בתשובה לירדן ניר-בוכבינדר, 03/02/13 22:03
הולך בטל אך לא בתלם 612130
כמובן שיש פה הרבה עניין של טעם אישי. ברור שהלחן של אריאל ז. הרבה יותר קליט ופופי, מה שהביא את השיר גם לקהל רחב יותר. הגרסה של מ. אריאל יותר 'שוליימית', ועם כמה שהיא מתאימה לשיר גם בה יש חסרונות. אצל אריאל ז. דווקא, אני מוצא בקולו ובסגנון השירה שלו שמהו שמאד מתאים לרוח השיר הזה.

ובענייני ביצועים, הרבה פעמים גם משפיע איזה ביצוע שמעת קודם (לא אצלך דווקא). אני הכרתי את Little Wing של הנדריקס לראשונה דווקא בביצוע של דרק והדומינוס באלבום הקלאסי "Layla and other assorted love stories" ומאד אהבתי אותו.
כשנחשפתי לביצוע ההנדריקסי, התפלאתי לשמוע כמה הוא שונה - ומצוין כמובן בזכות עצמו, כמו שיודע גם כל תלמיד גיטרה ששחק את אצבעותיו כשלמד לנגן אותו.
אלה כמעט שני שירים שונים לגמרי. ומעניין אגב שזה גם נכון למקרה מפורסם שהוא הפוך - בו דווקא הנדריקס עושה קאבר לשיר של מלחין אלמוני אחר - בוב דילן. השיר הוא כמובן All along the watch tower, וסביר להניח שרוב מוחלט של מי שמכיר אותו מכיר את הביצוע ההנדריקסי - שהוא אכן לא מהעולם הזה. מקורותי טוענים שאפילו בהופעה חי הוא לא הצליח לשחזר את הביצוע הזה.
הולך בטל אך לא בתלם 612132
דילן עצמו אמר פעם שהביצוע של הנדריקס עדיף
דברים שעלי אהובים 612152
להשוות גרסת ג'ז לסטנדרט ממיוזיקל זה לא חוכמה, אבל בכל זאת אני צריך לפרוק את האנקדוטה האישית שלי: איכשהו יצא שעד גיל 28-9 החמצתי לחלוטין את My Favorite Things מ"צלילי המוזיקה", וכשקניתי דיסק עם הגרסה הזו (נדמה לי) של ג'ון קולטריין לא הכרתי את הנושא. ואז יום אחד צפיתי ב"צלילי המוזיקה", וכשהגיע הקטע הזה אמרתי "אה!" (ונזכרתי שבאמת הסתקרנתי למקרא הקרדיט בדיסק לרוג'רס והמרסטיין). ואז נגמר הבית הקצר הראשון, והגיע הבית הקצר השני - אוף, הם שרים שוב את הנושא בדיוק כמו שהוא, ועוד בקצב ואלס מדוד כזה. ואז עוד בית, ועוד, ועצבנותי הלכה וגברה: בסדר, אתם יודעים לשיר את הנושא באופן נקי ומסודר, עכשיו תעשו איתו משהו! אל תשאירו אותו כזה נעבעך! עד עכשיו אני מתקשה לשמוע את גרסת הסרט, כי כל פעם שהנושא נגמר האוזן שלי מתחננת להמשך קולטרייני.

(להגנת הסוגה, העיבוד של השיר בסרט הוא בכוונה פשוט במיוחד, בעצם שיר ילדים; במיוזיקלס מקובל לטפל באופן הרבה יותר מתוחכם בחומר מוזיקלי.)

ומתישהו גם הבחנתי במה שנראה לי כבדיחה של קולטריין. בלחן של רוג'רס והמרסטיין יש שני נושאים לשיר (השני הוא When the dog bytes, when the bee stings...). קולטריין וחבריו, על הנושא העיקרי לבדו חופרים שלוש עשרה דקות, ונראה שהיו יכולים להמשיך כל היום. ואז הוא מנגן את הנושא השני - בעצם לא מגנן אותו, רק עושה לו מחווה מקוצרת של שתיים-שלוש שניות. ואז גומר את הקטע. נדמה לי שתפקידה היחיד של המחווה הזו הוא לומר "כן, אני יודע שיש עוד נושא, זה בסדר, אני לא צריך".

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים