוליטן מממנים 15% מעלות אחזקתו. למוזיאונים אחרים בעולם הכניסה חינם לגמרי. את הציורים שמוצגים במטרופוליטן אתה יכול לראות בחינם ובאופן חוקי לחלוטין אם תלחץ, למשל, על זה. ג. לא יודע. מה זה משנה? ד. והשאלה שלי היא כמה היינו נהנים מהם אלמלא היו אמצעי הפצה חינמיים (ספריות, חנויות יד שניה, רדיו, טלויזיה, גלריות, מוזיאונים, כבר נתתי רשימה למעלה, רובם, שים לב, היו קיימים לפני המצאת הרשת)? יש לי תחושה שאם קפקא היה רוצה להיות עשיר הוא היה הולך להיות עורך דין, ושאם ואן גוך היה רוצה להיות עשיר הוא היה הולך להיות סוחר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אני לא מסכים. ב. לא נכון, למשל מחירי כניסה ללובר. ג. זה כי הוצאת טלוויזיה בכבלים מהמשחק בתגובתך הקודמת. ד. שוב אנחנו בהבדל בין ספריות להורדות לא חוקיות באינטרנט? ושוב אתה חוזר על רשימה שבתגובה קודמת כבר הראינו שאינם חינמיים (חנות יד שנייה חינמית? דא?). א.-ד. נראה שאנחנו לא מסכימים על רוב הסעיפים1, ואם היה לך ניק קבוע הייתי עשוי לומר כהרגלנו. לא נורא, נתגבר, יש דברים קשים יותר. 1או טוחנים מים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. לא מסכים למה? שהיו ספריות ציבוריות לפני 1995? זה באמת נושא לדיון?! ב. 62% מתקציבו של הלובר ממומן על ידי משלם המיסים הצרפתי. אגב, זה לא אומר ש38% ממומן על ידי רוכשי כרטיסי הכניסה. אותו הדבר (=מימון על ידי תורמים, משלמי מיסים, פרסומות, צילום סרטים...) תקף לעוד מוזיאונים רבים בעולם. אני בטוח שאם תחפש תמצא אחד שלא. לא ברור לי מה זה יעזור לך, אבל זה שאתה מביא עוד מוזיאונים שכן בטח לא יעזור. ג. נכון, אבל השאלה: "איזה אחוז מהווים הערוצים החינמיים" לא רלוונטית. מבט קצר בלוח השידורים של הוט להיום יגלה לך שערוצי הכבלים משדרים תוכניות כמו: "ג'ימי קימל", "קרוב רחוק", "מופע שנות השבעים", "מיכאלה", "פול מרטון באירופה", "פגיעה הקפית" ועוד. רובן, אם לא שמת לב, לא נוצרו לכבלים בישראל, וההשפעה התרבותית של השאר היא, נראה לי, זניחה. השאלה שלי היא (למקרה ששכחת) איך היתה נראית התרבות שלנו אם כל הטלויזיה (בעולם) היתה טלויזיה בכבלים, אם כל יצירות האומנות בעולם היו מוצגות אך ורק בבתיהם של משפחות האצולה, אילו כל הספרים היו נקראים רק על ידי מי שלא נכנס לספריה ציבורית ואילו כל המוזיקה היתה נשמעת רק על ידי רוכשי תקליטים (בלי רדיו). אם התשובה שלך היא: "התרבות היתה נראית כמו מיכאלה" אז זאת תשובה טובה (במובן שהיא עונה על השאלה) ורעה (במובן שאני משוכנע שאפילו מעריצי מיכאלה לא היו רוצים לחיות בעולם כזה). למעשה, אני משוכנע שיש יצירות טובות בהרבה מ"מיכאלה" נוצרו אך ורק לשידורי הכבלים (אם כי אני בספק אם הן היו נוצרות בעולם בו כבלים היא שיטת השידור היחידה). ד. מה ההבדל בין הספריות להורדות (ומה הקשר בכלל בין הורדות לשאלה?)? כן, חנות ספרים יד שניה היא חינמית במובן שכשאתה קונה ספר יד שניה אתה לא משלם לסופר. נראה לי שהרבה יותר קשה לא להסכים אחרי שמנסים להבין למה לא מסבימים (אם כי יש סכנה שבמקרה כזה תצטרך ממש לחשוב על תשובה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כפי שכתבו לך, זה מצב שהיה קיים מאות ואלפי שנים. אבל אז, כמו גם היום, היתה גם אמנות ספונטנית ולא ממוסדת: טרובדורים עם כלי נגינה נייד, אומנים ביתיים זעירים (רישום, גילוף ותחריט, פיסול ועוד), חורזי חרוזים עממיים, מספרי סיפורים "קהילתיים" ועוד ועוד. אין דבר כזה, בני אדם שלא יוצרים או צורכים אמנות, גם אם לא מעורב בעניין כסף גדול. (בהשלכה לדיון כאן, נדמה לי שהיום מצפים שיוצרי הציורים בקפלה הסיסטינית יקיימו את עצמם כזמרי רחוב). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יוצרי הציורים בקפלה הסיסטינית קיבלו תשלום מסיקסטוס ה-4, בעל הבית של הקפלה. כל עוד יהיו שליטים עשירים וחזקים, יהיו גם אדריכלות ואומנות מונומנטלית. הדיון כאן הוא על אומנות המונית - שעד למאה האחרונה שוכפלה בידי צרכניה ללא הגבלה. מאזיניו של הומרוס היו חופשיים לדקלם את שיריו אחרי שהלך לשורר בכפר אחר. היום (במאה האחרונה) השיעתוק מדיוק יותר ופשוט יותר, ולכן מנסים להכפיף עליו חוקים חדשים. אולי זה כדאי, אולי זה מועיל, אולי זה צודק, אבל זו המצאה חדשה. פתאום אסור ליוצרים הקהילתיים להעתיק מן הגדוילים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אף אחד מאיתנו לא היה משמיע אפילו ציוץ1 לו היית מדקלם שירים של אחרים או סיפורים של אחרים ברחובות העיר או הכפר. אני מסתכן גם בניחוש שלא היינו קוראים לכך שיכפול. 1 אמיתי, לא בציוצר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה באמת. הבעיה היא ש"אתם" אוסרים "עליי" לדקלם שירים בפומבי מול קהל משלם, אם בעל זכויות היוצרים נעלב מהדקלום שלי (למשל, אם הוא מדוקלם לצד שירי זימה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מודה שבקשר לדיון על זכויות היוצרים הלא-דיגיטליות1, כולל שמיכות לשירים מוכרים, יש לי פחות מה לומר מאחר שהעמדה שלי לא לחלוטין ברורה אף לעצמי. אז תרשה לי לא להיסחף2 לתת-הענף הזה, שכמובן עשוי להיות מעניין בפני עצמו. 1 שהוא די אופ-טופיק מהדיון המקורי כאן לטעמי 2 הפונז משתדל בכל כוחו לצאת מהתגובה לפני שהוא כן ייסחף גם כאן... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אף אחד לא הקליט את הומרוס והשמיע אותו בדיוק נמרץ בכיכר העיר. מי שחזר על חרוזיו, בדרך כלל לא ממש רשם אותם, וחזר באופן חופשי עם אלתורים ותוספות. קוראים לזה שירי עם, ויש גוף מסיבי של יצירות כאלו, שאין מי שחתום עליהן, ושיש להן המון גרסאות ששרדו (ואינספור שלא שרדו ולא תועדו). השעתוק הטכני השפיע גם על עניין ה''גרסא'' (של היצירה המוזיקלית, במקרה זה). יש את הקלטת האולפן של השיר, שהיא ''נצחית'' (זוכרים כל פריטת מיתר גיטרה בעותק הזה וכל אנפוף של הזמר) ויש ביצועים בהופעה, שאפשר לאהוב יותר או פחות, אבל הביצוע המקורי הפך למעין אייקון - שכל שחזור שלו נמדד במידת הקרבה או הריחוק מהמקור. זה בדיוק המקרה ההפוך מזה של שירי העם. וכן, השעתוק הטכני השפיע על החשיבות של זכויות היוצרים. והמפץ הדיגיטלי משפיע על ההתנערות מהן. ייתכן שאפשר לדמיין התפתחות טכנולוגית נוספת שתביא לחשיבה מחודשת, שונה לגמרי, על כל העניין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא כל כך ברור לי מה בדיוק את רוצה להגיד בחלק לפני הסוגריים אז אני אתייחס רק לסוגריים. ובקשר לסוגריים, אני לגמרי לא מסכים. יחסית ליוצרים מצליחים (אם כי לא תמיד מוכשרים) בני ימינו, מיכאלנג'לו היה אדם עני. לא רק יחסית ליוצרי בני ימינו, גם יחסית למי שמימן אותו (האפיפיור). היום המצב בדיוק הפוך, פול מקרטני, ג'סטין ביבר וברברה סטרייסנד הם אנשים עשירים. לא סתם עשירים, מהאנשים העשירים שחיים היום. עשירים בהרבה (גם יחסית לתקופתם) מליאונרדו, הומרוס, שייקספיר, מוצארט, מיכאלנג'לו או אפילו ורה לין. הם עשירים בהרבה ביחס לצרכנים שלהם1. נוצר כאן עולם בו יוצר מצליח לא רק נהפך לעשיר או עמיד, הוא נהפך למולטי-מליונר, ג'ניפר לופז מרוויחה 52 מליון דולר, אדם סנדלר 37 מליון. לדעתי אלה מספרים מופרכים לחלוטין. אף אחד לא רוצה שהם ירעבו ללחם, או שיקיימו את עצמם כזמרי רחוב2, אבל יש מרחק גדול בין ה-12 מליון שמריל סטריפ מקבלת4 לזמר רחוב. ובמרחב הזה אני ואת מתקיימים די טוב. במקביל למעמד היוצרים המולטי-מליונרים האלה נוצר מעמד מקביל, גדול בהרבה, של יוצרי חסרי כל שאוספים אגורה אחרי אגורה בעבודות משפילות, רק על מנת לקבל את ההזדמנות ליצור, לפעמים בחינם, לפעמים הם אפילו ישלמו כסף, לפעמים הם ישלמו בגופם או בכבודם, רק על מנת לקבל את ההזדמנות להיות הג'יי. קיי. רולינג הבא. המצב הזה הוא, לדעתי, בלתי סביר, וכשאני קורא את דב"א מתבכיין על זה שאני גוזל את כספו3, אני פשוט לא יכול למחוק את התמונה של הכרס שלו מדמיוני. 1 כל כך עשירים, אגב, שהם פשוט לא מסוגלים להתחבר לחיי היום יום של הצרכנים שלהם... 2 לא שיש בזה בעיה. 3 גם כן גזילה, קראתי 30 עמודים והחזרתי לספריה, אילו הייתי משלם הייתי דורש את כספי בחזרה. 4 איך זה שיש עדיין מי שמשלם לה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפחות נראה שאלה שהזכרת אכן שווים את זה. לדוגמה, אדם סנדלר, אם תסתכל כאן: מוג'ו הקופות במבט מרפרף נראה שהסרטים בכיכובו מרוויחים לפחות 200 מיליון דולר לשנה, ובאופן די יציב. ז"א שעל כל דולר שמשולם לו, חברת הסרטים מרוויחה מהסרט 10$. ודי ברור שחלק ניכר מזה נובע מהאיכויות האישיות שלו, יהיו אשר יהיו. זה הרבה יותר ממה שאתה יכול לומר על מנהל הבנק1 שלך, שמרוויח לא פחות הייתי מנחש. 1 המטאפורי, ובאמריקאית לצורך ההשוואה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסרטים שלו מרוויחים כל כך הרבה, בין השאר, בגלל המצב החוקי הקיים - מצב חוקי שאיננו חוק טבע, ושעליו אנחנו מקיימים את הדיון הזה. במצב חוקי אחר הוא היה מרוויח סכומים אחרים1. אם, למשל, הוא היה מרוויח 10% ממה שהוא מרוויח היום (ז"א 3.7 מליון דולר) הוא עדיין היה אדם מאד עשיר, יותר ממני, יותר ממנהל הבנק שלי, ואני חושב שגם יותר ממך. הוא לא היה נאלץ להופיע ברחוב תמורת פרוטות, אבל אולי הוא לא היה יכול לקנות עשרה בתים בחמש מדינות2. אם למשל, במקום לתת זכויות לסרט ל75 שנה, אפשר לתת זכויות רק ל-7 חודשים , ז"א רק לתקופה שהסרט נמצא בקולנוע, ואז לאפשר לכל מי שרוצה לצפות בו בחינם, להעתיק אותו או להשתמש בו כרצונו. נגיד שהרווחים ירדו ב-20%, אז סנדלר ירוויח 80% (!) ממה שהוא מרוויח היום, הרבה מעל הסביר, ומצד שני אנחנו נהנה מתרבות חופשית יותר, בדיוק כמו בני דורו של מיכאלנג'לו, ואבדסורדים כמו דונלד-דאק נגד דודו גבע לא יוכלו להתממש. ואם בעקבות שינוי המצב החוקי זוועות כמו "מלון טראנסילבניה" לא יראו אור יום, אז הרווח שלנו הוא רק כפול. 1 זאת היתה נקודת הפתיחה של ברקת, אם הבנתי אותה נכון: אם תשנה את המצב החוקי הוא יאלץ לשיר ברחוב. 2 אני לא הולך לבדוק כמה בתים באמת יש לו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי הרגשה שלפי מתאר הרווחים של בלוקבאסטרים אמריקאיים כיום, כעבור 7 חודשים הם כבר הרוויחו 99% לפחות מכלל הרווחים שלהם (לפחות מהקרנות באולמות. מרצ'נדייזינג למיניו זה דבר אחר). אז מה זה ישנה לך שסנדלר ירויח אחוז פחות? כנראה שמי שייפגע דווקא זה הסרטים הקטנים יותר, שכיום מגיעים בקושי לכיסוי ההוצאות שלהם. ככלל אגב זה נראה לי תחום מאד מאד שונה מספרים למשל, ולכן לא הייתי משליך מאחד על השני. אני גם לא בטוח שאפילו מבנה הרווחים של סרטי קולנוע מחוץ לארה"ב דומה בכלל למה שאתה מציג כאן. בארץ, למשל, זה וודאי שונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם זה 99% אז זה על אחת כמה וכמה... הסרטים הקטנים לא מרוויחים מזכויות ולא מפסידים מהורדות. נראה לי שהמפסידים הגדולים יהיו עורכי הדין. בארץ זה שונה משום שבארץ אנחנו (=משלמי המיסים) משתתפים בעלות ההפקה של הסרט, ולכן גם כאן זה על אחת כמה וכמה (מגוחך שסרט שאני ממינתי את ההפקה שלו והשתתפתי בהכשרה של השחקנים, הכותבים והבמאים יהיה בבעלות שלהם והם יוכלו לתבוע אותי אם אני אצפה בו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1 כאמור, לא הבנת כלל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובתך דווקא ברורה מאוד, אבל צדקת בכך שלא הבנת אותי. לא דיברתי על רמת ההכנסה (ברור שיש זמרים מולטי מיליונרים) אלא על אופן ההשתכרות, ועל התלות במשלמים קטנים ורבים, שברצותם ייתנו וברצותם לא ייתנו. אני דווקא לא בעד חוק שיאפשר לכל משורר שהוא להתפרנס מיצירתו במימון הממשלה. אבל כן בעד מלגות כתיבה ממשלתיות ועירוניות, למשל, מעבר לפרסים הספרותיים. (אני שמחה בשמחתה של ג'יי.קיי רולינג, אם כי את הארי פוטר התחלתי לקרוא ואחרי 30 עמ' בערך נואשתי סופית מהפלקטיות וההומור השטוח. אבל אני לא חובבת פנטזיה גם כך). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, ברירת המחדל היא שכל הזכויות שמורות עד שחולפות 70 שנה מיום מותו של הסופר. זה לא רלוונטי אם כן כתוב "כל הזכויות שמורות" בתחילת הספר וזה לא רלוונטי אם מופיעה פיסקה שלמה שמסבירה מה אסור לך לעשות. מה הטעם בדף שאומר שכל הזכויות שמורות? באמת אין בו הרבה טעם. למה עושים את זה בכל זאת? כי זה דורש מעט מאד מאמץ מההוצאה ומאפשר לה להבהיר, גם למי שאיננו מכיר את דיני זכויות היוצרים, מה אסור לו לעשות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת, יש הסבר מעניין לכך בAll rights reserved [Wikipedia]: אמנת בואנוס-איירס של 1910 קבעה שצריך לשמור על זכויות אם מופיע הביטוי. בשנת 2000, ניקרגואה הצטרפה לאמנת ברן, שאינה מחייבת את הביטוי - ובכך כל המדינות החתומות על אמנת בואנוס איירס חתומות גם על אמנת ברן. הדבר הפך את אמנת בואנוס איירס לחסרת משמעות (יחד עם הביטוי הנ"ל). | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |